השעה היתה 2:30 בלילה. הרמתי את הטלפון ואני רואה 10 שיחות שלא נענו! שתי שיחות מראש המועצה, עוד שתיים מחברי מועצה, ומה שהחריד אותי יותר מכל זה שני טלפונים מהמחותן שלי… מה קורה כאן?!

את הסיפור המדהים הבא הביא הסופר והמחנך ר' חיים ולדר בשבוע שעבר:

"הסיפור שלי הוא ממש מהשבוע האחרון, אבל יש לו הקדמה קטנה.

אנו גרים בישוב חרדי קטן שכולם בו מכירים את כולם, ולא די בזה, אנו גם נחשבים כ'בית פתוח' לרווחה. זה אומר, שאצלנו השכנים יכולים לבוא בכל שעות היממה, ולא רק בשביל לבקש לחם או חלב אלא לשבת לדבר. וכן בכל ליל שבת הנשים יושבות ומדברות עד שבעליהן מגיעים מבתי הכנסת. וכך היינו דואגים לכולם ללא יוצא מן הכלל.

ערב שבת פרשת זכור, דופק שכן שגר דלת לידי, ומספר לי שהוא עושה שבת שבע ברכות לאחיו, וסדרו דירות לכל משפחה ומשפחה, אך הוא לא חישבן נכון ואין להורים שלו דירה, וקשה להם ללכת ממקום למקום כי הם מבוגרים. לכן ביקש ממני שאסע לשבת למקום אחר, והוא ישלם לי על כך, כדי שהוריו ישהו בשבת בדירתי.

כפי שהקדמתי, אנו נעשה הכל בשביל אחרים, וזה היה החלק הקל עבורי. אבל הבעיה היתה שגם לי היתה שבת אופרוף, כי ביום חמישי של אותו שבוע עמדתי לחתן את בתי. כלומר, 'שבת זכור' היתה שבת אופרוף לחתן שלי, רק שבמשפחתנו לא נהגו להשתתף בשבת אופרוף אלא להשאר בבית. אמנם, כיוון שזו השבת האחרונה של הכלה בבית, המנהג שלנו הוא לעשות כמין שבת פרידה מהכלה, ומזמינים את כל האחים הנשואים ואת כל בני המשפחה לעשות קידוש עם 'לחיים' ועוגות – והנה, בדיוק בשבת זו הוא מבקש ממני לעזוב את הדירה…

הוא הכניס אותנו לדילמה גדולה. אמרתי לו שאתייעץ עם בני משפחתי ואחזיר לו תשובה.

כשסיפרתי לילדיי שיש לשכן שבת שבע ברכות והוא צריך את הדירה, הם הסתכלו עליי כמו שנפלתי מהירח… הם לא אמרו כלום, כי הם כיבדו אותי, אך פרצופיהם אמרו את הכל. אמרתי להם שיש לי טיעון אחד, ואם הוא לא יתקבל על לבם אענה לשכן תשובה שלילית.

וכך אמרתי להם: תארו לכם אילו זה היה קורה לנו, שהיתה לנו שבת שבע ברכות ולשכן היתה שבת אופרוף, במקרה כזה כן היינו מסוגלים יותר לחשוב על אפשרות כזאת… ולנו הרי כן יש אפשרות למצוא מקום אחר כדי לערוך בו את השבת, מקום שאפילו נהנה שם יותר, ועל הדרך להרוויח זכויות קודם החתונה.

עכשיו זה כבר נשמע אחרת, אבל עדיין חיכיתי לתגובה שלהם. ואז בתי הכלה אמרה לי שהמשפט האחרון שכנע אותה, ואכן עדיף לאסוף זכויות קודם לחתונה ולתת לשכנים את הדירה. ואכן, מצאנו ב"ה בית גדול בישוב אחר, ונהנו שם עד הגג עם כל החברים והמשפחה. והכל בא על מקומו בשלום, לכאורה.

אבל עיקר הסיפור מתחיל רק כאן…

מוצאי שבת, אנו יושבים ועסוקים בהכנות לחתונה, ואל תשכחו שזו כלה ולא חתן. היינו ערים עד שעה מאוחרת בלילה, עד שנרדמנו מעייפות והתקפלנו למיטות. באזור השעה 2:00 אני שומע צלצול טלפון. לא התייחסתי, כי חשבתי שזו טעות. בשעה 2:30 שוב צלצול. קמתי לענות, אך עד שהגעתי לטלפון הצלצול הסתיים. הרמתי את הטלפון ואני רואה 10 שיחות שלא נענו!

