הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
הגיבור והנורא
"פעם פחדו באמת באלול", סח לי אברך כששנינו ישובים בשלהי דקייטא בכסא נוח במרפסת דירה בחיפה. " מה השתנה?"
"כל אדם מהישוב נחרד קלות כשהוא נוסע מעט מהר בכביש, שוטר עוצר אותו ודורש לראות רשיונות. מכתב לתביעת נזיקין, או מכתב ממחלקת הנדסה בעיירה על חריגת בנייה קלה, מחרידים אותנו ברמה כזאת או אחרת. על אחת כמה וכמה, פי אלף אלפים, שעלינו לרעוד מפחד, לפחד באמת, ממי שאמר והיה העולם. היוצר הגדול שבדיבור אחד יצר את הר הכרמל שממולנו, או את ההרים הגבוהים והרמים פי כמה, כמו שרשרת הרי ההימלאיה ופסגתם, האוורסט (שגובהו 8,484 מטר), הרי האלפים ועוד", אמרתי לו.
"השמש שמחממת אותנו כעת, הופכת בכל שניה 4 מיליון טון של חומר מימן לאנרגיה. לשם השוואה: קילו וחצי מימן שקול באנרגיה שלו ל-10,000 טון פחם. מאית מהאנרגיה הנדרשת לספק את תצרוכת האנרגיה של כל מדינת ישראל לשנה תמימה, ואילו השמש הופכת 4 מיליון טון בכל שניה, כך שהאנרגיה היוצאת כל שניה מהשמש, יכולה לספק את כל החשמל למדינת ישראל לשלושים אלף שנה"…
"כשאנו, הקטנטנים והחלושים, עומדים מול יצירה כזו, אנו אמורים – אם יש מעט שכל בקודקודנו – לחוש יראה ופחד מול זה שהוא בעצמו יצר ובקע אותם מהאדמה, נישאם לגבהים האימתניים הללו, ועשה זאת בו בזמן בכל העולם. תחושה שכזו מביאה לפחות לחרדה הבסיסית הנמצאת בכל יצור חלש מול גיבור, לפחות כמו עובד חלש הניצב מול מעביד חזק, כמו אזרח שעבר על החוק, ששוטר עוצר אותו ומבקש שיתלווה אליו".
נשים לב שחז"ל הגדירו את הקב"ה כ"גבורה" ("כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות", שבת פ"ח, ב. "משה למד מפי הגבורה", עירובין נ"ד,ב. "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום",מכות, כ"ד, א. ועוד מקומות רבים מספור). הקב"ה הוא הקל הגיבור והנורא, תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, שמעמיד מיליוני יצירות נוראיות, כמו הרים וימים, השמש, עם כל עוצמתה האדירה, וכל צבא השמים. כל התורה מלאה עם ביטויים להקב"ה של גבורה, תקיפות, כוח ועוצמה. לכן משהו כאן לא ברור. כל מורה בבית ספר שנכנסת בזמן החופשה לחדר המנהלת, כשהיא יודעת שעוסקים כעת בשאלת שיבוצה בבית הספר בשנה"ל הבאה, או אפילו רק לדיון על שעות השיבוץ שלה במערכת והחשש שיהיו לה יותר מדי שעות פנויות, חוששת מאד, היא לא נרדמת בלילה, ואילו אנחנו יכולים להגיע לבית הכנסת, לדבר רצף של מילים, לתת למחשבות שלנו לעוף בעת התפילה ולשוב לצימר או לדירת הנופש, מבלי לפחד. היתכן?!
"הרי כך לפחות עלינו להתייצב ולעמוד מול הבורא הגדול הגיבור והנורא, שמלאכים ואופנים מזיעים מרוב פחד ממנו, ומזיעתם, כך אומרים חז"ל, נוצר נהר דינור. המלאכים מזיעים מרוב פחד כשהם עומדים לפני הבורא. ומה איתנו?", כך שאלתי את בן שיחי, ובעצם, שאלתי גם את עצמי.
אמש, כאן בדאצ'ה בחיפה, הראה לי ידידי הרה"ג רבי אהרן גינוער שליט"א, את דברי הפלא יועץ, הכותב ש"מצוה להיות בבית הכנסת במורא וכובד ראש מאימת השי"ת השוכן בתוכו". כאן שוכן הק-ל הגדול והגיבור. וממילא מצב שכזה מחייב אימה. להבדיל אא"ה, כשההודים נכנסים למקום התיפלה המשוקץ שלהם, וכן אומות רבות ואחרות, הרי הם נכנסים בדומיה, בכבוד ובמורא ע"פ מושגיהם. הוסיף והראה לי שרבי אלעזר הקליר, שהקדמונים כתבו שמלאכים ושרפי מעלה סייעו בכתיבת פיוטיו וקינותיו, ודבריו הוזכרו רבות בדברי הראשונים, ייסד ביוצרות לשבועות על עשרת הדברות, על הדיבר "לא תישא את שם אלוקיך לשווא", את המילים הבאות: "ובנגעך בו – ירעדו בך אברים", כלומר: כשתיגע בשפתיך בשמו של הבורא יתברך, ירעדו אברי גופך, האם כך הרגשנו ולו פעם אחת בחיינו?".
