1. במופעים שאני עורך מפעם לפעם בבתי ספר אני מציג בין השאר בפני התלמידים את השאלה הבאה: "מהו הדבר שבגללו אתם רוצים ללכת לבית הספר, חוץ מהלימודים?". התלמידים מתחילים לזרוק תשובות: "הפסקות", "משחקים", והתשובה הזוכה (בפרס) היא "חברים". ואז אני שואל: "מדוע באמת 'חברים' זה משהו שכל כך חשוב לנו?".
התלמידים מתחילים לענות (זה אגב מרתק לשמוע תשובות של ילדים מכיתות א-ח על עניינים שברומו של עולם. זה מפתיע ומאלף. נסו את זה בבית), והתשובות הן: "חברים זה נעים", "לא נחמד להיות לבד", "הם יכולים לעזור לנו", "לשחק אתנו", "שלא ישעמם לנו". אחרי עשרים תשובות, אני חוזר על השאלה ומבקש מכולם לענות לי "תשובה ערכית יותר". ואז הם עונים: "אפשר ללמוד איתם", "אנחנו יכולים לספר להם סודות", "אפשר לחלוק את הרגשות", "או חברותא או מיתותא", "הם יכולים להקשיב לנו", "הם יכולים לעזור לנו בלימוד" ועוד ועוד…
דקות ארוכות חולפות ואני שוב ושוב מבקש "תשובה ערכית לשאלה מדוע אנחנו זקוקים לחברים", ולאחר מאות הצעות יענה ילד בודד את התשובה שלה ציפיתי: אנחנו צריכים חברים "כדי לעזור להם" או "לעזור ולקיים בהם מצוות ואהבת לרעך כמוך". ולזה אני מוסיף שהדרך היחידה שילד יכול לבטא את מידותיו הטובות – זה על ידי נתינה, ולא על ידי קבלה.
2. אני תמיד מוצא את עצמי מופתע, מדוע לוקח לי כל כך הרבה זמן להוציא מהם את התשובה הערכית. אני חייב לציין שאני נותן להם אינספור רמזים, עבים מאד. "אתם אומרים לי מה חברים נותנים לכם. מה אתם מרוויחים מהחברים. תנו לי משהו ערכי". ועדיין הם לא מגיעים לתשובה המבוקשת, למרות שהיא נמצאת כחוט השערה מהם (והתשובה כרוכה בפרס שווה). מדוע הם לא מפסיקים לירות תשובות מה הם מרוויחים, ולא עוצרים לרגע, גם לאור רמזי לחשוב מה החברים יכולים להרוויח מהם.
יהיו שיסבירו שילדים באופן טבעי חושבים תחילה על עצמם. ההסבר הזה מעוגן בתהליך הטבעי של התפתחות הילד שלא ניכנס אליו כרגע, אך בתקציר ניתן לומר שכל תינוק חווה בחודשי חייו הראשונים שלב המכונה "שלב האשליה", במהלכו הוא בטוח שהוא קיסר כל יכול, ולא נברא העולם אלא בשבילו. התפישה הזו מעוגנת במציאות חייו באותה תקופה, מפני שכל פעייה רכה שלו תזניק את הוריו לספק לו מה שהוא צריך וגם מה שהוא לא צריך. אם התנהגות זו הייתה נמשכת לאורך שנים היינו מקבלים יצור אנוכי שבכלל לא אכפת לו מהסביבה, רק צרכיו הוא.
למרבה החסד, לאחר כמה חודשים מגיע "שלב ההתפכחות", זהו השלב בו הוריו של הילד שומעים שהוא בוכה, אך אומרים לעצמם "נסיים משהו ואז ניגש אליו". בתחילה, זהו משבר גדול עבור הילד שסבור שהוריו אינם בין החיים, שהרי התרגל שכל צעקה שלו הם כאן. אך עם הזמן הוא לומד שגם אם ההורים שלו אינם זמינים מהרגע לרגע, הם עדיין "שם בשבילו".
