"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כ"ט, ט')
הרגע הגדול כבר כאן, נישא על גלי ההתרגשות והציפיה לבואו. אנו עומדים בשבת קודש פרשת נצבים, ואת המילה 'היום' – מפרש הזוה"ק כי הכוונה ליום ראש השנה. עוד מעט תאסוף שמש תשע"ז את קרניה האחרונות, ורקיע של שנה חדשה ייפרש מעלינו. כל נפש יהודית רועדת מהתרגשות, דומעת בטהרה. אנו רואים את מראות השנה החולפת עוברים לנגד עינינו, ומתוחים כי מי יודע מה צופן לנו העתיד. הכל פתוח, הכל נמדד, נקבע.החגיגיות נוכחת בכל פינה, ואנו נכנסים לשתי יממות המכילות את הניגוד הכי לא ברור בעולם:
מצד אחד, זהו יום של חג, עורכים סעודות בבשר ויין. מצד שני, אין ספק כי זהו יום דין, כל באי עולם עוברים כבני מרון, ומקבלים את גזר דינם. כיצד נוכל לחגוג בשמחה ביום כה מתוח? כיצד נוכל לחייך בשמחה של מצוה, ביום בו מתקיים המשפט המורכב ביותר עבורנו?אך בהתבוננות מעמיקה במהותו של היום, נבין כי אין בכך כל סתירה, ההיפך. במשפט רגיל, הנשפט מוצא עצמו באולם הדיונים, כשלצידו רק עורך הדין שלו, שהשפעתו מוטלת בספק, כי המכריע הוא רק השופט, והוא – אובייקטיבי לחלוטין, אינו נוטה לאף צד… משפט כזה, בוודאי מלווה במתיחות ודאגה רבה! לעומת זאת, במשפט שאנו עומדים בפניו, מי שניצב לצידנו הוא השופט בכבודו ובעצמו! אין כמוהו מי שרוצה שייגזר דיננו לטוב, עד כדי שהוא מגלה לנו כיצד לרצותו, הוא מעניק לנו את הטיעונים כיצד לנצח במשפט, הוא נותן לנו את הכלים לצאת זכאים בדין, כי הוא רוצה בטובתנו!כשהשופט בעצמו בצד שלך, ככל שאתה מודאג – אתה גם שמח. נכון, בוודאי שיש להיערך למשפט, יש להשתמש בכלים שגילה לנו השופט – התשובה התפילה והצדקה, אך אנו עושים זאת בשמחה, מתוך הבנה כי השופט עימנו, מקווה לגזור דיננו לטוב!
דרמה מרגשת בחנות התכשיטים…
היה זה באחת מחנויות התכשיטים היוקרתיות והנודעות, בשעת צהריים. בעל החנות עסק בסידור הויטרינות, לפתע, נכנסה אל החנות ילדה קטנה כבת 10 בלבד, בעל החנות הופתע. הוא הביט ב'לקוחה' הצעירה, ושאל אם היא צריכה עזרה. "בהחלט כן", צפצפה הקטנה, "אני מחפשת שרשרת מזהב, עם הרבה יהלומים" – תיארה הילדה. בעל החנות התפלא, אבל נצר את פליאתו בלבו. הוא הציע לילדה לבחור מתוך סטנד של שרשראות זהב יוקרתיות. הילדה סקרה את השרשראות בעיניה, וכהרף עין בחרה: "את זו אני רוצה!" – אמרה, והצביעה על אחת השרשראות היקרות ביותר…"זה לא מתאים לילדה קטנה!" – פסק בעל החנות בפשטות. "אולי תחפשי משהו יותר קליל?""לא, לא, זה לא בשבילי!" – אמרה הילדה, "אני צריכה לקנות שרשרת מתנה לאחותי. היא כבר נערה מבוגרת, בת 18, ומאז שאמא ואבא נפטרו היא כמו אבא ואמא בשבילי" – המשיכה הילדה לתאר, כשעיניה מעלות דמעות געגוע, "היא מחזיקה לנו את הבית, היא מבשלת ומכבסת ומנקה ודואגת לנו".
