פרשת נצבים – הנקראת תמיד בשבת הסמוכה לראש השנה – מכונה בכתבי גדולי הדורות 'פרשת התשובה', משום שרבים מחלקי עבודת התשובה שביאר רבינו יונה, מופיעים בה. נתבונן ונפיק לקח מהפסוקים הקדושים, לקראת יום הדין הבא עלינו לטובה; ולאחר מכן נבאר כמה מענייני עבודת היום, למען נדע ונשכיל את המלאכה אשר לפנינו:
בתחילת הפרשה מדברת התורה על גודל העוון להתכחש לאימת הדין ולעשיית התשובה, ואלו דברים מבהילים וחריפים שאין כדוגמתם בהרבה מקומות בתורה: "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה". (כט, יח-כ).
מדוע כה חמור הדבר? כי זוהי התעלמות מופגנת! הפניית ראש מכוונת לתוכחה! על זה האדם נתבע תביעה בפני עצמה.
מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, היה מספר כי בימי מלחמת העולם השניה, כאשר התגלגל עם ישיבתו מהעיירה קלעצק לעיר וילנא, נתנו לו ראשי הקהילה רשות להציץ ברשומות ופנקסי העיר שנכתבו עשרות שנים קודם לכן. רבי אהרן ביקש שיביאו לו את פנקס הקורות מתקופת אדונינו הגאון מוילנא זצ"ל. שם הוא ראה את המעשה הבא:
פעם נטפלו השלטונות בליטא לגאון מוילנא, העלילו עליו שקרים משקרים שונים והביאוהו למשפט. הגאון אחז מטעמיו שלו, שאין לו לדבר עם השופטים מטוב ועד רע, וכך היה: שאלו אותו, ואין תגובה. דברו אליו, והוא לא התייחס.
חמתם של השופטים בערה בהם, ועל ההתעלמות הזו לבדה פתחו לו תיק חדש, על בזיון מערכת המשפט, ופסקו לו עונש חמור יותר ממה שתוכנן בתחילה.
סוף דבר, הבין הגאון להיכן נוטים הדברים, הוריד את טליתו מראשו וחשף את תפיליו. אך ראו אותם הגויים, קיבלו פחד ואימה, ועזבוהו לנפשו. הן כך אומרים חז"ל (ברכות ו, א): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" – אלו תפילין שבראש.
"אנו יודעים", עורר רבי אהרן, "שמלכותא דרקיעא היא כעין מלכותא דארעא, ומן המעשה הזה רואים עד כמה חמור בזיון מערכת המשפט. אם כך, אדם שיתעלם בראש השנה מהדין הנורא, וישאר באדישותו ביום המשפט, יחמיר חלילה את עונשו עשרת מונים". על פי זה הסביר רבי אהרן את פשט לשון הפסוק: "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" – על זה גופא "לא יאבה ה' סלוח לו, ורבצה בו כל האלה". אם אדם חושב לעצמו, שבאופן אוטומטי הוא יעבור כל שנה ושנה את הדין בשלום, וכביכול אין מקום לדאגה, להכנה ולתשובה, התביעה הזו נוראה אף יותר מעצם העוון!
לצערינו, התופעה הזו נראית מדי פעם במחוזותינו, והיא אינה ניתנת להבנה כלל. אם אנחנו מאמינים בני מאמינים, וסמוכים ובטוחים שאכן כל שנה דנים אותנו מחדש, וכל פעם מי יודע אם נעבור את הדין בשלום – מהיכן השאננות הזו? מהיכן נובעת התחושה של "שלום עלי נפשי"?! הלוא זוהי התביעה הגדולה ביותר, ועל כך צועק הפסוק "לא יאבה ה' סלוח לו". נורא!
אך האמת היא, שנקודה זו שייכת לכל אחד ואחד. הרי מטבע הדברים, אילו היינו מבינים את הענין לעומקו ובמלוא חומרתו, היה אמור להיות כעת מצב בו לא נוכל לשוחח כלל עם בני אדם. להבדיל, כאשר אדם עומד לפני משפט בשר ודם, ואפילו לא על עניין של נפשות, אלא רק על ממון מועט או מרובה – הוא כולו חרד ומתוח, ומתקשה להתרכז בכל דבר אחר.