אז אמנם הוא מתפכח ומתאים עצמו למציאות החיים. אז אולי הוא לא יתפוס את הוריו כמשרתים (אלא אם כן הוריו מתעקשים לשמור על שלב האשליה, ויש הורים כאלה) אך עדיין חסר משהו כדי לגרום לו "לחשוב על האחר".
3. באחד המופעים שאלתי את השאלה הזו, "מדוע חברות כל כך חשובה לנו?" והילד הראשון שהצביע אמר לי: "כדי שנוכל להעניק להם. לתת להם. לקיים בהם מצוות ואהבת לרעך כמוך".
הו, כמה שהתלהבתי. "אתם יודעים", אמרתי לתלמידים, "בדרך כלל לוקח לי כמעט עשר דקות להגיע לתשובה הזו, וכאן, בפעם הראשונה מזה עשרים שנה, שהילד הראשון פשוט קם ועונה את התשובה. היי, מה אתם צוחקים, אני רציני בזה" (לא הבנתי מדוע מאות התלמידים התגלגלו מצחוק).
"הוא היה במופע שלך לפני חודשיים", צעק מישהו, "הוא פשוט ידע את התשובה…"
הפעם הבנתי והצטרפתי אל צחוקם (הוא קיבל את הפרס, ולו כניחומים על כך שצפה במופע שלי פעמיים…). אבל בדרך הביתה הבנתי שעליתי על משהו. לפתע הבנתי שרוב בני האדם (לא רק ילדים), אם ישאלו אותם "מדוע צריכים חברים?", יענו את התשובות הרגילות, "כי נותנים לנו ועוזרים לנו ואנחנו לא לבד ויש עם מי להיות". הם יחשבו על עצמם, כי זה מה שרוב בני מאדם עושים. חושבים על עצמם.
אבל אחרי שאומרים להם פעם אחת, ראה זה פלא, כבר החשיבה שלהם משתנה והם יענו את התשובה הערכית. מדוע? כי אמרו להם. גרמו להם לחשוב על האחר, ואחרי שהם חשבו על האחר, אין צורך להסביר להם. זה כבר היה שם. רק הורידו את האבק מהידיעה הזו ששכנה אצלם. ובמילים אחרות: כדי לגרום לילדים שלנו לחשוב על האחר, עלינו פשוט לומר להם את זה. לחנך אותם לזה. להרגיל אותם בזה.
4. בילדותי היינו נוסעים באוטובוס מבית הספר לבית. אני לא זוכר מצב כזה בו ילדים לא קמו לזקנים. זה היה כל כך ברור, שבכלל לא עשו מזה עסק. בשנים האחרונות אני מקבל יותר מדי תלונות על ילדים שפשוט ממשיכים לשבת, לא משנה מי יבוא או תבוא מולם. יש כאלה שפשוט יתעלמו, ויש שמעירים להם ואז פותחים פה גדול של חוצפה נוראה.
אין ספק שהדור שלנו, דור השפע, הביא אתו את הבעיות שלו. דור הילדים של היום הוא בפירוש חומרני יותר. חלק מזה אינו באשמתנו, המציאות היא זו שהשתנתה. בעולם של היום יש יותר חומרים זמינים ובני השגה מאשר בעולם של לפני 40 שנה. עולם חומרני יוצר דור חומרני יותר. חז"ל לימדונו: "יש לו מנה, רוצה מאתיים".
כאשר מחנכים ומרגילים ילד לאיפוק, לאי כניעה לסיפוקים מידיים ולהתחשבות בסביבה, קרי: אביו, אמו, מוריו, אחיו, אחיותיו, אנשים זקנים, חברים וכדו', אנחנו נקבל ילד עם מידות טובות יותר. ילד שחושב לא רק על עצמו אלא גם על זולתו.
