בס"ד
הרב ישראל ליוש
"לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד":
(תהילים יב, שיר של יום שמיני עצרת, לדעת הגר"א)
ה'שיר של יום' ביום שמיני עצרת, לדעת הגאון מוילנא זי"ע, הוא פרק י"ב בתהילים 'למנצח על השמינית…', ומבאר הגאון שמפסוק זה למדו חז"ל (מדרש שוחר טוב תהילים פא) שכינור של בית המקדש היה של שבע נימין, ושל משיח של שמונה נימין. והוא כנגד 'שמיני עצרת' שנאמר "עצרת תהיה לכם".
ומביא הגאון את הגמ' (סוכה נה ב) "א"ר אלעזר, הני שבעים פרים [שקרבים בשבעת ימי סוכות] כנגד מי? כנגד שבעים אומות! פר יחידי [שקרב ביום השמיני] למה? כנגד אומה יחידה [ישראל]! משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: 'עשו לי סעדה גדולה', ליום אחרון אמר לאוהבו: 'עשה לי סעדה קטנה, כדי שאהנה ממך'. ומסיים הגאון: 'שאז יהיו ישראל גוי אחד בארץ, שנאמר: 'הן עם לבדד ישכון וגו"'.
דברי הגר"א טעונים ביאור: מה הקשר בין שמיני עצרת, לכך שכינורו של המשיח יהיה של שמונה נימין? וכי המספר שמונה הוא סיבת הקשר?
יש גם להבין את הקשר לדברי ר' אלעזר, שהשבעים פרים הקרבים בשבעת ימי הסוכות הם כנגד אומות העולם, והפר היחיד הקרב בשמיני עצרת הוא כנגד עם ישראל?
כשנבין את כל זה, נבין גם את סיום דבריו: 'שאז יהיו ישראל גוי אחד בארץ'.
נראה לבאר, שהנה העולם הזה, עולם המעשה, מונהג עפ"י דרך הטבע, כמובן שגם הטבע מונהג ע"י הבורא ית', אלא שהוא בחר להסתיר את הנהגתו הגלויה ע"י הטבע. לעתיד לבוא יתגלה כבודו ותתגלה הנהגתו והעולם יונהג מעל לדרך הטבע.
המספרים מאחד עד שבע, מורים על הטבע כשבעת ימי הבריאה. אמנם 'שבע' הוא המובחר שבטבע, כמו שבת שהוא בחיר ימי הבריאה, מכל מקום כולם בתוך הטבע. ואילו המספר 'שמונה' הוא מספר המורה על הנהגה שמעל לטבע, ולכן בכינורו של משיח – שהוא תחילת הנהגת העתיד, שתהיה גלויה ותפרוץ את גבולות הטבע – יש שמונה נימין.
כל המועדים, ובכללם שבעת ימי חג הסוכות, הם כנגד העולם הזה, עולם המעשה, המונהג עפ"י הטבע, מציינים בהם אף את מלאכת התבואה הנעשית במועדם, חג הפסח הוא בחודש האביב, שבו התבואה מתמלאת באביה, סוכות הוא חג הקציר, ושבועות הוא חג האסיף. אף ישיבתנו בחג הסוכות בדירת עראי, מסמלת את העולם הזה, הארעי. אבל היום השמיני, חג העצרת, היום בו אנו נכנסים לדירת קבע, הוא כנגד ההנהגה הנצחית לעתיד לבוא, שתהיה מעל לדרך הטבע.
בשבעת ימי חג הסוכות אנו מכפרים בקרבנותינו גם עבור אומות העולם, שהם נכללים בהנהגה הטבעית, בעולם הזה, אבל בשמיני עצרת שהוא כנגד ההנהגה לעתיד לבוא, שתתגלה מלכותו ית' ויהיה ה' אחד ושמו אחד, מקריבים רק לאומה היחידה, עם ישראל, כי אומות העולם יתבטלו כלפי ישראל, כסיום דברי הגר"א: 'שאז יהיו ישראל גוי אחד בארץ…'.
לכן אנו אומרים 'למנצח על השמינית…' ביום שמיני עצרת, שהוא המזמור המלמד לימות העתיד, עת המשיח יפרוט על כינור של שמונה נימין.
