חז"ל (במדרש שיר השירים) אמרו: "נגילה ונשמחה בך" – מרמז על שמחת תורה, שבו אנו שמחים "בך" – בכ"ב האותיות שבהן ניתנה תורה.
ללמדנו, כי שמחים אנו בכל אות ואות שיש בתורה. כל אות קובעת שמחה לעצמה, כל אות שבתורה היא אוצר נפלא בפני עצמו. אין לשער את חשיבותה של כל השגה, של כל ידיעה בתורה הקדושה! "נגילה ונשמחה" בכל אות ואות שבתורה הקדושה.
ידוע ומפורסם שרבי איסר זלמן מלצר זצ"ל היה נוהג לרקוד ריקוד מיוחד בישיבת 'עץ חיים' במעגל גדול, עם ילדים קטנים שזה עתה התחילו ללמוד את אותיות הא"ב. כל גדולי ירושלים וחכמיה היו באים להביט בריקוד הזה, והיו מתפעמים בכל פעם מחדש מרבי איסר זלמן, שיחד עם גדלותו העצומה בתורה, חסידותו וצידקותו, מצא לנכון לרקוד עם הילדים הקטנים, שהתחילו ללמוד את האותיות הקדושות.
ומה שרו בריקוד הזה?
רבי איסר זלמן היה קורא בקול רם, ובמנגינה נעימה. את האותיות: קמץ א' – א' קמץ ב' – ב', והילדים היו חוזרים אחריו: "קמץ א' – א', קמץ ב' – ב'", וכך היה רוקד איתם, בהתלהבות ובשמחה, עד שהיו מסיימים את כל כ"ב האותיות. ככל הנראה, המקור למנהגו הוא מדברי חז"ל שהבאנו: "נגילה ונשמחה בך – בכ"ב אותיות שבתורה".
ידוע שיום שמחת תורה זו הפעם היחידה בשנה, שמעלים לתורה גם ילדים קטנים שטרם הגיעו לגיל בר מצוה, ואולי רמז יש בדבר: אנחנו שמחים אפילו באלו שיודעים רק לקרוא את האותיות: "נגילה ונשמחה בך" – זה יום שמחת תורה, שבו שמחים בכ"ב האותיות שבתורה.
מנהג ישראל להפסיק את חתן בר המצווה בזמן שהוא אומר את הדרשה. לפעמים מפסיקים אותו כבר לאחר משפט אחד או שנים שאמר. ולכאורה קשה: הרי הילד טרח כל כך הרבה ללמוד את הדרשה, להכין אותה, לשנן אותה, ואיך אנחנו מפסיקים אותו מיד בתחילת דבריו?
ההסבר הפשוט הוא: כדי לא לבייש את אותם נערי בר מצווה שמתרגשים לומר את הדרשה בפני קהל, והדיבור קשה עליהם.
אולם האדמו"ר מגור, רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל, היה אומר שעושים זאת כדי להראות לנער בר המצווה: "הנה כל הטרחה שטרח היתה כדאית, עבור אותה מילה אחת או שתיים שהספקת לומר!".
בספר "עטרה למלך" של רבי אברהם הכהן פאם זצ"ל, ראש ישיבת מתיבתא 'תורה ודעת' בארצות הברית, הוא מספר, שפעם אחת מצא הרב היימן את רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל רוקד מסביב לשולחן, בסתם יום של חול, עם חבורה מתלמידיו. הרב היימן תמה: "לשמחה מה זו עושה?" והסבירו לו, שרבי ברוך בער התקשה בהבנת דבר אחד מדברי הרשב"א, וכעת כשנשא ונתן עם התלמידים בדבריו, עמד על עומק כוונתו של הרשב"א, ומרוב שמחה התחיל לרקוד.
ללמדך כמה גדולה הייתה חביבות התורה בעיניו, והבנת דבר נוסף בדברי הרשב"א הביאה אותו לרקוד עם תלמידים בסתם יום של חול.
