בספה"ק 'בני יששכר' (כסלו- טבת מאמר ב) העיר, מדוע לא נמצאת מצות חנוכה בדברי חז"ל אלא ב'גניזה' [=בהסתר וברמז]. במשנה היא נמצאת רק בדרך אגב, במסכת ב"ק (סב, ב), "אמר ר' יהודה בנר חנוכה פטור", ובמסכת שבת דיברו בה מעט – "מאי חנוכה", אך לא נתייחדה על זה מסכתא כמו שנתייחדה לפורים מסכת מגילה. וכן בזוה"ק לא תמצא מדברים מעניני נר חנוכה, רק פעם אחת (ח"א רל"ח ע"ב) מוזכר שם נר חנוכה דרך העברה בעלמא, וכן בתיקו"ז (כ"ט ע"א).
באר ה'בני יששכר', שחג החנוכה הוא אור מיוחד שנשתמר לדורות האחרונים. ובזמן חז"ל היה צריך להעלימו מפני שעדיין לא הגיע הזמן לגלותו לרבים. ומבאר, שבאמת אור זה שמאיר בחנוכה יתגלה לעתיד לבוא, אך ככל שמתקרבים אל הגאולה העתידה, כך הוא מוסיף להתנוצץ יותר ויותר. "לבעבור זה, בדורות שהן סמוכין לגאולה התחילו חכמי הדור לדבר מעניני המצוה הזאת מה שלא שיערו הראשונים, והוא סוד כמוס…". וכתב שם עוד על-פי דרכו: "על כן קראו לימים האלה חנוכה, שהוא חינוך והרגל על לעתיד, גאולה העתידה, שאז יתגלה לנו האור הגנוז בשלימות".
לפעמים קשה לנו להוציא להלכה למעשה מדיבורים קדושים מעין אלו, כי נדמה לנו ש'אור' הוא דבר שמאיר בנשמה בלבד, ומה יש לנו לעשות עמו. אך נוכל לקרב מעט את הדברים אל השכל כדי להוציא מהם להלכה למעשה.
והפירוש הוא כך: כפי שאנו מצווים בפסח לבער את החמץ ולאכול מצה, כך אנו מצווים בחנוכה להודות ולהלל ולהתבונן בניסים שעשה עמנו הקב"ה, לדבר עליהם ולחזק את האמונה בלבנו, עד שיאיר לנו בתוך החושך. וזהו "אורו של משיח", שהגם שהעולם הולך ונחשך עלינו מיום ליום, אין אנו מתפעלים ממנו, אלא אנו ממשיכים להיות איתנים באמונתנו, כי אור הוא במושבותינו.
ואור זה מאיר דווקא בחנוכה, משום שחג החנוכה חלוק בענין זה משאר הימים טובים. כי בעוד פסח שבועות וסוכות נועדו להתבונן בהם בניסים של גאולה, הרי שחג החנוכה נועד להתבונן בו בניסים שבתוך הגלות.
"לרקוד משמחה בתוך הגלות"
דוגמא להתבוננות בניסים שבתוך הגלות: מי שנקלע לקושי גדול, כגון בענין חינוך הבנים, ואינו רואה שהוא נחלץ ממנו או שהוא עתיד להחלץ ממנו, אך כשהוא מתבונן, הוא מגלה איך שהקב"ה עוטף אותו סביב סביב עם חסדים גדולים ועצומים, ובשל כך הוא מתחיל להודות להקב"ה על חסדיו, עד שאש האמונה ניצתת בלבו, ואינו מאשים יותר לא את עצמו ולא את האחרים – זוהי דוגמא להתבוננות בניסים שבתוך הגלות, וזהו אורו של משיח. כי אורו של משיח, הוא לרקוד משמחה בתוך חשכות הגלות, כך שאלמלא החושך לא יתכן אורו של משיח, ואלמלא הגלות לא יתכן אור החנוכה.
