השכנים תבעו את בעלת החנות אצל מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל שתפנה את הרהיטים מהחצר. בדין התורה נפסק שהם צודקים, אולם רבינו אמר להם: "תנו לה בבקשה להשאיר את הרהיטים בחוץ"

סיפר הגאון רבי יהודה אריה הלוי דינר שליט"א: היתה כאן בבני ברק חנות שמכרו בה רהיטים, ובעלת החנות, שהיתה אלמנה, היתה משאירה חלק מהרהיטים בחצר. כל השכנים טענו שזה מפריע להם, ותבעו אותה בדין תורה אצל רבינו הגדול מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל שתכניס הכל לתוך החנות. בדין התורה נפסק שעל פי דין יש לשכנים זכות לבקש ממנה להכניס את הכל לתוך החנות, אבל רבינו פנה לשכנים ואמר: "תנו לה בבקשה להשאיר את הרהיטים שלה בחוץ".

כל השכנים הסכימו לנהוג לפנים משורת הדין כבקשתו של רבינו, חוץ משכן אחד, שטען שאם בית-דין רוצה לעשות חסד, שזה לא יהיה על חשבונו… אך לבסוף גם הוא הסכים, וכך נשארו הרהיטים בחצר.

והנה כעבור שנתיים, הבן של אותו שכן נפל מהחלון, והודות לכך שהרהיטים היו מונחים בחצר הוא ניצל. אנשי ההצלה אמרו שלולי הרהיטים הילד לא היה נשאר בחיים, ר"ל. אז ראו והבינו שכדאי היה לשמוע בקול רבינו הגדול שביקש לאפשר לאלמנה להשאיר את הרהיטים שלה בחוץ (מתוך דברי הספד על מרן זצ"ל שנאמרו בביהכ"נ 'דברי שיר' בבני ברק, והובאו בגיליון 'דברי השירה').

סיפור דומה לזה סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א (באר הפרשה פר' נח תש"פ): מעשה היה בתחילת שנת תשע"ו בוויליאמסבורג, בבחור אחד שבנה סוכה ועמד על סולם גבוה. לפתע החל הסולם להתנדנד. משהרגיש הבחור בכך והבין מה עומד לקרות עמו, עמד והחזיק עצמו באיזו קורת ברזל שהיתה לנגד עיניו , אך דא עקא, שמחוזק אחיזתו בברזל נפל עם הברזל יחדיו על הארץ (מגובה של כמה קומות).

אמו של הבחור קראה מיד לאנשי ההצלה, והם החלו לומר לה בטלפון שתגש ותבדוק על איזה צד בגופו נפל. נזדעקה האם: "חושו מהר הנה, כי לא אבדוק מאומה" – וזאת חששה כי אירע לבנה את הגרוע מכל ר"ל… והנה, עד שהגיעו אנשי ההצלה כבר הילך הבחור על רגליו כאחד האדם כמו לא היה דבר. משבדקו, נוכחו לדעת כי נפילתו של הבחור היתה על הר גבוה של פסולת גורן ויקב – עלים עצים קש ותבן – דברים רכים, ובזה ניצלו חייו ממיתה ודאית.

ושמא תשאלו מה להר פסולת ואשפה בחצר בית? ובכן, בשבוע שקודם לכן קראו השכנים לאיזה נכרי לנקות את חצר הבית לקראת חג הסוכות, ורק לאחר ששילמו לו וכבר פנה לדרכו, גילו שלא פינה את האשפה משם… והיתה אמו של הבחור מלאה טענות כרימון על מי ששילם לגוי, מכיוון שהיא הייתה מ'וועד הבית' והייתה תמיד מקפידה שלא לשלם לגויים עד אחרי גמר עבודתם, ביודעה שבלא זה יברחו הללו עם הכסף שבידם לפני גמר מלאכתם. ולמעשה, לבסוף נתגלה כי 'מחסור' וקושי זה לא היה אלא הכנה להצלת נפשו של בנה – הבחור הנ"ל…

ולדידן ייאמר: פעמים נראה לאדם כי 'הר של אשפה', ברוח או בגשם, עומד לו בדרכו, ובאמת אין זה אלא הצלת נפשות עבורו…