יש בנותן טעם להוסיף פנינה, במה שכבר דנו רבים, על כך ששמיני עצרת חלוק משאר המועדים, כי אין בו מצווה מיוחדת, כשופר בראש השנה, כסוכה וד' מינים בסוכות וכמצה ומרור בפסח…
ונקדים את דברי רב יוסף (נדה סא ב) 'מצוות בטלות לעתיד לבוא', ויש שפירשו שבעולם הזה, עולם המעשה, הדבקות בקב"ה אינה אפשרית אלא ע"י מצוות מעשיות. אבל לעתיד לבוא, עת גילוי יחודו ית', נהיה כה דבקים בו, אף ללא המצוות המעשיות.
אם כן, בכל המועדים שהם כנגד העולם הזה, כאמור, נצטווינו בעשיית מצוות כסוכה, ד' מינים, שופר וכו', כי זו הדרך היחידה לדבוק בו. אבל שמיני עצרת שהוא כנגד העתיד לבוא, אין מצוה מעשית מיוחדת, אלא בעצם חגותנו את החג, אנו דבקים בקב"ה, כמו שיהיה לעתיד לבוא, במהרה בימינו אמן.
העירוני, שאף בחג השבועות אין מצוה מיוחדת, על אף שהוא ככל המועדים שהם כנגד העולם הזה, עולם המעשה, ולדברינו הרי במועדים אלו דבקים בו ית' ע"י מעשה?
נראה שנוכל ליישב זאת עפ"י דברי ה'חפץ חיים' ('תורה אור' בהערה ריש פ"א) שהאריך שם לבאר עפ"י דברי רבא ש'כל הלומד תורת עולה אינו צריך לעולה', שבאמת לימוד תורת המצוות היא מעולה ונשגבה יותר מקיום המצוה עצמה, אלא שבעולם המעשה נצטווינו לעשות המצוה במעשה, אולם באמת התיקון האמיתי הוא ע"י לימוד התורה. ואלו הם דברי רבא שבזמן הזה שאי אפשר להקריב קרבנות, הלומד תורת הקרבנות מתקן יותר ואינו צריך לקרבן.
אדאתינן להכי, י"ל שלכן בחג מתן תורה, לא ציווה הקב"ה מצוה מיוחדת, להורות ענין זה, שמעלת התורה העליונה היא כשהוגים בה ולומדים אותה, וקיום מצוותיה הם האמצעי להתדבק בו בעולם המעשה, אבל המעלה הנשגבה והתיקון האמיתי הוא בלימוד התורה.
***
בחג 'שמיני עצרת' חוגגים אף את 'שמחת תורה' לגמרה של תורה. ריקודי השמחה ומחולות הצהלה של עם ישראל, כשספרי התורה מחובקים בזרועותיהם, ביום בו אנו דבקים בנותן התורה בלי אמצעים, מעין עולם הבא, ממחישים יותר מכל את מאמר חז"ל: 'קודשא בריך וישראל ואורייתא חד הוא'…
אולי בכך נבין קצת את הסיפור המפורסם על שמחת תורה ב'אושוויץ', שהגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל היה נוהג לספרו בהתרגשות עצומה ובחיות מיוחדת. תלמידיו יודעים לציין שעל אף שהכירו את הסיפור ואף שמעו אותו ממנו כמה פעמים, בכל פעם היה נשמע הסיפור אחר לגמרי…. מוחשי יותר ומרגש יותר…
קבוצת יהודים הובלו אל תאי הגזים. שלדים ועצמות… וכאילו לא די בכך, כבר הורו להם לפשוט את כותנתם הדלה שכיסתה את מה שנשאר מגופם הכחוש…
לא קשה לתאר על מה חשבו אותם היהודים ברגעים הללו, הם כבר יודעים שבדקות הקרובות גורלם ידמה לגורל אחיהם הקדושים. הלא העשן המיתמר סמוך אליהם, הוא עשן עקידתם… ולפתע ננער אחד היהודים מהרהוריו וקרא לחבירו: "יהודים…! היום שמחת תורה!"