יהודי אחד שהשתתף באסיפה שנערכה להורים שבניהם התרחקו ר"ל מן הדרך המסורה, סיפר לי, שבאמצע האסיפה נעמד אחד מן המשתתפים ואמר: "מדוע אמרו רז"ל צרת רבים חצי נחמה? וכי הגיון יש בדבר שהידיעה שעוד אנשים סובלים כמוני, תרגיע את כאבי?!" הוא שאל והוא השיב: "הסיבה שאין האדם מוצא נחמה לנפשו, היא מפני שהוא לוחם בכל עת במחשבתו וחושב מחשבות אילו היה עושה אחרת, או אילו היה פלוני עושה אחרת, היה המצב נראה הרבה יותר טוב, וכיון שהוא עסוק כל-כך במחשבות כאלה, אינו מוצא מקום לחשוב על חסדי הקב"ה.
"לכן מאספים את כל אלה שסובלים מאותה צרה, ואז כל אחד ואחד רואה שמה שהוא סבור שאילו היה עושה אותו היה המצב נראה יותר טוב, הנה אחרים עשאוהו ואין המצב נראה אצלם יותר טוב, ואז ממילא כולם מפסיקים להלחם ומוצאים נחמה לנפשם. וכשנפשם נרגעת, אזי מאיר בהם אורו של משיח ויכולים הם לצאת בריקוד של שמחה בתוך החושך".
ראה ראיתי יהודי אחד ירא ושלם ומוכתר בכל מידה נכונה, שבנו התרחק ל"ע מן הדרך המסורה, ותמיד קיננה התמיהה בלבי – היתכן שיהודי יקר כזה יתנסה בנסיון כזה? ברם ראיתי, שאותו יהודי, למרות כאבו הרב, לא הפסיק להודות לה' על חסדיו המרובים, כי חרותה היתה ההכרה בלבו שהקב"ה ייעד לו שליחות זו בחייו ומה יש לו להתלונן על כך.
והנה כשעזר ה' והצליח להשיא את בנו, אשר היה עדיין כפי שהיה, שמח היה עד מאוד. וגם כשדיברתי עמו ביום המחר, לא יכול היה לבחור את תיבותיו היוצאות מפיו לרוב התרגשותו ואושרו, אשר הוא עצמו העיד עליהם שהם נובעים מקרבת האלוקים שהוא חש עכשיו כפי שלא חש מעודו. ראיתי בחוש ששמחתו גדולה משמחת האב ביום חתונת בנו העילוי מובחר הישיבות.
אז התיישבה לי תמיהתי הראשונה, הבנתי שלפעמים הקב"ה מביא קושי לאדם, הכל מפני שרוצה לגלות לו אורו של משיח. והרי זה דוגמא אחת המלמדת גם על שאר הדוגמאות, וכגון מי שנקלע שלא מרצונו לפרשיות בענייני רפואה, או לפרשיות בענייני כסף והן מאיימות עליו להוציאו משלוותו ולהביאו לידי כעס ומריבה – כל שישכיל האדם להתעלות מתוך החשכה ולהתחזק באמונה בה', יאיר בו האור שמאיר בתוך הגלות ,והוא זה אור החנוכה, אורו של משיח.
אמור מעתה: חג החנוכה הוא הזמן להתבונן בחסדים שהקב"ה עושה עמנו בתוך חשכות הגלות, כל אחד והגלות שלו. וכשיתבונן בהם האדם, זה ילוה אותו במשך השנה כאשר יזדקק לכך.
ההודיה לה' – תרופה לכל צרה
הגה"צ רבי אביגדור מיללער זצ"ל, שהיה דמות ומופת למי שחי באופן תמידי מתוך הודיה להשי"ת, עמד פעם שעה קצרה לפני דרשה שהיה צריך לשאת בפני תלמידיו, כשלפתע באה הידיעה המרה כי נכדו החביב נהרג בתאונת דרכים ר"ל. התלמידים כולם היו שבורים ורצוצים לנוכח הידיעה המרה, והנה נכנס רבי אביגדור, נעמד ליד הסטנדר והחל נושא את דרשתו כהרגלו בנועם ובמתיקות. מאחר שלא ראו עליו שום שינוי, בטוחים היו התלמידים שאינו יודע עדיין על האסון שפקדו. אולם לאחר זמן נודע, שלא זו בלבד שידע על כך, אלא אפילו הספיק קודם הדרשה להכין הספד!
