'על העץ אשר הכין למרדכי'
מסופר על רבינו יצחק בן יהודה אברבנאל, שהיה שר האוצר במלכות ספרד. המלך שהכיר בחכמתו וקדושתו, גידלו ונישאו על פני כל השרים, והתייעץ עמו בכל ענייני המלכות. הוא נהנה מאוד מעצותיו המחכימות, אך כגודל הערכתו של המלך כך גברה קנאת השרים הגויים. הם בקשו בכל צורה להבאיש את שמו בעיני המלך, שכמובן מיאן בכל תוקף להאמין לדבריהם.
לאחר שכנועים רבים, אילצוהו השרים לשמוע לדבריהם, והוא השתכנע להוציא את השר היהודי להורג. המלך ידע שאם ידבר על כך עם דון יצחק אברבנאל, תתבטל מזימתו, ויעשו מכך רעש גדול במדינה, לכן החליט להורגו בצורה שקטה ומסתורית. הוא הודיע למנהל מפעל ייצור הלבנים, שמי שישאל אותו אם נעשה מצות המלך, יהיה מי שיהיה, עליו לתפסו ולהשליכו אל התנורים הבוערים שבמפעלו.
באותו יום הגיע האברבנאל אל המלך, וכבכל יום ברכו בברכת שלום לבבית. הוא שם ליבו לכך שפני המלך אינם כתמול שלשום, המלך השיבו בשפה רפה ובקשו ללכת למסיק התנורים, ולשאלו אם עשה את מצות המלך.
ענה האברבנאל: "בבקשה, תיכף ומיד אלך למלא את פקודת המלך". הוא הזדרז למלא את פקודתו, אך בדרך עצרו אדם בבקשה דחופה: "יש לי בן שהיום מלאו לו שמונה ימים, ולא מצאתי מוהל. השמש כבר עומדת לשקוע ואיני רוצה להחמיץ את היום".
האברבנאל ניסה לדחותו: "ממהר אני בפקודת המלך לאיזו שליחות, שמא תוכל לחפש מוהל אחר?" אך אותו אדם התחנן על נפשו, שזה זמן רב שמחפש הוא מוהל, ולשוא, הוא אינו מוצא. האברבנאל לא יכל לסרב והלך עמו לביתו. הקהל שהתאסף בבית שמח על מציאת המוהל, ובינתיים התעכב קמעא עד שהתארגנו לברית.
לאחר שמל את הילד, אלצוהו להסב עמהם שכן בלעדיו לא יהיה מנין, ובלית ברירה עשה גם את זאת. כמובן שנתבקש לשאת דברי תורה, השעות נקפו, ודון יצחק טרם מילא את פקודת המלך.
בינתיים השר ששכנע את המלך כנגד האברבנאל, היה סקרן לראות אם יצא סוף סוף זממו לפועל, לאחר כמחצית השעה מיהר אל מפעל הלבנים ונכנס בשמחה, בחיוך רחב שאל את מנהל המפעל: "האם כבר נעשה דבר המלך?" רק שמע זאת המנהל ותיכף לפתו חזק בין זרועותיו וקשרו היטב בידיו וברגליו.
השר צרח וצווח: "לא הבנת את כוונת המלך, כוונתו היתה לשר האוצר, לא אלי!!!" אבל צעקותיו היו לשוא, המנהל קרא לפועל וביחד השליכוהו אל התנור המוסק…
לאחר שעות מספר, הצליח האברבנאל לצאת מסעודת המילה, זרז את צעדיו במהירות למלא את פקודת המלך, והלך למפעל הלבנים. בהגיעו לשם ושאל: "האם נעשתה מצוות המלך?" אמר המנהל: "כן בודאי, מיד כשבא לכאן השר, קשרנו אותו והשלכנו אותו לתנור המוסק…" שניות מועטות לקח לאברבנאל לעכל את מה שארע. הוא הבין שידו של שונאו השר היתה בדבר כדי לגרום למותו, אך הצטער על כך שמחמתו הרגו יצור אנוש.
כששב אל המלך לברר על מה יצא הקצף, השתומם המלך לראותו, לאחר התנצלות וסיפור הדברים סיפר המלך על העלילה שבקשו השרים ובראשם אותו שר לעשות לו, והבין כי משמים הצילוהו, "בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל", באותו בור שכרה לו אותו רשע להורגו, שם נהרג הוא בעצמו.
מסר עצום ניתן ללמוד מסיפור זה, כי אל לו לאדם לחרוש רעה חלילה על רעהו, שהרי כל אשר יחשוב עליו, יכול להתהפך עליו בעצמו. וכעין מאמר העולם 'כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה'.
וכן מסופר בגמרא: "מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים ומצאו חסיד אחד, אמר לו: 'ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?', לגלג עליו, לימים נצרך למכור שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך".
עוד מסופר על עניה אחת שהסתובבה ברחובות קריה, ובכל פעם שראתה את המלכה מטיילת ביער, באה לבקש ממנה נדבה, והמלכה היתה מביאה לה איזה דבר מאכל.
דבר מה הפריע למלכה מאוד, בכל עת היתה העניה משננת לה את הפתגם: 'כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה', ודבר זה חרה למלכה. היא החליטה לעשות קץ לדבר. היא בקשה מן המשרתים לאפות לה עוגה מכובדת ושפכה לתוכו רעל, כדי להמית את אותה עניה.
בפעם הבאה כשבאה העניה לבקש נדבה, נתנה לה המלכה עוגה מכובדת זו, העניה שלא היתה רגילה בדבר, שמרה זאת לשעת הצורך, ובינתיים העוגה עמדה על האחד העצים ביער. לימים, יצאו שני בני המלכה עם מלווים לסיור ברחבי המדינה, אך לאחר כמה ימים טעו בדרך ורעבו עד פת לחם, הם עברו באותו מקום וראו עוגה זו, תיכף התנפלו עליה ואכלו ממנה. כמה דקות לאחר מכן, נפחו את נשמתם. המלווים ניסו להזעיק עזרה אך הרופאים קבעו את מותם, כשמוע זאת המלכה מיהרה אל המקום, ומה נתפלאה לראות שהיתה זו אותה עוגה שביקשה להכין בעבור העניה.
או אז הבינה היטב את מאמרה של העניה: כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה, ולמדה על בשרה את הלקח באופן כואב.
הנה כי כן, המכין רעה לחברו ידע שיתכן שמכין זאת לעצמו, וגם אם לא יוזק ברעה זו, הקב"ה משלם מידה כנגד מידה ויכול להענישו ברעה באותו עונש.
(מתוך 'המגילה המחכימה')
1/172