5. וכעת לכיוון המעשי: איך עושים זאת בפועל. כיצד מחנכים ילד לנתינה ולא רק לבקשה לחשוב על האחר ולא רק על עצמו, לשתף, או במילה שתמיד השתמשנו בה בתור ילדים: "לכבד". פשוט להרגיל כל ילד מאז גיל שנתיים "לכבד". להפריש משלו. לעשות את זה כמו הדבר הכי טבעי בעולם. יש חבילת ופלים? בואו נשאיר משהו לשכנים? שולחים את הילד עם פרי? אז שולחים עוד פרי "בשביל חבר".
מרגילים ילד לתת מטבעות לצדקה, ומסבירים לו כמה שזה עושה טוב לאחר, ובכלל, להפוך את "האחר" לעניין שלנו. של הילד. שיהיה אכפת לו מהאחר. שיתרגל לחשוב עליו. בבתים של חסד, זה כל כך ברור, שזה נבנה אצל כל ילד בתוך התבנית של הראש. ברור לו שמכינים אוכל למשפחות אחרות, ותורמים בגדים למשפחות אחרות, ושמביאים כסף למשפחות אחרות. מה שצריך לעשות זה להפוך את הבתים שלנו ל"בתים של חסד" על ידי מתן עידוד ותמיכה לכל נתינה מצד ילד לאחיו/לחבר/לשכן. הילד יזהה את זה כמשהו שמציב אותו במקום טוב וצדיק וחיובי, הוא ירצה להיות שם, הוא יתרגל להיות שם.
6. אני רוצה לסיים בדיבור על. "חדוות הנתינה".
איננו מדברים על פזרנים (למרות שמרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, טען לי באדיקות ש"זו לא עבירה גדולה לתת יותר מחומש…"). אני מדבר על נתינה פשוטה, ברוחב לב, כזו שמשמחת את המקבל אך משמחת לא פחות את הנותן.
כשאני חושב על כך, ייתכן שהדרך להביא לחדווה כזו היא סוג של תחושת שלמות פנימית.
רמז על כך ניתן למצוא בדברי משה אל הקב"ה (במדבר י"א, י"ב): "האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילדתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך, כאשר ישא האמן את היונק…".
בני ישראל, למרות כל הניסים שעברו, נוהגים ככפויי טובה ברמה שלא ניתן להבין. משה מבין שאנשים שגדלו כעבדים, גם אם ימלכו, עדיין יהיו בתוך תוכם התחושות הבסיסיות של העבד: תחושה של "כל אדם לעצמו" ו"עלי לדאוג לעצמי, כי אם לא, מי ידאג לי". הביטוי "עבד כי ימלוך" מתייחס בדיוק לנקודה זו: אנשים שהתעשרו או הגיעו לגדולה, עדיין לא מסוגלים להשתחרר מ"העבד" שבתוכם.
7. לא צריך להיות מלך בשביל לא להרגיש עבד. לא צריך להיות עשיר בשביל לא להרגיש עני ואביון. אלה הם דברים שבנפש. דברים שמתעצבים מימי הילדות. ילד אינו צריך כסף או חפצים. ילד צריך אהבה וכבוד והערכה ויציבות, אכפתיות, נוכחות הורית, גבולות וסמכויות. כשהוא מקבל אותם יחד עם חינוך להיטיב, הוא לא יהיה לעולם "עבד", הוא לא יהיה לעולם "עני", הוא יהיה ילד עשיר השמח בחלקו. אם כן, הדרך לגרום לילדים שלנו להיות טובים ומיטיבים עוברת דרך המסלול הבא:
1. שיהיה להם טוב (וזה לא עולה כסף).
2. ללמדם את חדוות הנתינה, בעיקר דרך דוגמא אישית.
3. להרגילם פיזית בנתינה מאז שחר ילדותם.
4. לחבר אצלם את הנתינה עם שבח, כבוד ושמחה.
(פורסם במגזין 'במה')
2/403