הרה"ג מרדכי הלוי שוורצבורד שליט"א
בדרשת שבת הגדול הכריז המרא דאתרא, על גודל החיוב לתרום סכום נכבד עבור מגבית קמחא דפסחא, וכל אחד חייב להשתתף כפי יכולתו בהוצאות הנזקקים הצריכים אוכל וביגוד לחג הפסח. הרב ביקש שכל אחד יאמר בשבת סכום שאותו הוא מתחייב לתת לצדקה אחר שבת.
האחד הבטיח 180 ש"ח כמנין ח"י עשר פעמים, חברו הבטיח 360 ש"ח, וכשהגיעו לרבי שמעון הגביר הבטיח הלה 18 אלף ש"ח לקמחא דפסחא, ואמר בפיו שם של אחת הקופות.
לאחר שבת נסתפק ר' שמעון הגביר אם אמר שמונה עשרה אלף לקופת העיר, או שמא התחייב את הסכום הנ"ל לקופת ועד הרבנים לענייני צדקה. כעת בא לשאול האם יכול לבחור לאיזו קופה לתרום, או שיתן חצי לזה וחצי לזה, או שמא מחוייב מן הספק לתת שמונה עשרה אלף ש"ח לכל קופה.
ספק צדקה להחמיר או להקל
וכאן אנו נכנסים לנדון הראשונים והפוסקים, האם כאשר יש ספק על ממון אם הוא צדקה יש להחמיר כדין ספק איסור, או שמא אפשר להקל כדין ספק ממון שמניחים את המזון בחזקת בעליו.
ספק לקט
מבואר בסוגייתנו בחולין (דף קלד:) שתבואה הנמצאת בחורי נמלים וספק אם היא לקט ושייכת לעניים, או שזה מהחיטים של בעל השדה, דעת רבי מאיר להחמיר ולתת לעניים, ומפרשת הגמרא הטעם שנאמר "עני ורש הצדיקו" צדק משלך ותן לו, והגמרא שואלת למה בספק במצות זרוע לחיים וקיבה מקילים, ומתרץ רבא שהפרה שנשחטה היתה בחזקת פטור [שהיתה בבעלות גוי שהתגייר] אבל התבואה בחזקת חיוב עומדת.
יש מהראשונים שלמדו מסוגייתנו שיש להחמיר בספק צדקה, וכ"כ הגהות מרדכי בבבא בתרא שכיון שלמדו מן הפסוק להצדיק את העני במתנותיו, יש ללמוד שמי שיש בידו מעות ומסופק אם הם צדקה, חייב לתת אותם לצדקה מספק עכ"ד.
אך הר"ן בנדרים (דף ז:) הוכיח מסוגייתנו להיפך, שהרי מבואר בגמרא שרק בתבואה שחזקתה שחייבת בלקט מחמירים, הרי שבספק רגיל שאין חזקת חיוב יש להקל מספק. וכן פסקו הש"ך והגר"א ביו"ד סי' רנ"ט.
ליישב דעת שאר הראשונים כתב הקונטרס הספקות (כלל א' ס"ט) שמה שהגמרא אומרת שהקמה בחזקת חיוב לאו דווקא אלא העיקר שאינה בחזקת פטור, שהרי אנו מסופקים על חיטים אלו אם הם לקט ואין להם חזקה לא לחייב ולא לפטור, ועיקר תי' הגמ' שבפרה יש חזקת פטור, וכל מקום שאין חזקת פטור מחייבים מספק, ועיין עוד בנתיבות דיני תפיסה בסי' כ"ה סעיף ב' ושערי יושר ש"ה פי"ט שהאריכו בנדון זה בביאורים, ויוצא בזה חילוקי דינים ואכמ"ל. דברי החת"ס והבן איש חי.
בנדון השאלה – מצאנו לחת"ם סופר בשו"ת (יו"ד סי' ר"מ) שדן בכזו שאלה ממש והביא דברי הראשונים והכריע להחמיר בספק ממון עניים כדעת המרדכי שהסכימו לו הרמב"ם והרשב"א ורא"ש בנדרים ומהר"ם ואור זרוע, לכן כתב שצריך לתת לכל קופה שמסופק בה כדי לצאת ידי ספק.
והבן איש חי בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"א סי' ג"ם) דן באשה שנדרה לצדקה בעת צרה ואינה זוכרת אם נדרה לקופת רבי מאיר בעל הנס או לעזרא הסופר עליו השלום או ליחזקאל הנביא עליו השלום, ופסק שכיון שאין לכל קופה עניים מבוררים וגם יש דעות שיכול לשנות מעניים לעניים אף שלא פוסקים כן, ניתן לסמוך להקל שתתן הסכום לבית דין והם יחלקו הסכום בין הקופות שמסופקת בהם כדין ממון המוטל בספק שיחלוקו, והבית דין יקחו שטר מחילה מאת הממונים על כל קופה ע"ש האשה הנודרת בעת שיתנו להם חלקם ע"פ החלוקה ע"ש.
וצריך להבין כיצד יוכלו הגבאים למחול על ממון שהתחייבו לעניים, לכן הטוב יעשה שיתן ח"י אלפים לכל קופה וישא ברכה מאת השי"ת בכפליים.