ומדוע איננו חשים כך בימים הללו? כי בכל אחד מאיתנו יש בחינה מסויימת של "התברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי", רחמנא ליצלן. או שמרגישים בפינה קטנה בלב "כמו ששנה שעברה עברנו, גם השנה נעבור", או שהאדם מדמה לעצמו שהוא יחסית בסדר, ואין לו מה לחשוש…
וממילא אם זה רק לא היה נכון בפני עצמו; הרי אף "מלאכים ייחפזון וחיל ורעדה יאחזון" בשומעם על יום הדין הקרב ובא. אבל מה עם ההתעלמות עצמה? האם מישהו מוכן לקחת על עצמו את התביעה הנוראה של "התברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי", רחמנא ליצלן?!…
ויש לדעת, כי כשם שחמורה היא ההתעלמות – כך מבורכת היא הרצינות ונטילת האחריות לידים. אם האדם שם אל ליבו את חומרת הימים, ומעורר בנפשו את משמעותם העמוקה של יום הדין, וחושש ומפחד מבואו – זה עצמו נחשב לו לזכות, כי הוא מכבד את המשפט ואת היושב בכיסא המשפט.
ובעצם, מי שיתבונן באמת ובתמים במשמעות יום הדין, חומרתו ועומקו – אין ספק שיגיע לכך בנקל. שמעתי על כמה וכמה יראים ושלימים שעשו כל טצדקי בימים אלו, כדי לעורר בהם את אימת הדין.
סיפר לי הגאון הצדיק רבי חיים שטיינברג זצ"ל, על גיסו הרה"ג רבי עמרם בלוי שליט"א, מחברי הנהלת ביד"צ ה'עדה החרדית', כי ראה פעם בחודש אלול את הגאון הצדיק רבי יצחק דוד גוטפרב זצ"ל, מנקיי הדעת ואישי הסגולה בירושלים, כשהוא יושב וממתין בחדר ההמתנה לאולם הדיונים של בית הדין הגדול של ה'עדה החרדית'.
לא היה נראה שרבי יצחק דוד ממתין למשהו מסוים, אלא רק מביט לשם ההסתכלות בלבד, והחליט לגשת אליו ולשואלו לפשר הדבר. רבי יצחק דוד ניסה להתחמק, אך רבי עמרם דחק בו עד שנאלץ להסביר: "יום הדין מתקרב, ובאתי להיווכח בעיניי כיצד נראים פניהם של בעלי דין קודם כניסתם לדין"…
"נו, ומה ראיתם?" – התעניין רבי עמרם, ורבי יצחק דוד השיב: "הנה למשל ראיתי אחד שעמד בפתח הבנין חצי שעה ועישן לפחות עשר סיגריות מרוב לחץ… ותוך כדי ניגש שוב ושוב אל ה'טוען רבני' שלו כדי לדון עימו בטענות שיעלה במהלך הדיון… את כל זה רציתי לראות כדי להרגיש מהו דין"…
ובדידי הוה עובדה. התבקשתי פעם לעמוד בדין תורה, כדי להעיד עבור אחד הצדדים. אינני יכול לשכוח את המתח בו הייתי שרוי כשעמדתי לפני הדיינים, זאת למרות שלא הייתי בעל הדבר בעצמו. מרוב בהלה נסתתמו כל טענותיי, ובקושי הצלחתי לומר את עדותי. זה המתח הטבעי שיש בבית דין, כל שכן הבעל דין עצמו, וכל שכן כשחיים ומוות תלויים בו!
ודווקא כשמרחיבים בענין זה, חובה להדגיש נקודה חשובה: במתח ובפחד כשלעצמם כמעט ואין שום תועלת. להיפך – זה עלול לגרום לייאוש ולרפיון ידים, ולא זו המטרה; כאן אנו עוסקים בהתבוננות המביאה להתעררות מעשית, לדריכות המעירה את האדם מתרדמתו ומאדישותו. מה שמתבקש מאיתנו הוא לגשת לראש השנה ברצינות, בכובד ראש; המתח והפחד מבורכים כשהם מובילים לעשייה נחושה ולהחלטות אמיצות, ולא חלילה חלישות הדעת.
מורי ורבי מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', עוסק בנקודה זו בספר 'ישמרו דעת', בו נדפסו שיחותיו מהשנים האחרונות. כה אמר:
"ברפואת הגוף ידוע, כי רופא שבא לאבחן מחלה חייב להיות רגוע וממוקד, אחרת לא יוכל לעשות את מלאכתו כראוי; וכך גם החולה צריך להיות רגוע ושלו, כדי שלא להפריע לאבחנה, ולכן הרופא מרגיע אותו בדברים לפני תהליך הבדיקה.
