- העולם נברא בלשון הקודש וזו היתה השפה היחידה עד דור הפלגה
רש"י על הפסוק (בראשית ב כג) "לזאת יקרא אשה כי מאיש" וגו', כותב שמכך רואים שהעולם נברא בלשון הקודש, שכן זו השפה היחידה שיש בה 'לשון נופל על לשון' (ע"פ שפתי חכמים שם). ובשפה זו דיברו כל בני האדם עד דור הפלגה, כפי שכותב רש"י בפרשת נח על הפסוק "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", שהיתה זו לשון הקודש. וכפי שמבאר ה'שפתי חכמים' – שכן אם העולם נברא בלשון הקודש, ועד דור הפלגה היתה שפה אחת, מוכרח להיות שהיתה זו לשון הקודש.
- כוחם של אנשי דור הפלגה היה נעוץ בכך שדיברו בלשון הקודש
כוחם של אנשי דור הפלגה היה נעוץ בכך שדיברו בלשון הקודש, כפי שכותב הזוהר הק' בפרשת נח, שמטעם זה בלבל ה' את שפת כל הארץ ונטל מהם את לשון הקודש, כי ע"י שדיברו בלשון זו הצליחו לעשות מעשה נסים. וכעין זה כתב בספר 'באר בשדה' בשם ה'סתרי תורה', שהיו מדברים בלשון שמלאכי השרת היו מדברים, וזה היה כוחם.
- מהי סיבת הכינוי "לשון הקודש"?
הרמב"ן (שמות ל יג) מביא את דברי הרמב"ם במורה נבוכים שכתב שהסיבה ש"לשון הקודש" מכונה כך היא, משום שאין בה שמות וכינויים לדברים שהצניעות יפה להם. אמנם הרמב"ן השיג על כך, שאם כן היה ראוי לקוראה "לשון נקיה" ולא לשון הקודש. והרמב"ן עצמו ביאר את הסיבה לכך, שכמו ש"שקלי הקודש" נקראים כך כי הם קדושים ועוסקים בעניינים קדושים, כך גם לשון הקודש עוסקת בענייני קדושה, וכל דברי הקדושה נאמרו בלשון זו, ולכן נקראת לשון הקודש.
- שורשי המילים בלשון הקודש נעוצים בעולמות העליונים
השל"ה הקדוש מבאר את הסיבה לכינוי "לשון הקודש", שכל המילים בהן אנו משתמשים הן השתלשלות מעולמות עליונים. אחת הדוגמאות שהוא מביא לכך היא המילה 'עין', המורה על כח הראיה של האדם, שענינה 'השגחה', וזה שורשה בעליונים – השגחת ה' יתברך, ומשם השתלשל הכינוי לעין האדם שבה הוא רואה ומשגיח בגשמיות.
- באותיות לשון הקודש יש כוחות רוחניים מיוחדים
ב'שפתי חיים' (מועדים א' עמ' לא, מד) מבאר, שלשון הקודש אינה לשון שנוצרה ע"י בני אדם אלא מורכבת מהאותיות שברא בהן הקב"ה את העולם, כדברי חז"ל (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ. כל אות מגלמת כח רוחני מיוחד, וכל נברא ששמו מורכב מאותיות שונות, חיותו ומהותו היא מאותו כח שיש באותיות הללו.
(ע"פ גיליון עומקא דפרשה)