זה קרה כשהייתי בתיכון, בכיתה י"א. יצאנו למחנה-חורף. היום הראשון מוקדש כולו לטיול ארוך ומהנה, רק בערב מגיעים לבית הארחה, שם מתארגנים בחדרים, אוכלים ארוחת ערב, וממשיכים בתוכניות אל תוך הלילה.
היינו חמש חברות טובות – "קבוצה" – ובמהלך הטיול היינו כל הזמן ביחד. חמשתנו בעלות מרץ עם רעיונות מגוונים. זה כלל גם קצת שטויות, אבל העיקר שכולנו נהנינו ולא הזקנו לאף אחד. לפחות כך חשבנו…
אבל היה משהו קטן, ואולי גדול, שפגם בהנאה. היינו קבוצה מגובשת, והנה מגיעה בת חדשה שהחליטה שגם היא שייכת לקבוצה שלנו. האמת שלא היו לה כל כך חברות, אז היא החליטה לבד שהיא החברה שלנו וזהו. היא הצטרפה אלינו במשך כל הטיול, "נדחפה" בתמונות ועוד, בצורה שעצבנה אותנו.
במבט לאחור עצוב לכתוב את המילים כפי שהן נכתבות, אך בשעת-מעשה, עם כל ההתלהבות של המחנה והטיול חשבנו רק על דבר אחד: ליהנות, והיא, איך לומר, פגמה לנו את ההנאה. "כי מי קרא לה בכלל?" וכדומה, מחשבות שבמבט לאחור מצטערים עליהן. אך בשעת מעשה, ההתלהבות עשויה לעוור את העיניים.
במהלך יום הטיול היינו עסוקות באיך לנער אותה מעלינו, איך להתחמק וכו' אבל בערב הסתבר שזו הייתה רק ההקדמה…
*
כאשר הגענו לבית הארחה, היינו צריכות להתארגן בחדרים. החלוקה הייתה עצמאית, כל כמה בנות לקחו חדר וזהו. מכיוון שידענו את הצפוי לנו עם החברה הבלתי-קרואה, שוחחנו איך וכיצד לפתור את הבעיה. ידענו שהבת ש"נדבקה" אלינו במהלך כל היום, בוודאי תרצה גם להצטרף לחדר שלנו. היה ברור שאם נסרב לכך היא מאוד תיפגע.
הבנו שאנו עומדות בפני הכרעה. במשך הטיול עוד ניסינו לחמוק ממנה בצורה כזו או אחרת, אבל הפעם זה חייב להיות מוכרע לכאן או לכאן – אין דרך אמצע. או שהיא מצטרפת לחדר שלנו, היא מרוצה – ואנחנו פחות… או שהיא לא מצטרפת, אבל המחיר יהיה פגיעה בה. ואז זה קרה…
*
פתאום תפסתי את עצמי ואמרתי: בואו נקבל אותה לחדר בשמחה! בואו נראה לה שהיא רצויה! בואו לא נחכה שהיא תבקש ותתחנן ותידחף! ניגש אליה מיוזמתנו ונזמין אותה להצטרף! ניתן לא את ההרגשה הכי טובה! ו… וכל אחת מאיתנו תבקש ברגע זה מהקדוש ברוך הוא בקשה שלבטח תיענה!!! זה לא קל לנו, אבל בוא נתפוס את ההזדמנות!
באותה שנייה חל המהפך בלב כולן. מאז ועד לסיום המחנה, היא לא צורפה רק לחדר שלנו – אלא לקבוצה שלנו. דאגנו במשך כל הזמן שתחוש רצויה, שווה בין שווים, ושתיהנה מאירועי המחנה בדיוק כמונו.
*
התוצאות הטובות לא איחרו לבוא: אני ביקשתי שזה יהי' לישועת אחי שהיה זקוק לשידוך. כבר בדרך הביתה מהמחנה, שוחחתי עם אחי והוא עדכן אותי על הצעת שידוך חדשה שהגיעה אליו. בתוך שבועיים – התארס.
חברה אחרת ביקשה שאחותה תזכה בזרע של קיימא. כעבור שנה – ילדה!
שאר החברות לא עדכנו אותי מה ביקשו, כנראה בקשות אישיות.
רגע, הסיפור לא נגמר – הוא בקושי התחיל…
*
חלפה שנה מאז, ונודע לי דבר שגרם לי לטלטלה: אותה בת שצירפנו לחבורתנו עברה באותו זמן התמודדות קשה מאוד. היה לה בן משפחה חולה, ואמא שלה לא יכלה לנהל את הבית. וכך כל עול ניהול הבית נפל על כתפיה השחוחות – וזאת מלבד העומס הרגשי הקשה בו הייתה נתונה, והדאגה התמידית לשלום אחיה הקטנים ולשלום בן המשפחה החולה.
כאשר התחילו להתארגן לנסוע למחנה התלבטה מאוד אם להצטרף, מכיוון שלא היו לה חברות. לבסוף החליטה לקפוץ למים בניסיון "לשכוח קצת מהצרות". העובדה שקירבנו אותה בצורה כה עמוקה, הזריקה לה ים של כוחות עצומים להמשך ההתמודדות הקשה, עד שכל ימי חייה היא לא מסוגלת לשכוח את הכיף שהיה מנת-חלקה באותו מחנה.
אם תרצו, זה שווה יותר, והרבה יותר, מהבקשות שנענו. רק מנסה לחשוב, אם לא הייתה לנו הסייעתא-דשמיא לתפוס את עצמנו ברגע האחרון, במה היינו נכשלים! לעולם לא היינו סולחות לעצמנו!
('איש לרעהו', נשלח על ידי בעלת המעשה)