"כך הוא גם ברפואה רוחנית", אמר רבי דוד. "האדם צריך לעשות את המוטל עליו – אבל מצד שני להיות רגוע, לא להתעצב ולא להתבלבל. אדם עצוב הקרוב למבוכה, יתקשה לתפקד כראוי, ולא זו הדרך. עליו רק לחשוב במתינות, להתבונן אל תוך עצמו, ולעשות חשבון הנפש איך לתקן את עצמו לאט לאט. בזה", סיים רבי דוד, "יש תקווה שיוכל להתעלות".
לדברים שדיברנו, אודות האיכפתיות והיראה מהדין שעל כל אחד להרגיש בימים אלו, יש קשר ישיר לעבודה המרכזית של יום ראש השנה עצמו, היא – עבודת המלכויות.
שמעתי פעם מאחד מגאוני וצדיקי ירושלים, כי אחד מתלמידי מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, ראה פעם את רבו יושב ומשנן עם עצמו, כמה ימים לפני ראש השנה, את פסוקי המלכויות בלהט ובהתרגשות.
כשהבחין ה'חפץ חיים' שהתלמיד מתחקה אחר מעשיו, הסביר לו ה'חפץ חיים' את פשרם: "הלוא עומדים אנו לפני ראש השנה, בו נקבל על עצמנו שוב עול מלכות שמים. והנה ידועים דברי הגמרא במסכת גיטין (נו, א) אודות רבן יוחנן בן זכאי שנפגש עם הקיסר ואמר לו: 'שלמא עלך מלכא! שלמא עלך מלכא!'. אמר לו הקיסר: 'חייב אתה מיתה פעמיים, האחד – על כך שאיני מלך ואתה קורא לי מלך! ושנית – על כך שאם אני מלך, מדוע התעכבת מלבוא אלי עד עתה?' בלשון הגמרא: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?"
"ולכן לקחתי לעצמי פנאי", הטעים ה'חפץ חיים', "להתכונן כראוי לעבודת המלכויות, להתחבר לפסוקים ולהבינם היטב – עוד קודם ראש השנה, כדי שחלילה לא יטענו כלפי את טענת הקיסר לרבן גמליאל: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?… אני משתדל לבוא כבר בערב ראש השנה"…
במקהלות החסידים סיפרו אודות הרבי הקדוש רבי אהרן מקרלין זצ"ל, שכאשר הוא היה שומע את החזן מנגן 'המלך' תקפתו חרדה גדולה. פעם הוא הסביר על מה הוא כה נחרד. "אני חושש שיטענו עלי בשמים את טענת הקיסר בפני רבן גמליאל: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?".
זו עבודה שדורשת זמן רב ועבודה, ואינה נקנית ממילא ובבת אחת. הגאון הצדיק רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל היה מכוון את תלמידיו בערב ראש השנה, כך: " צריך לנסות לצייר ציור מוחשי באמונה – במלכות השם יתברך. להתבונן היטב בהנהגת שכר ועונש שבבריאה – בעבודת הזכרונות, ולהגיע לאמונה מושלמת בתורה מן השמים – בעבודת השופרות, עד שהאמונה בזה תהא ברורה וחושית, וכל זה לוקח זמן. לכל זה צריך הכנה והתבוננות כבר בימי האלול".
ידועה דרשתו של המשגיח דישיבת חברון, הגאון הצדיק רבי לייב חסמן זצ"ל, דרשה אותה נשא בשנתו האחרונה לפני התקיעות בישיבה. הוא הביא דברים נפלאים בשם מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, אשר עבור דורינו השפל הם עומדים בעצם בבסיס עבודת המלכויות:
קיסר רוסיה יצא פעם לסיור ברחבי ממלכתו האדירה, ובכל מקום אליו הגיע נערכה לכבודו קבלת פנים מפוארת. הטקס הראשון התקיים בעיר המלוכה פטרבורג עצמה, וכיאות לעיר הבירה הוא נערך בשלימות, עם כל גינוני המלכות המתבקשים והראויים. בהמשך המסע, התקיימו קבלות פנים בערים חשובות נוספות, כמו מוסקבה למשל, שגם בה נערך מעמד מכובד מאד – אך לא הגיע לרמת ההשקעה והפאר שהיו בפטרבורג. כך המשיך הסיור מעיר לעיר, ובכל מקום קבלו את פניו וכבדו אותו לפי ערכם; אמנם ככל שהתרחק מן המרכז לעבר הפריפריה וליישובים הנידחים יותר, פחתו סממני הכבוד וההשקעה בטקסים לכבוד המלכות, אך כולם עשו כל שביכולתם.