בשלב הזה כבר הבין בעל החנות, כי הוא עומד בפני משהו לא שגרתי בעליל… "חשבנו ביחד, כל האחים והאחיות, שנחסוך כסף לקנות לה מתנה. כבר יותר משנה אנו חוסכים כל שקל שאנו מקבלים, כל 10 אגורות. לא קנינו כלום כבר יותר משנה, לא סוכריות בקיוסק ולא צעצוע ב'הכל בשקל', כי אנחנו חוסכים את הכסף לקנות לה מתנה… איזו שרשרת מפוארת, כמו שמגיע לה. עכשיו יש לנו כבר כסף, אז באתי לקנות לה מתנה!" – סיכמה הילדה את ה'דיון' המרגש…
"והיכן הכסף?" – שאל בעל החנות הנרגש. "הנה" – שלפה הילדה ארנק קטן, והחלה להוציא מתוכו מטבעות, בשלל סוגים וגוונים… הרבה עשרות אגורות, כמה שקלים בודדים, ואפילו כמה מטבעות של 5 שקלים… בעל החנות הביט בערימת המטבעות, ובמבט קל הבין כי מדובר בסכום של פחות ממאה שקלים, בעוד שמחיר השרשרת 5,000 שקלים ומעלה… "מצוין!" – אמר לילדה, "יש לך מספיק כסף כדי לקנות את השרשרת. הנה, אני כבר עוטף אותה בקופסא יפה, ובינתיים תכתבי לאחותך ברכה, שנוכל להכניסה לתוך העטיפה!"
"נפלא!", אמרה הילדה. "זה מספיק כסף, נכון?" – "בהחלט", השיב בעל החנות, "זה ממש מצוין!", הוסיף, וארז את הברכה העליזה עם התכשיט היוקרתי. הילדה אמרה 'תודה' חטופה ויצאה מאושרת מהחנות. בעל החנות היה מאושר לא פחות ממנה, הוא הרגיש שעשה היום מעשה טוב ואצילי, לשמח ליבם של יתומים רכים ועזובים…בערב, הגיעה בריצה נערה נסערת והשיבה את השרשרת בהתנצלות: "סליחה, אדוני, אבל אחותי היתה כאן היום ולקחה את השרשרת הזו. היא חושבת ששילמה עליה, אבל אני יודעת שהשרשרת הזו שווה כמה אלפי שקלים, וזה פשוט לא יתכן… בבקשה, אל תכעס עליה, היו לה באמת כוונות טובות לשמח אותי, אבל אני ממהרת להחזיר את השרשרת, כי לא יתכן שהיא נרכשה…" – אמרה בגמגום…"היא דווקא נרכשה, כדת וכדין!" – אמר בעל החנות. "אחותך היתה כאן, בחרה בשרשרת ושילמה במיטב כספה. אף אחד עוד לא שילם לי מחיר כזה עבור שרשרת כזו!". "בהחלט", צחקה הנערה המבולבלת, "בוודאי שאף אחד עוד לא שילם כמה עשרות שקלים על שרשרת זהב יוקרתית, משובצת יהלומים… זה מה שהיה לה בארנק, ובמחיר כזה – אי אפשר לקנות שרשרת!" –
השיבה הנערה בחוסר הבנה מוחלט…"כן, היא באמת שילמה לי רק כמה עשרות שקלים, אבל אף אחד עוד לא שילם מחיר כזה… אסביר לך: לחנות הזו, באים בדרך כלל אנשים עשירים, והם קונים תכשיט בכמה אלפי שקלים – אחוז מזערי מכל הונם. זה אולי הרבה יותר כסף, אבל זה חלק קטן מאוד מכל כספם של לקוחותיי… לעומתם, אחותך הקטנה, שילמה לי בכל מה שהיה לה. נכון, אין השוואה בין הכמה שקלים ששילמה למחירה האמתי של השרשרת, אך היות והיא שילמה במקסימום העומד לרשותה, במעט הכסף אך ברוב המאמץ הטמון בתשלומה – חשתי חובה להתאמץ למענה, ולהעניק לה את השרשרת היקרה בתמורה למאמץ הרב שהשקיעה!"בעל החנות חייך והוסיף: "לכי לדרכך, וכל הכבוד על המסירות הרבה למען אחייך ואחיותייך, היתומים הצעירים. תשתמשי בשרשרת בבריאות ותזכרי, שהיא השרשרת היקרה ביותר בעולם, כי היא נקנתה בכל כספו ובמלוא מאמציו של מי שרכש אותה!".
הסיפור הזה, שהינו אמתי, ומופיע בספר 'דורש טוב' בשם הגאון רבי גואל אלקריף שליט"א, ששמעו מבעל החנות, חושף בפנינו טפח מעבודת היום הנפלא שאנו ניצבים בפתחו, יום ראש השנה:ביום זה אנו מבקשים שרשרת יקרה, לא אחת – אלא שרשראות של יהלומים ומרגליות – חיים, בריאות, פרנסה, הצלחה, נחת, רוממות רוחנית, שנה שלימה! רק אנו יודעים, עד כמה יש לנו מעט לשלם… כמה אגורות פה, כמה אגורות שם, מעט זכויות שצברנו. הדרך בה נוכל לקנות את שרשרת המתנות הזו, הכלי שיוביל אותנו לזכות בכל המרגליות הללו, הוא המאמץ לתת את המירב במקסימום שאנו מסוגלים. פשוט לבוא ולומר לאבא שבשמים: 'אין לי הרבה במה לשלם, אבל יש משהו רוחני שאני מאוד מתקשה בו, ואני הולך לרכז בו את מקסימום המאמץ שלי!'
