הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
סוף הסיפור האמיתי שאכתוב כעת, התרחש השבוע. אני מכיר באופן אישי את משפחות כהן ולוי (שמות בדויים), ואת הסיפור סיפר לי בתחילתו הרב כהן (כאמור, שם בדוי. שיניתי גם בהמשך מספר פרטים אישיים, מפני צנעת הפרט) וגם את סופו הוא התקשר לספר לי, בתחילת השבוע.
היה זה לפני 10 חודשים. גברת כהן עלתה לאוטובוס באלעד, יחד עם שכנתה גברת לוי. השתיים שוחחו ביניהן על הא ועל דא, וכשלאוטובוס עלתה אשה, נקרא לה גברת בן-דוד, גברת כהן לא הכירה כלל את גברת בן-דוד, אך ניכר היה שגברת בן-דוד הכירה היטב את גברת לוי. היא נגשה לגברת לוי בחיוך גדול, דרשה בשלומה וניסתה לפטפט איתה, אך גברת לוי השפילה את מבטה ולא הגיבה. גברת בן-דוד הפגועה מהיחס המוזר, התיישבה במקום אחר וגברת כהן שאלה את חברתה גברת לוי: "מה קרה? למה את לא מדברת איתה?".
גברת לוי ענתה בזעם כבוש: "כידוע לך, עבדתי במוסד א'. נהניתי מאד מעבודתי, מהסיפוק בעשייה ומהמשכורת המצויינת, שמסייעת לנו לחתן ילדים. באחד הימים פגשתי את גברת בן-דוד והיא תינתה בפני בצער שאין לה עבודה ומצבם הכלכלי קשה. שכנעתי את המנהלת שלי לקבל אותה לעבודה אצלנו, ולאחר מסע שכנועים היא קבלה אותה לעבודה. לפני כמה חודשים נעדרתי מהעבודה מסיבות משפחתיות, ובאותו היום הגיעה למוסד בו עבדתי מנהלת בכירה יותר. היא שאלה את גברת בן-דוד היכן אני, והיא השיבה שמדי פעם אני נעדרת מהעבודה ועוד כהנה וכהנה דיבורים לא מחמיאים. למחרת פוטרתי מהעבודה. ואני שואלת אותך: האם אני מסוגלת לדבר עם כפויית טובה שכזאת?".
גברת כהן ניסתה לשכנעה למחול ולסלוח, אך גברת לוי לא הסכימה. "פוטרתי בגללה מהעבודה. איך היא לא מתביישת?"…
"חז"ל אומרים ש'כל המעביר על מידותיו – מוחלים לו על כל פשעיו", אמרה גברת כהן לגברת לוי – "מובא בספרים, שאם יהודי מוחל על פגיעה אנושה שפגעו בו והוא מתפלל לקב"ה ומבקש בקשה, הקב"ה שומע לתפילתו. הרי יש לך בת שהיא בת 28 שאינה מוצאת שידוך. אני מציעה לך למחול לה ולבקש מהקב"ה שישלח שידוך במהרה לבתך".
דמעות נקוו בעיניה של גברת לוי והיא הסכימה למחול. גברת כהן הוסיפה ובקשה: "יש לי אחות שכבר 15 שנים אין לה ילדים. אנא, כשאת מוחלת לה, תתפללי גם על אחותי!".
גברת לוי התקשרה לגברת בן-דוד. הייתה ביניהם שיחה ארוכה ובסיומה היא מחלה לה בלב שלם. היא התפללה מכל הלב להקב"ה שישלח זיווג לבתה, ושהאחות של גברת כהן תזכה לחבוק ילד. כעבור שבועיים וחצי (!!) התארסה בתה בת ה-28.
בתחילת השבוע התקשר אלי הרב כהן וסיפר לי את סוף הסיפור: "המעשה התרחש לפני עשרה חודשים. היום נולד בן לגיסי וגיסתי".
●●●
יום חמישי, שתיים בצהרים. 26 דקות עמדה רבקה בת השבע בתור לשלם על הממתקים לשבת. 26 דקות, בהן עקפו אותה יהודים בזה אחר זה, מתעלמים מקיומה, כביכול היא שקופה, אינה עשויה בשר ודם, מוח ולב. רבקה אחרה באותו יום לחוג השבועי שלה, רק בגלל שהאנשים והנשים המבוגרים ממנה החליטו, משום מה, שהתור הוא עצה טובה בלבד, לא משהו מחייב, כשהוא נוגע לילדים קטנים. זאת לא הפעם הראשונה שרבקה וחברותיה נחשבות לאוויר אצל רבים מעומדי התורים ברשתות המזון, בקיוסקים ובמכולת. וכי גזל הזמן של הילדים הוא הפקר?