המסע נמשך ונמשך, ויום אחד נודע לראש כפר נידח במיוחד, כי הקיסר בכבודו ובעצמו עומד לעבור בכפר. הוא נחרד מהידיעה, שכן מנהגם של תושבי המקום הנבערים, היה לכבד בזריקת אבנים ושאר מזיקים כל אחד שנקלע בטעות לכפרם…
הוא כינס בבהילות את כל תושבי הכפר לכינוס דחוף, וסיפר להם על הביקור המתקרב. "אין ביכולתינו לכבד את הקיסר או לעשות משהו מכובד עבורו, אבל אבקש ממכם בכל תוקף דבר אחד: רק אל תשליכו אבנים על מרכבתו"…
אמר ה'חפץ חיים' כך: השכינה הקדושה יורדת לעולם בכל ראש השנה – "דרשו השם בהמצאו", אומרים חז"ל, אלו הימים הנוראים. הקדוש ברוך הוא יורד כאן לעולם מן השמים, ונערכות עבורו 'קבלות פנים'. קבלת הפנים הראשונה בעולם היתה אצל האבות שהיו 'מרכבה לשכינה', שיא הדרגה של 'קבלת פנים' כראוי וכנדרש. אחר כך היתה 'קבלת פנים' של משה רבינו והנביאים, שגם היתה ברמה גבוהה שאין לתאר כלל, אבל לא היתה דומה לזו של האבות. וכך בכל דור ודור: תנאים, אמוראים, גאונים, סבוראים, ראשונים ואחרונים – בכל ראש השנה ערכו 'קבלת פנים' לקדוש ברוך הוא, לפי רמת ערכם ודרגתם, וכך גם בדור האחרון שלנו.
ומה דורשים מאיתנו? "נאר ווארף נישט קיין שטיינער", "לפחות רק אל תזרקו אבנים"… "אך בהשם אל תמרודו". לא מבקשים מכם קבלת פנים כמו הראשונים והנביאים. זה לא בדרגה ולא במעמד שלכם – אך לכל הפחות כשהוא נמצא כאן, לא למרוד בו, לא להמרות את פיו! לפחות זה!
"עיקר העבודה בראש השנה", הרעים רבי לייב חסמן, "הוא לדעת כי יש לנו עסק עם מלך! מלך מלכי המלכים! אנשים מבקשים, מתחננים, מתפללים ומפצירים – הכל צריך ונחוץ, אבל עיקר העבודה צריכה להיות הרגשה של מלכות, שעומדים לפני מלך, מלכו של עולם! עם הכרה זו ניתן לפעול יותר מכל הדברים האחרים, שכן מלך לא קצרה ידו: הוא יכול לתת ולהושיע ללא גבול".
וכיון שזו המטרה שלנו בראש השנה, הרי שדבר ראשון יש להשתדל 'שלא לזרוק אבנים'… 'לב יודע מרת נפשו', וכל אחד צריך לפשפש במעשיו, ולבדוק מהו הדבר אותו הוא יעשה לכבודו של המלך שמגיע אליו לביקור. הגם אם תהיה זו התחזקות מועטה, אך העיקר להראות את ההכרה במלכותו יתברך!
עלינו לחשוש ולהיזהר בכל הנהגה שעלולה לסתור את הכרת המלכות, ואת מציאות המלכות. כמה דברים אנשים דשים בעקביהם כל השנה כולה – כעס, לשון הרע, זלזול בתפילה ועוד כהנה וכהנה. זה חמור כל השנה, אבל בראש השנה זה חמור שבעתיים – כי המלך כאן, וכשהמלך כאן אסור לזרוק אבנים! אם לא עושים את העבודה בשלימות, אם אין לנו כוחות ויכולות לעשות את מה שבאמת נדרש ממנו – לפחות נקפיד לא להשליך אבנים על המלך…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')