הבה נחשוב באיזו מצוה אנו מתקשים קצת, או שיש לנו חולשה בנושא מסויים שראוי שנקפיד בו יותר. זה ידרוש מאתנו מאמץ מרוכז, אך כזה שנוכל לעמוד בו, כמו לבוא מוקדם יותר לתפילה, להיזהר יותר מלשון הרע, להתחזק בקביעות עתים לתורה, לטפח יותר את כיבוד הורינו, או כל קבלה אחרת. נבחר בקבלה אחת הממצה את כל היכולת שלנו, ועמה נבוא לאבא שבשמים ונאמר:
'אבא יקר, החותך חיים לכל חי! אנו כמו אותה ילדה קטנה, אין לנו הרבה במה לשלם. יש לנו קצת, אבל הקצת הזה הוא הקצת היקר בעולם, הוא שיא המאמץ שלנו. אבא טוב ואהוב! אנו מקבלים על עצמנו קבלה טובה אחת שנעמוד בה, והיא כל מה שיש לנו וכל האפשרויות שלנו. וברחמיך וחסדיך הרבים, תערב הקבלה הטובה הזו לפניך, ותזכה אותנו בשנה טובה ומבורכת!'
מהפך גורלי ביום גורלי
הסיפור הלא ייאמן הבא, סיפר בעדות מרטיטת לב מהיכרותו האישית, מגיד המישרים הנודע הגאון רבי מנחם שטיין שליט"א. וזה דבר המעשה:
בביתו של הרב שטיין בפתח תקוה, התגוררה במשך מספר שנים נערה אחת, שתלאות החיים ובית משפחתה השבור – הביאו אותה לחפש קורת גג נעימה לראשה, והיא בחרה בבית משפחת שטיין. בני המשפחה קירבו אותה ודאגו לה, ובהגיע זמנה – היו שותפים פעילים בשמחת נישואיה, והקמת ביתה החדש בעיר מרוחקת. במשך השנים, נשמר קשר טוב אך לא רציף עם אותה נערה שהפכה לאשה. הם ידעו כי היא מרוצה בביתה החדש ובעבודתה החדשה, והבינו גם כי היא מתמודדת עם קושי לזכות בילדים משלה. מרחוק, המשיכו להתעניין בנימוס בלי לגרום למבוכה, והבינו כי השנים חולפות עוברות, אך ההמתנה נמשכת, והילדים מבוששים מלבוא ולשמח את הזוג הצעיר…
לימים, נודע גם כי שהתה במשך תקופה מסויימת בחו"ל, מנסה כל דרך טיפול אפשרית כדי להביא לישועתה. אך גם כאן הסתיימו הניסיונות במפח נפש קורע לב, והיא שבה לארץ מאוכזבת וכאובה כפי שיצאה ועוד יותר – הן הרופאים, המומחים הגדולים בעולם, ריפו את ידיה, אמרו בעצמם שאין סיכוי… היה זה אחרי שמונה שנות המתנה מייגעת, שכל יום היא עסוקה רק בדבר אחד – בתקווה לזכות בילדים מבורכים. היא החליטה להתקשר אל הרב שטיין, לשפוך את כל ליבה וכאבה, ולבקש להיות מוזמנת לחוג את ראש השנה בביתם, כדי שתוכל להתרומם ולהתרגש בתפילות החג כראוי לתפילה ישיבתית בוערת.מובן כי היא הוזמנה על אתר, ובבוקרו של יום ראש השנה התייצבה האשה בעזרת הנשים שבישיבת 'אור ישראל' בפ"ת, כשעיניה כבר לחות מדמעות. 'היום, זה היום!' – הזכירה לעצמה, 'עכשיו הזמן לפעול!'
היכל הישיבה כבר היה מלא מפה לפה, והאווירה בו היתה רצינית ומרוממת. כל אחד היה מרוכז במחזור, עטוף בטליתו, עיניו עצומות בדבקות. התפילה החלה ונמשכה בהתרגשות רבה, וכבר הגיעו להפטרה, אז החל בעל הקורא לקרוא ברגש את ההפטרה הנקראת ביום הראשון של ראש השנה, ומספרת את סיפורה של חנה אשת אלקנה, שציפתה לילדים במשך שנים ארוכות, וזכתה להיפקד בראש השנה.