עוד מסופר על רבי ברוך בער זצ"ל, שבשעת המלחמה הוא לא רצה לצאת מביתו וללכת לישיבה להגיד שיעור, מחמת שהיה זה ממש פיקוח נפש ללכת ברחובות.
אביו זרז אותו בכל זאת ללכת, כדי לא לבטל תורה ברבים, ואכן הוא הלך במסירות נפש ממש, למרות קולות הירי שנשמעו ברחובות העיר, ואמר את השיעור.
באותה הליכה, תוך שהוא מהרהר בשיעור שהוא עומד למסור, התחדשה לו תוספת הבנה בענין מסויים בשיעור, ובכתביו הוא כתב הערה, כי זכה ליתר הבאור בשכר מסירות הנפש שלו על שיעור זה.
הנחמה שבשעת הפרידה
מסופר שלפני תפילת ערבית, במוצאי שמחת תורה, התקבץ המניין הקבוע בבית הרב מבריסק זצ"ל, ואחד מהנוכחים אמר: "כמה קשה היא הפרידה מהימים הנוראים של חודש תשרי. היו לנו ימים נעלים, מרוממים, ועכשיו – מוצאי שמחת תורה – אנחנו נפרדים מהימים המרוממים האלו".
אמר על כך הרב מבריסק: "זה נכון. אבל כשאנחנו נזכרים שמגיעים עכשיו לילות החורף הארוכים, המאירים, שאפשר ללמוד בהם בהתמדה עצומה – בזה אנחנו מתנחמים".
שמחים עם ספר החוקים?!…
הרב מרקוביץ זצ"ל סיפר, שבעיר רמת גן היו נוהגים לעשות בכיכר העיר 'הקפות שניות', במוצאי שמחת תורה. להקפות אלו היו מזמינים את השגרירים הזרים שנמצאים בעיר רמת גן. גבאי בית כנסת היו באים עם ספרי התורה, והיו רוקדים ברחובה של עיר, לכבודה של תורה.
והנה אחד השגרירים הזרים, השגריר האפריקאי, הסתכל על היהודים הרוקדים המרימים את ספרי התורה אל על, מחבקים ומנשקים אותם, פנה לראש העיר ושאל אותו: "מה זה הדבר הזה שהיהודים מחזיקים בידיהם, מחבקים ומנשקים אותו?".
ראש העיר הסביר לו שזה ספר התורה של עם ישראל, שהוא ספר החוקים, ספר המשפטים של העם היהודי. והספר הזה מלמד אותנו איך לחיות.
שמע זאת השגריר הכושי ואמר: "הדבר תמוה בעיני. גם לנו יש ספר חוקים", שהרי ידוע שגם אצל הגויים אלמלא מוראה של מלכות – איש את רעהו חיים בלעו, וגם הם צריכים לספר חוקים, "אבל", הוסיף השגריר ואמר, "אצלנו כולם שונאים את ספר החוקים ומתעבים אותו, ואילו אצלכם לוקחים את הספר הזה ומחבקים ומנשקים אותו. תמהני מדוע כן הוא הדבר?…".
השגריר לא הבין, אולי גם ראש העיר לא בדיוק הבין, אבל אנחנו יודעים: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". הקב"ה נתן לנו את התורה, אנחנו בבחינה של "חתן" והיא בבחינה של "כלה", ואנחנו "מאורסים" זה עם זה. התורה אצלנו היא תורת חיים, בלעדיה אין לנו חיים. התורה מרוממת אותנו, התורה מעדנת אותנו, משפרת את הליכותינו והנהגותינו. האדם – "עיר פרא יוולד", ועל ידי התורה הוא הופך מ"עיר פרא" להיות "אדם". ביום שמחת תורה אנחנו שמחים עם התורה, המעניקה לנו את התואר הנעלה: "אדם", ונותנת לנו את החיות.
(קטעים נבחרים מתוך מאמר, מתוך 'דורש טוב' סוכות)