אנו אומרים בתפילת נעילה של יום הכיפורים "אתה נותן יד לפושעים".
שמעתי פעם משל נפלא: היה אחד שטבע בנהר, ובעודו צועק במר נפשו שיצילו אותו נזדמן לשם יהודי שאמר לו "הב לי את ידך ואוציאך"… וענה לו הלה: "וכי איך אוכל ליתן – הרי מעודי לא ניסיתי ליתן משהו משלי לאחרים"…
הושיט לו הלה את ידו בחכמה ואמר לו: "הנה לך ידי, טול אותה ואוציאך", ונענה הטובע "אכן כן, ליטול אני נוטל תמיד"…
הנמשל הוא: הקב"ה משתדל עם כנסת ישראל שיעשו השתדלות מועטת להתקרב אליו – פתחו לי פתח כחודו של מחט – אתערותא דלתתא, שעל ידי שיראה התעוררות מועטת הרי ייפתח לו פתחים כפתחו של אולם, אולם בחג הפסח אינו כן, כי הקב"ה "פסח על הפתח" (שמות יב, כג), דהיינו, שמדלג על הפתח, אף על פתח קטן זה כחודו של מחט, הוא מוותר להם לישראל על השתדלות מועטת זו.
וזו הכוונה "אתה נותן יד לפושעים" – בכל השנה כולה נאמר לנו "שובו אלי ואשובה אליכם" – ר"ל, עשו נא איזו השתדלות ואפילו מועטת, לפחות הושיטו את ידכם, אבל עכשיו הקב"ה מדלג על זאת והוא נותן יד לפושעים, אין לך אלא ליטול אותה ולהיוושע…
***
היתה פעם עיירה שכל בתיה היו עשויים מעץ וכל גגותיה היו מקש, ואם אחד היה משאיר את הנר דלוק בלילה היתה זו סכנת נפשות, שכן אם חס ושלום תדלק האש בקיר אחת או חתיכה קטנה של קש, יכולה השריפה להתפשט בכל העיירה והכל יכול להישרף חלילה, ומרוב פחדם וחששם מינו שומר מיוחד שהיה מסתובב כל לילה בחוצות העיירה ומכריז בקול רם שלא ישכחו לכבות את הנרות בלילה כדי שלא תיגרם שריפה חלילה.
והנה באותה עיירה התגוררו בני זוג אחד, ובעלת הבית היתה יושבת בלילות וקוראת לאור הנר, ופעם הבחין בכך השומר והתחיל לצעוק לעברם שלא ישכחו לכבות את הנר, והבעל שומע ואומר לב"ב, שתשמע למה שהשומר אומר, ותיזהר עם הנר – אך היא במקום להסכים לדברים הנבונים והנכונים התחילה לצחוק מהשומר באמרה "וכי השומר מתכוון לטובתנו?! והלא הוא שכיר לילה, הוא מקבל כסף על כל לילה שהוא מסתובב, וכי אתה חושב שאניח לו לשומר לומר לי מה לעשות ומה לא לעשות?! – הלא כל מה שהוא מבקש ממני, מעניינים אותי כשלג דאשתקד!", ואכן הלכה לישון מבלי לכבות את הנרות הדולקים.
באמצע הלילה התעוררו בני הזוג והבחינו שלשונות אש – אשר בערו מאור הנר שהשאירו דלוק – אופפות את כל הבית, והתחילו לצעוק בקולי קולות לעזרה, ואך בחסדי השי"ת הצליחו לצאת מביתם ללא פגע בגוף ובנפש. אמנם ל"ע בצער רב ובעיניים כלות ראו את כל ביתם על תכולתו נשרף באותה השריפה.
כראות הבעל את אשר אירע, אמר לב"ב "האם את עדיין צוחקת על דברי השומר?! – שכן אמנם כטענתך – השומר דיבר מחמת תפקידו ומחמת הממון שהוא מקבל מאנשי העיר, אבל האמת היא – מה איכפת לנו מה מניע אותו לעורר אותנו, אם זה כסף או כבוד או משהו אחר, סוף סוף הלא הוא מדבר לענין!"…
הנה בהרבה עיירות היו באים מגידים שונים, ונושאים דברים חוצבי להבות אש בדרשותיהם לעורר את הלבבות לתשובה ומעשים טובים ולתקן את הפרצות, והיו אנשים שהשתמטו מלשמוע את דבריהם בטענה שהמגידים אינם מדברים מעומק לבם באמת, וכל כוונתם הוא הממון שייתנו להם אנשי העיר, והיו טוענים עוד שהמגידים בעצמם אינם מקפידים להתנהג כפי שהיו מוכיחים את אנשי העיר להתנהג, אבל האמת אינה כן, כי אם הוא מדבר 'לענין' והוא אומר דברים נכונים, אז לא משנה לנו כלל מה גורם לו לדבר,אלא "קבל את האמת ממי שאמרו"…
***
הנה אמרו חז"ל במסכת ברכות (דף ו:): כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. ולכאורה יש להבין, מה השייכות בין יראת שמים לזה שדבריו יהיו נשמעים – הלא לכאורה אם מדברים בקול רם אז דבריו נשמעים…
אמנם באמת יש לדון מהי הסיבה לכך שדווקא מי שיש לו יראת שמים אז דבריו נשמעים ומתקבלים.
אלא הרבה פעמים אנו רואים שאחד אומר מוסר לשני והדברים נכנסים לאוזן אחת ויוצאים מהאוזן השניה, וכן יש לפעמים שמעוררים לאחד על הנהגה מסוימת שנוהג בה, שאין זה לפי ההלכה, ואין התוכחה מדבר אליו כלל, ובמקרה הטוב הוא יחפש היתרים דחוקים להצדיק את עצמו ואת מעשיו.
על זה אמרו חז"ל: כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים – זאת אומרת, שאם המעורר הוא ירא שמים, אז מקודם הוא משפיע על השומע ומכניס בקרבו 'יראת שמים', ועכשיו שהשומע הוא כבר 'ירא שמים', אז יכול לשמוע ולקבל את דברי התוכחה של המדבר ושב ורפא לו…
ויש לדייק, שלכך אמרו חז"ל הלשון כל אדם שיש 'בו' יראת שמים דבריו נשמעין, ולא אמרו הלשון שיש 'לו' יראת שמים – ואולי הכוונה, כי לא סגי שיש לו להמעורר יראת שמים מן השפה ולחוץ, אלא כדי שדבריו יהיו נשמעים, צריך שיהיה 'בו' יראת שמים – האדם מוכרח שתהיה לו יראת שמים בתוך תוכו פנימה, שכל מציאותו תהיה מציאות של יראת שמים, ורק אז יהיו דבריו נשמעים, כי אז יוכל להשפיע על השני שגם הוא יהיה ירא שמים, ואז בהכרח שדבריו יהיו נשמעים.
(מתוך נועם שיח – מכון אפריון לשלמה)