האשה האזינה בקשב רב להפטרה, שמעה את ההתמודדות שלה מסופרת ברמה… ההמתנה הארוכה, שברון הלב, האכזבות הרבות… ולפתע – החל קול בכי חרישי עולה בעזרת הנשים, מלווה את הקריאה כמנגינה חרישית: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל… וּבָכֹה תִבְכֶּה…". כאן פרצה האשה בבכי. נחילי דמעות שטפו את עיניה, קול התייפחויותיה הלך ועלה, עד שדמעות נקוו גם בעיני סובביה. בעל הקורא המשיך: "אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים…".
עכשיו כבר בכתה האשה בכי טהור ומלא, בסערת נפש שאין לתאר. היא חשה כי סיפור חייה עולה עכשיו, וכמו שגורל חנה הוכרע בראש השנה, גם היא יכולה להיפקד עכשיו ממש. ננסכה בה האמונה החזקה כי הסיכויים הטבעיים אינם משנים וקובעים, מה שיכריע מכאן ולהבא הוא רק מה שייקבע בראש השנה, וביום הזה צריך לנקוש על שערי שמים בעקשנות, ולא להפסיק לבקש! כי כמו שחנה ואימותינו שרה ורחל נפקדו בראש השנה – כל אחד יכול! אם עד ראש השנה היתה לילד בעיה רגשית, אם חשבון הבנק סבל ממינוס מתמשך, אם עד עכשיו לא הצלחנו בלימוד – כל זה לא בהכרח יימשך, כי בראש השנה העולם מתחיל מחדש, ויכול להשתנות מהקצה אל הקצה!במוצאי ראש השנה, נפרדה האשה ממארחיה בתודה, כשעיניה עדיין לחות ומצפות, ומבטיחה לעדכן. מכאן ואילך, לא עשתה דבר בנידון, לא התייעצויות, לא התרוצצויות, כלום. האמת שלא היתה צריכה – – –
בתחילת חודש תמוז(!) של אותה שנה, צלצל הטלפון בביתו של הרב שטיין. הרב לא הצליח לשמוע אף דיבור, רק קולות בכי, מעורבים זה בזה. אותו בכי מרגש ומצפה מראש השנה, הפך לבכי מאושר ומודה, המתמזג בקול בכיו של תינוק רך!
כתשעה חודשים מראש השנה, נפקדה האשה. מחוץ לדרך הטבע, בלי שום הסתברות רפואית. כי כל ההערכות האלה היו נכונות, אבל רק עד ראש השנה. בראש השנה כל ההערכות נפתחות מחדש, וכל אחד יכול לזכות, נגד כל הסיכויים! הוא שכתב המהרש"א, בטעם הענין שיהודי שלא ראה את חברו במשך 12 חודשים מברך 'ברוך מחיה המתים'. לא כי חברו הסתכן חלילה באסון, אלא כי במהלך 12 החודשים עבר ראש השנה, ומראש השנה מתחילה מערכת חיים חדשה, שאינה קשורה לשנה הקודמת!
את הסיפור מספר הרב שטיין בעצמו, וניתן לשמוע זאת בקולו במערכת 'קול הלשון'. הוא מוסיף ומספר, כי פעם פנתה אליו רבנית משכונת בית וגן, והעידה כי שמעה את השיחה הזו והתרגשה והתחזקה, עד שהזמינה את אחייניתה, המצפה לילדים בעיניים כלות כבר 13 שנים, לחוג את ראש השנה במחיצתה ולהתפלל בקרבתה. האחיינית עשתה כפי שהתבקשה, ובהגיע רגעי הפטרת חנה נזכרה בסיפור זה, וכהרף עין החלה בוכה בכי תמרורים בתחנון לבורא עולם, כי בראש השנה הכל נפתח וכל אחד זוכה!
לא חלפו אלא עשרה חודשים, ובעיצומם של ימי 'בין הזמנים' בחודש אב, זכתה אחייניתה לחבוק בן, באופן שעורר השתאות אצל גדולי הרופאים, כי בדרך הטבע לא היה לה כל סיכוי. אך דרך הטבע היתה נכונה עד לאותו בכי בעיצומו של ראש השנה, אך בראש השנה הכל התהפך, היא זכתה!
אנו ניצבים רגע לפני היום הגדול, ולכל אחד מאיתנו יש משהו שמעיק על הלב, יתכן שמלווה אותנו כבר המון שנים. עכשיו מגיע הרגע הגורלי: בראש השנה העולם מתאפס! נברא מחדש! כל קושי שבעולם יכול להיעלם, בזכות זעקה ותחנון אמתי! הבה ננצל את ההזדמנות המרגשת הזו לספר לאבינו שבשמים מה אנו רוצים לשנות בחיינו בשנה הקרובה, ובורא עולם, אב רחום וחנון, יזכה את כולנו בשנה שמחה ומבורכת!