-"מה התשובה לזה? וכי אנחנו טיפשים? חסרי דעה?", תהה האברך ונע באי נוחות במקומו.
"אינני יודע מה הסיבה המדויקת לזה. אין ספק שישנה ירידת הדורות והיום צריך לדבר על דברים שפעם היו טבועים בדמו של כל יהודי פשוט. אבל אנחנו מתייחסים להקב"ה רק כאל אב רכרוכי שכזה, רחמן וחביב, שמוכן לקבל יחס של רצף מלמולים ומחשבות על כל דבר אחר, בשעה שאנו מדברים איתו שלש פעמים ביום. היחס הזה הוא יחס קליל, לא רציני. זהו יחס מחפיר, כשאנו עומדים מול היוצר הגדול והגיבור. האמת היא שגם כל הורה רגיל אינו מוכן לקבל יחס מזלזל ומשפיל. כל אבא רוצה שבנו לא יקרא עיתון באמצע סעודת השבת ושאם הוא מבקש ממנו ללכת לקניות , עליו לציית לו. וק"ו בן בנו של ק"ו במלך מלכי המלכים, שהוא תקיף ובעל היכולות ובעל הכוחות כולם. כשאנו מציירים וממחישים לעצמנו את הבורא כתקיף ובעל הכוחות כולם, שיצר את רבבות הפריטים האימתניים וכבירי העוצמה שבבריאתו, בשמים ובארץ, מעל ומתחת פני האדמה, בים באויר וביבשה, הרי ממילא נפסיק להתייחס אליו ית"ש כאל דמות רכרוכית במושגים של קטני אמונה"…
"וממילא אם נתחיל להבין באמת מיהו הקב"ה, האלול שלנו, וגם ה"בין הזמנים" שלנו, ישתנה", הבין בן שיחי את כיוון החשיבה שניסיתי לרקום איתו יחד.
"בהחלט. ואלו הן גם העובדות. הרי שמענו על אסונות מחרידים, על "פגעי טבע" בהם נספו רבבות. ביקור במחלקה האונוקולוגית הסמוכה או בבית החולים לילדים שבבית החולים רמב"ם, לא רחוק מכאן, או בבית החולים "שניידר", לא רחוק מהבית שלנו, ואנחנו נראה בעינים שיש דין וחשבון ושהקב"ה, שנעמוד לפניו במשפט בעוד חודש בערך, אינו וותרן, חס ושלום. סבא וסבתא של שנינו שבו מהשואה, לפני שבעים שנה בסך הכל, והם השאירו "שם" כמעט את כל בני משפחתם. אז מהיכן השאננות הזאת?"
" זה נכון, אבל הקב"ה הוא גם "אבינו אב הרחמן", שמוכן לקבל תשובה וחיזוק. הקב"ה הוא אבא. הלא כן?"
"נכון. אך מידת הרחמים העצומה שלו והיכולת שלו יתברך להיות ארך אפים ורב חסד, באה מתוך חוזקו האדיר ולא מתוך נקודת חולשה ח"ו. הדבר משול למעביד חזק ורב כוח, שמכיר בדיוק נמרץ את כל חולשותיך ואת כל ההבטחות שהבטחת לו בשנה שעברה ולפני שנתיים, שלא קיימת אותם כמו שהבטחת , ובכל זאת יתכן שהוא יהיה מוכן שתמשיך לעבוד אצלו, בתנאי שהוא יהיה בטוח שההבטחות שלך מכאן ואילך יהיו רציניות יותר. וכי לא תפחד פחד גדול כשתיכנס אליו לפגישת עבודה מכרעת?! גם אם הוא ישאיר אותך לעבוד אצלו, האם אתה יודע באיזה תנאים הוא יאפשר לך להישאר? האם לא תכין את עצמך בכל הרצינות. בפחד וביראה?!.
השיחה המעניינת הסתיימה, הגיע זמן תפילת מנחה, לפני הקל הגדול, הגיבור והנורא, יתברך ויתעלה.
(יתד נאמן כ"ד אב)