"לשמוח…?!" – ספק שאלו ספק ביכו את מצבם… "במה עלינו לשמוח?! אין לנו ספר תורה לרקוד איתו! אין לנו יי"ש לומר עליו 'לחיים'… אפילו בגדים אין עלינו! אפילו את ה'צלם אלוקים' גזלו מאתנו…. במה נוכל לשמוח?!"
"דבר אחד יש לנו" – מצאו אחדים מהם – "יש לנו את ה'רבונו של עולם'!! אותו אף אחד לא יוכל לקחת מאתנו!! הבה נשמח ונרקוד עם ה'רבונו של עולם'!!"…
"הבה נתאר לעצמו" – סיים הרב שך את הספור בהתרגשות – "קבוצת יהודים, ברגעים האחרונים לחייהם, רוקדים עם הקדוש ברוך הוא…. אינני יודע מה אתם חושבים על כך… אבל אני חושב" – אמר הרב שך לתלמידיו – "שהייתי נותן את כל חיי עבור אותה הנאה נפלאה, שחוו היהודים הללו באותם רגעים… אין שמחה בעולם שיכולה להידמות לאותה שמחה ברגעי הריקוד עם הקב"ה, רגעים ספורים לפני המוות"…
***
מי שבתורה עמלו וזה כל עולמו, 'שמחת תורה' הוא יום חגו. הוא ירקוד עם ספר התורה באמת, כי היא משוש חייו. רגליו יפזזו וידיו ימחו כף אל כף, כי בעליהם הרי שעבדו אותם לעמל התורה, וביום שמחת ליבם הם יגילו ביגיעתם וירונו בתורתם…
רגעי ה'הקפות' והריקודים היו רגעים נעלים במיוחד, אצל הפונוביז'ער רב, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, השמחה עם התורה הקדושה שכה אהב, ובמיוחד כאשר הוא רואה את הבחורים היקרים, פירות טיפוחיו, שמחים ורוקדים עם התורה שהוא מלמדם ומנחיל להם, הגביהו ורוממו אותו טפחיים מעל הקרקע…
השיא היה כאשר באמצע ה'הקפות' היה מופיע מרנא ה'חזון איש' זי"ע בהיכל הישיבה בהדר גאונו. שמחת הבחורים שגם כך הרקיעה שחקים, התלהטה עוד יותר, והם קיבלו את פניו בריקודים ובמחולות, כיאה לכבוד התורה ועמליה…
ה'חזון איש' בענוותנותו, ובאהבת התורה שבערה בו, הסכים שהבחורים יגביהו אותו על גבי כסא, הוא רק ביקש שיביאו לו ספר תורה קטן, כדי שירקדו לכבוד התורה ולא לכבודו…
כל אותה עת היה הרב מפוניבז' מפזז ומרקד בכל עוז לפני הבחורים, הנושאים את ה'חזון איש' על כפיים. וכאשר ניסו הבחורים להגביה גם את הרב על כסא, התנגד בכל תוקף וקפץ בזריזות מהכסא…
שמחתו של הרב מפוניבז' בזמן ההקפות פרצה גבולות, על כך יעיד הספור הבא: אב לבחור תושב 'פרדס חנה', רצה שבנו יתקבל לישיבת פוניבז', אך מחוסר מקום הוא נענה ע"י הרב בשלילה. כל שכנועיו לא הועילו לו, הרב עמד בסירובו.
בשמחת תורה התארח אותו אדם בבני ברק, והשתתף בהקפות בישיבת פוניבז'. אחד הרמי"ם שהכיר אותו וידע על רצונו להכניס את הבן לישיבה, פנה אליו ואמר לו: "עכשיו כאשר הרב שמח מאוד, זו עת רצון, גש אליו עכשיו ובקש ממנו שיקבל את בנך לישיבה"…
האב עשה כדבריו, ולמרות שכבר דיבר עם הרב כמה פעמים אמר לו שוב: "אילו ידעתם מה זה לגדל בן לתורה ב'פרדס חנה', סביבה חילונית, לגדל אותו שכל תשוקתו ללמוד בישיבת פוניבז' – לא יכולתם בשום אופן לסרב"…
ואכן, שמחת התורה עשתה את שלה, וכאילו אין קשיים טכניים, נעתר לבקשת האב ואמר לו: "נו, שיהיה בהצלחה, שישו ושמחו בשמחת תורה"…