הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך.‬‬.. ‫הצעיר מביט עמוק לעבר התחנה הנשקפת לעיניו, כולו מבולבל… לא, לא היה שם צעיף כתום… הלב עומד להתפלץ…‬

 הרב בנימין גולד

"וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה… וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם… וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כ"ו, ד'-ה')

ימים של פחד ואהבה! כן מציאות כה סותרת כה קיצונית בקצוותיה, קיימת ומתרחשת לה מדי שנה בשנה בימים אלו של חודש אלול…

ימים אלו שאמר עליהם מרן ר' ישראל סלנטר זיע"א שמלפנים בישראל כל איש אחזתו פלצות! בשמעו קול קורא חודש אלול, וכמו שמסופר מימים אלו שלפני 100 שנה שכשהחזן היה קורא חודש אלול בשבת מברכין היו נשמעות צעקות עזרה מעזרת הנשים, מפני הנשים שהיו מתעלפות מרוב פחד הימים האלו. ומצד שני הפלא ופלא, כבר הביא המשנה ברורה את המובא בספרים הקדושים שראשי תיבות של חודש אלול הם 'אני לדודי ודודי לי!' אתם שומעים? ימים שהקב"ה אומר 'דודי לי' הקב"ה כביכול ממציא עצמו אל כל אחד ואחד מאיתנו, שיא קרבת ה'! מה שרוצים לבקש מה שרוצים להשיג, דרגות גבוהות שקשה להשיג בימים רגילים הכל בהישג יד ממש!

הכיצד הוא? פחד וקרבה? לכאורה תרתי דסתרי?התשובה היא פשוטה ביותר – נצייר לעצמנו אדם שעומד לפני משפט מסובך מאד, הוא הסתבך ברמה כזו שאם יואשם במשפט אזי מצפות לו שנים ארוכות מאד מאחורי סוגר ובריח ללא אפשרות חנינה כמעט, אדם זה לא נח ולא שקט ומגייס למענו את כל טובי עורכי הדין, ומתייעץ עם כל מי שביכלתו לעזור לו, הוא עושה מאמצים גדולים לתקן את מה שעולל, כדי שהשופטים ביום המשפט יראו את מאמציו לחזור לדרך הטוב, ולתקן את מעשיו, וישמעו ממנו עד כמה כנות טענותיו לחפותו ועד כמה שרצונו להשתדל בתיקון דרכיו, וירצו אותו במשפט.

שימו לב, אדם כזה נמצא במערבולת עצומה: מצד אחד פחד ומתח עצומים ביותר מיום המשפט הגדול שבו יחרץ דינו לאור או לחושך, ומצד שני הוא מרגיש שהנה יש לו הזדמנות שלא נקרית לו כל יום, לבא ולדבר בפני שופט בית משפט העליון בכבודו ובעצמו, לנסות לדבר אל ליבו ולעורר רחמיו על מצבו, יש לו איזו הרגשה אמתית של הקלה, 'הנה אני כ"כ קרוב לשופט העליון עצמו, הוא מסכים לשמוע אותי, איזו הזדמנות לטהר את שמי ולהזדכך ממה שהעלילו עלי וממה שחטאתי'.אך להרגשה זו של קרבה יש תנאי גדול! שהשופט יראה שאני מפחד מהמשפט, שאני לא מזלזל, שאני מגיע מוכן עם סוללת עורכי דין ועם רצון אדיר של שינוי ותיקון!זה החיבור החיוני הזה של פחד ואהבה – כל האהבה מגיעה רק בגלל שיש פחד, שיש מוכנות, שאין זלזול, או אז יש פרץ של אהבה בלתי מוגבל.

זה מה שאמרו חז"ל: אני לדודי ודודי לי – דודי לי -הקב"ה, אב הרחמים, קרוב אלינו בימים אלו רק אחרי שאנחנו נראה לו שהנה, רצוננו להתקרב אליו, וזה נעשה רק בידיעה שיש דין ויש דיין ויש משפט שבו כל אדם נשפט על מעשיו, ויש לו לתקן מעשיו, או אז כשהאדם יודע זאת הרי רעד ופחד עובר בבשרו, מי יאמר זיכיתי מעשי, אז הקב"ה כבר מזמין עצמו אליו לקבלו בתשובה שלמה.אני רוצה להמחיש זאת בסיפור מרגש עד מאד, ממנו נלמד עד כמה רבה האהבה של הקב"ה אלינו על אף שחוטאים אנו לפניו, אבל באם אנו מראים סימני חרטה ורצון לחזור, זו כבר סיבה לפרץ של קרבה ואהבה מצד הקב"ה לקבלנו -דודי לי!

