"לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כ"ז)
אמרו חז"ל (מדרש תהילים מזמור כז): "לדוד ה' אורי וישעי – 'אורי' בראש השנה, 'וישעי' ביום הכיפורים".
ראש השנה מתואר כאן כ'אור', ויש בזה ביאור אותו למדנו מדברי מרן הרב שך זצ"ל, ונקדים את ששמעתי מהגרמ"י שניידר שליט"א מעשה ששמע מזקנו הרב וולף זצ"ל.
בעיירתם בגרמניה כיהן כרב, בשנים מקדם, אחד מגדולי אשכנז בדורות האחרונים, הלא הוא בעל ה'נחל אשכול'.
קרה באחד הימים: ילד יהודי נחטף ונלקח למנזר. כאשר שבו הוריו לביתם נוכחו בהיעדרו. שאלו את פי המשרתת, והיא השיבה שאינה יודעת את מקום המצאו. לבסוף נודע להם כי בנם שוהה במנזר.
הלכו הורי הילד ותבעו את הכמרים בבית המשפט, ואלה – בעמדם לפני השופטים, ברוב רשעותם תמהו: האם חטיפה היא זו, כלל וכלל לא. אלא כך היה מעשה: ילד הביאו לנו שזרקוהו הוריו מביתו. רעב היה וצמא, רועד מקור, מסכן כל כך, אך חסד עשינו עמו כשלקחנוהו אל צל קורתנו! אדרבה, אם חפצים בו הוריו – ייקחהו, אך ישאלו קודם את פיו אם אכן רצונו בכך.
כמובן, במנזר הקדימו להלעיטו במיני מתיקה ולעטפו בדיבורי חנופה. כך, שכאשר נשאל אם רוצה להישאר במקום השיב בחיוב.
חזרו ההורים שבורים ורצוצים, לא ידעו את נפשם מרוב יגונם.
היה שם פרקליט מוכשר שהציע להגיש תביעה חוזרת, וטענה הגיונית טען: "הרי דבר שכזה – ילד שאינו חפץ בהוריו – לא מצוי כלל. ודאי שהותו הממושכת הרחק מהם היא גרמה לו לשכוח אותם. תנוהו להוריו למשך שבועיים ימים, ואז כאשר נשמע את בחירתו נוכל לקבוע נאמנה את עמדתו".
מטענה כזו, אשר הצדק זעק ממנה, לא יכול גם השופט הגרמני ימ"ש להתעלם. אך עם זאת פסק, שכדי להיזכר באהבת הורים לא נצרכת קירבה כה ממושכת. די בחמישה רגעים בהם יראה אותם, שלאחריהם יחליט אם רצונו בהם.
שבורי רוח, מלאי דאגה, שבו ההורים מן המשפט. מה כבר אפשר לפעול בחמישה רגעים? כיצד יועילו להשיב את בנם אל חיקם? שמו פעמיהם אל בעל ה'נחל אשכול', והוא אמר להם: "אין צורך ביותר מכך. אך הניחוני ואלך תחתיכם, ואתם העתירו בעד הצלחתי, שיהא ה' בעזרי".
כך הווה. ביום המיועד הגיע ובא אל המנזר. את הילד העמידו בחדר בסוף המסדרון, ולאדם אחר זולת ה'נחל אשכול' לא הניחו להיכנס. והיה מראהו כמלאך אלוקים, ומלבושיו לבנים כמנהג בני אשכנז בימים ההם. נכנס, ומתחילת המסדרון התחיל לפזם 'כל נדרי' בנעימות, בערבות ובמתיקות. הצלילים טעוני הקדושה התפשטו במסדרון, נכנס הניגון באוזני הילד, נגע בלבו.
התחיל לבכות, הוא נזכר ב'כל נדרי' בבית הכנסת, בלבושים הצחורים, באווירה רוויית ההוד. מוסיפים הזיכרונות לעלות ולרצד, נזכר בבית הוריו, באבא ובאמא, וכולו רועד. אזי ניגש אליו ה'נחל אשכול' ושאל: "אמור לי ילד, מה אתה רוצה להיות – יהודי או גוי?! עולם הזה או עולם הבא?".
"רב'ה", השיב הילד, "יהודי אני!".
"אם כך הב לי ידך, נלך הביתה". ולאנשי בית המשפט הודיע הילד: "רוצה אני לחזור לביתי. אין רצוני בדבר אחר". צעדו השניים, עזבו את המנזר, שב הילד אל מחצבתו.
"אורי" זה ראש השנה. ראש השנה הוא אור, הארת המעשים ומהלך חיינו, להחליט ולקבוע לאן מגמת פנינו, למי אנחנו שייכים. הארת צעדינו, אנה הם – עולם הזה או עולם הבא.
החללית – במה כוחה, ומה סגולתה שיכולה להגיע למרחקים כה עצומים? משום שהתנתקה מכוח המשיכה של כדור הארץ. לו תהיה בתחום המשיכה לא תוכל להגביה כל כך, על כורחה היתה נופלת.
אף אנו – כל זמן שלא התנתקנו מכוח המשיכה של העולם הזה, מהתאוות ומההנאות, לעולם הנפילה אורבת. והמשיכה הזו חזקה יותר מהקבלות של ראש השנה ויום כיפור. אף אנו, בבואנו לכונן את מהלך חיינו עלינו להתנתק ממשיכה זו, להתנתק ולשנות כיוון, להאיר ולקבוע את מצבנו.
(דורש טוב)