לנושא זה, של עקיפת ילדים בתור, ביקש לעורר תלמיד חכם חשוב, ראש כולל מעירנו, שסיפר בכאב כיצד ראה בעיניו מספר פעמים מבוגרים עוקפים ילדים בתור, כשעיני הקטנים רואות וכלות. והנה זהו חיוב ממשי, שלא לעקוף אנשים בתור (ראו בספרו של הגר"ד רוזין שליט"א, 'שיעורי ליל שבת', פרק ארוך ומקיף בענין התור בהלכה).
●●●
מדרכות בבני ברק, ירושלים, בית שמש או אלעד, סמוך לתחנת האוטובוסים. יהודים עומדים וממתינים לאוטובוס פנימי, שייקח אותם לביתם בנסיעה ארוכה, כולל עצירות באין ספור רחובות, בעוד שאתה יכול להעלותם לרכבך, להסיעם בדרכך הרגילה, במרחק של כמה דקות נסיעה, ולהביאם בנינוחות למחוז חפצם. אתה לא טרוד כעת בשיחת טלפון חשובה, או חייב לעצמך שקט של ארבע דקות. אתה בכל מקרה נוסע. אבל אינך מביט לצדדים, אתה מתעלם ממבטיהם של עומדי התחנות ומתקשה, משום מה, לעצור את המכונית לשתי שניות ולהעלות נוסעים, כמצוות חסד, שהיא מצוות עשה מהתורה, מצווה כמו לבישת ציצית. מצוה, רצון ד', מצוות "והלכת בדרכיו" – מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום. מה הוא גומל חסדים – אף אתה גמול חסדים. כמה זמן לוקח לעצור את הרכב ולהמתין עד שהיהודי יעלה לרכב? שניות ספורות!! ואולי בכלל אתה, הנהג, חייב לעצור על פי הלכה?
בפרשת לך לך, ובפרשת וירא, אנו למדים על מידותיו הנאצלות של אברהם אבינו ע"ה, אל מול מידותיהם הרעות של אנשי סדום. מידת סדום הוזכרה במשנה במסכת אבות במידות של בני אדם, על האומר "שלי שלי" – שאינו רוצה שאדם אחר יהנה ממנו – שיש אומרים שזו מידת סדום, שאנשי סדום לא היו אחרים נהנים משלהם, אף כשהם עצמם לא היו חסרים, והיו מונעים אחרים מארצם, אף על פי שהיתה הארץ רחבת ידים ומספקת לכולם. חז"ל אמרו בכמה מקומות על המונע טובה מחברו כשאין לו תועלת במניעתה: "כופים על מידת סדום", שמכריחים את האדם לעשות דבר המועיל לחברו ואינו מזיק לעצמו, למרות שאינו חייב בעשיית אותה הטובה לחברו מעיקר הדין, כי מניעת דבר זה היא ממידת אנשי סדום, האומרים "שלי שלי", ואף בדבר שאינם חסרים בו כלום אינם מהנים את חבריהם.
הראשונים פוסקים להלכה, שבית הדין יכול לכפות אותנו בפועל להתרחק מהמידות הרעות, מכל דבר שאינו מונע אותו מחברו אלא מפני אימוץ הלב ורוע הנפש, וכופים אותנו לעשות חסד עם חברינו בדבר שלא נפסיד בו מאומה. לפי ההלכה, ניתן לכפות אותנו לסייע בו לחברינו בכל דבר שהשני נהנה בו, ואנחנו לא מפסידים ולא חסרים כלום (ולא ניכנס, כמובן, במסגרת זו להיבטים ההלכתיים של הנושא).
"האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים, זו מידת סדום" (אבות ה, י).
מסביר בעל ה'עקידה' זיע"א, שהאומר "שלי שלי, שלך שלך" מנתק את עצמו מן הזולת, ואינו יכול ליטול חלק במידת אברהם אבינו, מידת החסד שעליה העולם עומד. ועדיין נקראת היא "מידה בינונית" לדעה אחת, משום שכך היא דעת רוב האנשים, המידה הבסיסית באדם אינה מידת הנתינה, אלא מידת האנוכיות, וכך היא, אפוא, מידה בינונית: העבודה המוטלת עלינו היא לצאת מה"בינוניות", לעמול להחדיר ולהעמיק את מידת החסד בקרבנו.
נחשוב על השני, נעזור לו, נמחל. כך נתחבר לבוראנו יתברך, נלך בדרכיו ונדבק במידותיו.
(יתד נאמן יום רביעי ח' מרחשון תשע"ט)
1/455