סיפר יהודי אחד: נכנסתי לרכבת והתיישבתי על אחד המושבים, שקשוק גלגלים, צפירה, הרכבת החלה לנסוע‎.‫בתחילה לא שמתי לב ליושבים לצידי, הייתי עסוק בהרהורי, אבל לאחר זמן מה צד את תשומת ליבי הבחור שישב לצידי. לא, לא היה לו מראה מוזר או שונה, אך משהו בהתנהגות שלו גרמה לי להתבונן בו: בכל פעם בה הרכבת עצרה, הוא התבונן החוצה בציפיה, כאילו נצמד לחלון. הוא לא היה רגוע ולא שקע בשינה או בקריאת ספר כשאר הנוסעים, הוא היה דרוך, כל תזוזה גרמה לו להביט שוב ושוב בחלון, כאילו חיכה למשהו—‫הסתכלתי בו ומבט של תמיהה על פני, כנראה שלאחר זמן מה הבחין במבטי הבוחנים ופנה אלי: "אתה בטח לא מבין מדוע אני מתבונן בחלון", שאל-קבע. הנהנתי בראשי, הרגשתי קצת לא נוח מכך שנתפסתי במבטי, אך ציפיתי לתשובה שלו.‫

"ובכן, אספר לך מה עבר עלי עד עתה ואולי כך תבין", אמר ועיניו הפכו להיות מהורהרות משהו. "הנסיעה הזו, היא נסיעתי הראשונה לאחר 3 שנים בהם לא נסעתי ואף לא יצאתי לרחובה של עיר. הייתי אסיר שלוש שנים בבית הסוהר. 'מדוע', אתה שואל? ובכן, אני מגיע ממשפחה ענייה, ובאחד הימים בהם הייתי זקוק לסכום של כסף בדחיפות, הלכתי וגנבתי סכום כסף קטן על מנת שאוכל להשתמש בו. אני יודע שעשיתי מעשה שלא ראוי לעשות, ואני מצטער על כך, אולם כאב לי ביותר כאבו של אבי. השמועה התפשטה חיש מהר על דבר המעשה שעשיתי, אנשים באו וטרחו להודיע לאבי עד כמה בנו הוא גנב, ביישו אותו, גרמו לו צער נורא. לא ידעתי שהמעשה שעשיתי יגרום עד כדי כך צער ובושה לאבי, בכל מקום אשר פנה הזכירו לו את דבר הגניבה, וגם במשפט, לא חשבתי שיחמירו איתי עד כדי כך והנה הם גזרו עלי 3 שנים מאסר, ואבי לא ידע מה לעשות מרוב כאב ובושה. עכשיו, לאחר שהשתחררתי מבית הסוהר, רציתי כל כך לחזור הביתה, לראות את אבא, להתחרט, לבקש סליחה , אבל… לא ידעתי אם הוא יסכים לקבל אותי לאחר כל מה שגרמתי לו. ואז החלטתי לכתוב לו מכתב.

‫"'אבא יקר' היה כתוב במכתב, כתבתי לו שאני בנו, רוצה לחזור לראותו, ואני מצטער על הכל, אך אינני יודע אם הוא עוד יחפוץ בכך שאשוב הביתה 'לכן אבא' כך כתבתי 'יש לי בקשה יחידה- אם אתה רוצה שאבוא ואשוב הבית, אני מבקש ממך שתתלה בתחנה צעיף כתום כדי שאדע שאני יכול לרדת בתחנה, כדי שאדע שאני יכול לחזור', אבל…" פנה אלי הבחור בעיניים דומעות "אם לא יהיה בתחנה צעיף כתום, אני אדע שעלי להמשיך הלאה ברכבת, לנסוע ליעד בלתי ידוע, ולא לחזור עוד לעולם…‫"עכשיו אתה מבין?" אמר לי "אני מסתכל בכל תחנה, בכל מקום, לראות אם יש צעיף כתום תלוי, אני מתבונן אולי אבא תלה את הצעיף בתחנה אחרת כדי לא להתבייש בי בעיירה שלו ואולי אני צריך לרדת מוקדם יותר".

‫"והיכן באמת התחנה הקרובה לביתך?" שאלתי אותו.‫"בעוד מספר תחנות" ענה הבחור, "ואם שם לא יהיה צעיף כתום, אמשיך הלאה לנסוע…." ענה בקול צרוד.עכשיו, לא רק הוא הביט בחלון, שנינו, נצמדנו לשמשת הזכוכית, מביטים בכל תחנה, מחפשים סימן לצעיף, לצעיף הכתום.‫"בעוד שתי תחנות- זו התחנה שליד הבית שלי", הוא לחש לי. ושנינו הבטנו בעיניים מצועפות דרך החלון. הרכבת עצרה בעוד תחנה, נותרה עוד תחנה אחת. אחזנו בחלון כמבקשים לצאת דרכו, עתה, היינו שנינו מתוחים, מצפים, מחכים, מי יודע….‫הרכבת עצרה בתחנה לה חיכינו כל הדרך.

‫הצעיר מביט עמוק לתוך מראה התחנה הנשקפת, כולו מבולבל… לא, לא היה שם צעיף כתום…הא מסתכל שוב ומשפשף את עיניו בתדהמה… ‫לא היה שם צעיף כתום…היו שם עשרות צעיפים כתומים! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים מתנופפים ברוח. קוראים לבן לשוב הביתה…

‫ואבא, אבא עמד שם מחכה, מצפה לבנו אהובו, ועל צווארו… צעיף כתום!

 

אבינו מלכנו אין לנו אבא אלא אתה!