הרב ישראל ליוש
ליוש"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים… וְצוּמוּ עָלַי… גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן…" (מגילת אסתר ד טז)
שונה הוא חג פורים, משאר החגים שנחגגים זכר לנס יציאת מצרים, בכך שבחג פורים מלבד תקנת חז"ל לזכור את הנס בקריאת המגילה ובשאר מצוות היום, קבעו גם קודם לכן 'תענית', לציין את צום אסתר המלכה, ואת זעקת מרדכי והיהודים.
וכאן הבן שואל, מדוע לא קבעו גם לפני חג הפסח יום שנזכור בו את שוועת עם ישראל, שזעקו אל הקב"ה מן העבודה? למה בנסי יציאת מצרים אנו חוגגים רק את הניסים, ולעומת זאת בפורים אנו מציינים גם את התפילה והזעקה שקדמה לנס?
נוכל להבין זאת עפ"י ההבדל הידוע בין נסי יציאת מצרים לנס פורים. ביציאת מצרים הניסים היו גלויים. כשמים הופכים לדם, וכשאש מתלקחת בתוך הברד, כולם רואים ומודים שיד ה' עשתה זאת. וכך גם כשהים נבקע לשניים, ומן יורד מן השמיים. אבל נסי פורים היו ניסים נסתרים, לא אירעו שם דברים שפרצו את גבולות הטבע. להיפך, הקב"ה סיבב שצירוף המקרים בטבע, יוביל להצלת עם ישראל מגזירת הכיליון של המן ואחשוורוש.
לכן, קבעו חז"ל שנציין אף את הצומות והתפילות שקדמו לנס, כדי שלא יעלה בדעתו של אף אדם בדורות הבאים, שהאירועים שבזכותם ניצלו עם ישראל, היו מהלך טבעי שנגרמו חלילה ע"י אדם. אלא, האירועים הללו הם ניסים לכל דבר. ובלי שקדמו להם תפילה, זעקה ותחינה לפני בורא העולם, הם חלילה לא היו מתחוללים, והגזירה לא היתה מתבטלת.
אם כן, בצום תענית אסתר, אנו מכריזים שעל אף שהנסים היו נסתרים, לפנינו הם גלויים וידועים, כי מאת ה' היתה זאת, ולו, ורק לו אנחנו חייבים להודות, על ששמע את תפילתנו, ופנה לקול שוועתנו.
***
פעמים, שגרת החיים משכיחה מאיתנו את הכח העצום שיש באמתחתנו ושמו 'תפילה'. לעיתים אנו נקלעים לדילמות חיים שונות, חלקן פשוטות וחלקן מסובכות יותר, וכדי לפותרן אנו מתרוצצים אנה ואנה אחר עצות ופתרונות. בספור שלפנינו ניזכר ונשנן, שלעולם אל לנו להזניח את כלי הנשק הטוב ביותר – חרב אבותינו שמתאים לכל צרה ומצוקה – התפילה.
סגולות רבות כבר ערכו האברך ורעייתו, תושבי אופקים, כדי לזכות להיפקד בזרע של קיימא. הם לא זנחו אף טיפול, ונהרו אחר כל עצה, סגולה ותפילה, שרק הגיעה לאזנם.
יום אחד פנה הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל אל האברך המצפה לישועה ואמר לו: "ישנה סגולה אחת שעדיין לא פעלנו, אך כעת אין בידי פנאי לעורכה, אנא בוא לביתי בשעה 12:00 בלילה ונערוך את הסגולה".
שעות המתנה לא פשוטות עברו על האברך עד לשעה היעודה. סקרנות עצומה מחד: 'מה כבר יכול להיות שעדיין לא עשינו?' – הרהר האיש – 'הרי עושה אני כברת דרך ארוכה עם רבי שמשון, וכבר הציע לי הכל!', ומאידך צפייה דרוכה: 'הנה מכאן כבר תבוא הישועה בעזהי"ת…'
בדיוק בשעה שנקבעה, הגיע האברך לבית רבי שמשון, והוא כיוון אותו לכיוון רכבו: "בוא, אנחנו נוסעים לפעול את הישועה".
"מה הסגולה?" – התעניין האברך שלא יכול היה לעצור בעד סקרנותו הגוברת. '"המתן בסבלנות" – השיב הרב.
הרכב יצא מהעיר לכיוון באר שבע, גמע קילומטרים רבים כשמהצדדים משתקף נוף מדברי שומם, חולות ועוד חולות, ולפתע פונה רבי שמשון לשולי הדרך, מכוון את רכבו לאמצע המדבר, ואומר לאברך ההמום: "כאן תרד!". "מה יש כאן?", מנסה האברך להבין, שממה! 'אולי הרב מצא כאן איזה קבר של אדם צדיק שאף אדם לא יודע עליו' – הרהר.
"מה נעשה כאן? מה הסגולה?"
"אני הולך" – אמר לו הרב פינקוס – "אשוב בעוד שלוש שעות, בינתיים תוכל לבכות ולזעוק מנהמת לבך, אף אחד לא שומע אותך מלבד הקב"ה. תבכה, תצעק, תתחנן! וה' הטוב ישמע זעקתך…!".
ספור זה ספר הרה"ג ר' יעקב שכטר שליט"א בדרשה באחת הישיבות. בסוף הדרשה קם אחד הבחורים ואמר: "אני הוא אותו ילד שנולד תשעה חודשים לאחר התפילה בלב המדבר!"…