דפדפתי במספרי הטלפון השונים שהיו שם, ומיד עלתה לי נורה אדומה! אני מסתכל על המספרים ונעשה לי שחור בעיניים: שני טלפונים מראש המועצה, עוד שני טלפונים משני חברי מועצה, עוד שני מספרים עם רצף מספרים מיוחד שיש רק לנבחרי ציבור מקושרים… ומה שהחריד אותי יותר מהכל זה שני טלפונים מהמחותן שלי… זה לא רק נורה אדומה, אלא צופר גדול המבשר רעות! צעקתי בקול: אוי, א ברוך! מה קורה כאן?!

אשתי התעוררה מהצעקות ושאלה אותי מה קרה. לא יודע, עניתי לה, אך אני יודע שכולם מחפשים אותי ואיני יודע למה. כל הבית קמו והסתכלו עלינו. היינו נראים חיוורים כסיד וקפואים על מקומנו. לא היה מקום להסתיר, וסיפרנו להם על החיוגים המוזרים של ראש המועצה וחברי המועצה וגם המחותן. הכלה החלה לזעוק… היה ברור לנו שקרה משהו, ה' ירחם.

החלטתי להתקשר למחותן שלי. אמרתי לו ישר: אל תסובב אותי ואל תערבב אותי, תגיד לי ישר מה קרה, מה הסיפור?

הוא אומר לי: "תרגע, הכל בסדר… פשוט הבנתי שאתה צריך להכנס לבידוד בעקבות חולה קורונה שהתגלה לכם ביישוב".

אה, ברוך ה', אמרתי. נלחצתי, חשבתי כבר מי יודע איזה אסון קרה…

ואז הוא המשיך: "זאת אומרת, שאתה ורעייתך לא יכולים לבוא לחתונה!…

על זה לא חשבתי… אמרתי לו שזו באמת בעיה ונראה מה לעשות. ואז הוא אומר לי: "זה בסדר, שאלנו רב והוא התיר לנו לדחות את החתונה בשבועיים, ואז תוכלו להשתתף". אך אני עניתי לו שבשום פנים ואופן אין מנהגנו לדחות חתונות. החתונה תתקיים כרגיל בלי ההשתתפות שלי ושל רעייתי.

בשלב זה החתן תפס את הטלפון ואמר לי שאותו זה לא מעניין, ואם אני ורעייתי לא נגיע לחתונה – גם הוא לא יגיע לחתונה… התרגשתי מאוד מדבריו, וזה גרם לי לחשוב מעט אחרת, ולנסות לחפש פתרונות.

לאחר שיחת הטלפון הזאת, התקשרתי לחבר המועצה שחיפש אותי אף הוא. רציתי לשמוע מה צריך לעשות ומה הם הפרטים וכו'. דבר ראשון הוא הסביר לי מדוע החליטו שעלי להיות בבידוד. "זה בגלל אחד האורחים שהיה השבת בבית הכנסת", הוא אומר…

בית הכנסת המדובר נקרא "בית כנסת חסידים – הכנסת אורחים", וזאת על שם שכל המגזרים מכל הסוגים באים להתפלל שם, וגם אורחים לא צפויים מוצאים את שם מקומם. באותה שבת התארח בעיר חולה קורונה מספר 29, כונן מד"א, והתפלל בבית הכנסת הזה, וכיוון שהייתי כמין גבאי שם, הם חשבו שאני קיבלתי אותו ולחצתי את ידיו, ולכן רצו למהר להודיע לי שעלי להתרחק מהכלה וכן להכנס אני ואשתי לבידוד. ולא רק זה, הם גם ביקשו לדעת פרטים על כל האורחים ששהו עמי בבית הכנסת באותו זמן.

עצור כאן, אמרתי לו. קרה לנו נס. השבת – תתפלא – לא הייתי בבית הכנסת, כי מסרתי את הדירה שלי ברגע האחרון לשכן…

ושוב ישבנו ובכינו כולם, הפעם בכי של התרגשות והודיה לבורא עולם, ועל כך שקיבלנו תגמול על המעשה האמיץ שעשינו לא חת ומורא.

החתונה התקיימה ביום חמישי לפני כשבועיים, בדיוק ביום האחרון שבו היה מותר להתחתן עד מאה איש, והיא היתה שמחה מאוד. תחשבו, אם היינו צריכים לדחות את החתונה בשבועיים היינו צריכים לערוך חתונה בבית, על אף שגם אז היא היתה מהן הסתם חתונה שמחה, אבל בכל זאת…

(גיליון 'אור השבת')