פנו אליו התלמידים ושאלוהו מאין שאב תעצומות נפש אלו. אמר להם: "דמו בנפשכם, אם אחד פקד אותו אסון, ואז הוא יורד אל תיבת הדואר ורואה שהגיעו אליו סכומים גדולים של כסף, וכי מפני שפקד אותו אסון לא ישמח על הכסף שהרוויח?! ועתה הגעו בעצמכם: הלא הקב"ה נותן לי אוויר לנשימה, ועוד אוויר ועוד אוויר, ועוד הרבה טובות הוא עושה עמדי, וכי יש בידי השכול לטשטש את הרגשת ההודיה שמציפה אל לבי בעקבות כל אלה?!"
הנה גילה לנו בעל שְאָר רוח זה, שלא הוצרך להלחם עם עצמו באותה שעה כדי שלא ליפול ברוחו, אלא הדבר בא לו באופן טבעי, כי כן עשה ה', שמי שיתבונן בכל עת בחסדיו ויחיה בהרגשת הודיה, לעולם לא יכריעו הצרות את רוחו. אם רק יתבונן האדם מעט, יגלה עד מהרה שיש לו דברים רבים מספור שהוא יכול להודות עליהם ולהתעורר בעבורם ברגשי שמחה עצומים. הנה, יוכל למשל להתבונן במה שמצא את זיווגו בעתו ובזמנו, וכי דבר מובן מאליו הוא?! הלא טובים ממנו הוצרכו להתייסר זמן רב עד שמצאו את זיווגם! וכן אם יראה שהשלוה שרויה במעונו, הלא יצטרך לרקוד מרוב שמחה, שכן לא רבים הם הבתים שהשלוה שרויה בהם.
ימי החנוכה – תזכורת לחסדי ה'
הנה בספה"ק 'ייטב פנים' הביא מה שמבואר בכל הספרים בענין סוד חנוכה, כי הס"מ בהאבקו עם יעקב נגע בכף ירכו ובזה נפגמה מידת ההוד, על כן תיקנו את הימים האלה בהלל והודאה, לתקן מידה זו.
וכתב שם בביאור הענין, כי הנה הנוסח שאנו אומרים בתפילת שחרית דשבת "שכן חובת כל היצורים", הוא ראשי תיבות שכח"ה. והיינו, כי לכאורה איך אנו יוצאים ידי חובתנו במה שאנו מחוייבים להודות ולהלל את שמו יתברך? והרי הקב"ה עושה עמנו חסדים טובים בלי סוף! לכן אנו מצטדקים לאמור, שהגם שאנו מחוייבים להודות ולהלל עוד ועוד, אך בגלל כוח השכחה שיש בנו, אין אנו יכולים לקיים את חובתנו.
והנה בספרים מבואר שכוח השכחה הגיע לעולם על-ידי נגיעת המלאך בכף ירך יעקב, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח): "וְאַמַאי אִקְרֵי גִיד הַנָּשֶׁה? כְלוֹמַר, גִיד דְאִיהוּ מְנַשֶׁה לִבְנֵי נָּשָּא, מִפוּלְחָּנָּא דְמָּארֵיהוֹן, וְתַמָּן הוּא יֵצר הָּרָּע רְבִיעַ [למה נקרא גיד הנשה? מפני שהוא משכיח בני אדם מעבודת בוראם, ושם רובץ היצר הרע], וזה גורם להם שיפסיקו להודות ולהלל לשמו יתברך. ונמצא, שכאשר האדם מודה ומהלל להקב"ה, הוא מתקן את מידת ההוד, כי הוא מסלק בזה את כוח השכחה שהגיע לעולם בהאבק המלאך עם יעקב ובפגמו במידת ההוד.
ולכן תיקנו חז"ל בימי חנוכה שיזכיר האדם לעצמו את נס פך השמן, למען ישים אל לבו להכיר תמיד את חסדי ה' ולהודות ולהלל את שמו יתברך, ובזה יתקן את מידת ההוד.
(מתוך שיעורו של הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א, גיליון 'הבינני')
