"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" (שמות ל"ה, ב')
השתדלתי כל העת לקיים בחומרה כל מה שיכולתי, אך לא תמיד זה היה ניתן לביצוע. לקראת סוכות לא השגתי ארבעה מינים, גם לא יכולתי לבנות סוכה. על פי ההלכה פטור אדם ממצוה אם אין אפשרות לקיימה, אך צריך שאכן יהיה הדבר לאחר עשיית כל המאמצים. סביר להניח כי ההלכה הזאת התייחסה גם אלי בנסיבות הללו.
הקפדתי על תפילות בשעות קבועות – לפני העבודה. זוכר אני כי באחת הפעמים נקראתי למנהל המחנה, אך בדיוק היה זה בעת שעמדתי ב"שמונה עשרה". לא זזתי. הגיעו שוב לקרוא לי, והפעם צעקו, אך אני המשכתי לעמוד.
אחד האסירים אמר אז: "אם הוא עומד כך, הרי שגם אם תהרגו אותו לא תצליחו להזיזו".
ובלית ברירה נאלצו להמתין עד שאסיים את התפילה.
תפילין
הצלחתי להעביר לאשתי את בקשתי – להשיג בעבורי בקאזאן את התפילין הקטנות ביותר הקיימות…
הצלחתי ברוך ה'!
המשימה הבאה שלי היתה למצוא מקום מתאים כדי לשמור בו את התפילין היקרות. חיפשתי מקום כזה בכל המחנה ולא מצאתי. לבסוף נתקלתי בצריף, שבקצהו עמדה ערימה של נעליים קרועות, במרווח צר ליד הקיר, כשלושים-ארבעים סנטימטר רוחבו, שהיה מכוסה בווילון. מיד חשבתי לעצמי: 'את הצריף הזה הכין ה' במיוחד בעבורי, כדי להטמין בו את התפילין'.
ניגשתי לאחראי לצריף: "מיכאיל איוואנוביץ, ברצוני לגור בצריפך". כתגובה באה מיד השאלה המסורתית: "ומה ארוויח מזה?"
קל היה לי להשיב: "והרי עליך לשטוף את המרצפות ולהביא שישה דליים של מים רותחים בבוקר ושישה בערב. ובכן, אביא את המים במקומך ואעזור לך בשטיפת הרצפה".
על-אתר סוכם בינינו העניין.
כעת היה לי מקום מתאים להחביא בו את התפילין והספרים. שמתי אותם מתחת לערימת הנעליים מאחורי הווילון, אך להשאיר שם את התפילין משך יום שלם – פחדתי. חששתי כי יחליטו לנקות את המקום באמצע היום. וכך, בכל בוקר הנחתי תפילין בהיותי בצריף. אחר כך החבאתי אותן בכיס של מעיל, אותו הפקדתי בחדר שמירה. בחדר זה היו האסירים מפקידים רק דברים בעלי ערך: שעונים, כסף ועוד אי אלו חפצים, שאילולי נמסרו לשמירה – היו נלקחים מהם בכוח. המעיל היה נשאר שם עד ליום המחרת, ובבוקר – כבר בחמש וחצי בבוקר – הייתי לוקח אותו, מניח את התפילין, מתפלל ושוב מוסר את המעיל לשמירה. מה חשבו האנשים בחדר השמירה על פעולותי התמוהות הללו? מעולם לא התעניינתי בכך. מוזר היה לראותני לבוש כל היום בז'קט בלבד ולא במעיל. כך במשך כל השנתיים שעברו עלי במחנה! הקור היה עז: מינוס עשרים עד עשרים וחמש מעלות, ולפעמים הגיע הקור גם לשלושים וחמש מעלות מתחת לאפס. אמנם היו ימים בהם קפאו ידיי ואוזניי, אך מעולם לא הצטננתי.
כל העת השתדלתי לשמור על יחסים תקינים עם כל האסירים, שוחחתי והשתדלתי להתיידד עם כולם. עם כולם, מלבד שני אנשים. האחד מהם רוסי, שלפני היכנסו לכלא היה המהנדס הראשי של מפעל באודסה. הוא המשיך לעבוד במפעל הזה גם תחת הכיבוש הנאצי. ואם כי ניסה לא פעם לפתוח עמי בשיחה ולהסביר את מעשיו, אני לא הייתי מסוגל לדבר עם מי שסייע בידי הנאצים. השני היה יהודי, רואה החשבון הראשי של אוניברסיטת קאזאן. תמיד נהג ללעוג ליהודים ולדבר על אודותיהם דברי גנאי: "הצדיקים האלה – והרי כולם רמאים! רק עושים עצמם כאילו הם דתיים".
הוא נהג לדבר על חוקי התורה. לדוגמה: אסור לאכול בשר בהמות שנשחטו בידי גוי. והרי – לדבריו – שוחט יהודי כבר אי אפשר למצוא. "מי יעז בתקופה זו לעסוק בשחיטה ולסכן עצמו בשבילם? והנה, בכל זאת אוכלים הם בשר! רמאים! כולם רמאים, ללא יוצא מן הכלל! אוכלים טרף ומעמידים פנים כי הם דתיים".
ברוח זו נהג לדבר גם לגבי האיסור לעבוד בשבת ועל מצוות נוספות. בגלל "גילוי הלב" שלו הוא מנע מהיהודים שבכלא לשמור מצוות בסתר. ואני ראיתי בכך בגידה איומה מצידו.
היה זה בשעת ההפסקה. רואה החשבון ישב כמו תמיד יחד עם החבורה שלו. ביניהם היה 'אזט', אסיר שהיה מפורסם כנוכל השקוע במשחקי קלפים. פעם החל אחד האנשים, שהפסידו במשחק עימו, לגנותו על רמאותו – ואזט שבר את ראשו בעזרת את! רואה החשבון ישב ודן בנושא האהוב עליו – היהודים. בדיוק באותה שעה הבאתי מים ובעוברי לידם שמעתי קטעים משיחותיהם. אחד האנשים ניסה לשלול את דבריו של רואה החשבון:
"ומה לגבי זילבר? הוא אינו עושה רושם של רמאי!"
"גם הוא רמאי. אין ספק", הגיב רואה החשבון.
"לא, לא נראה לי כן".
"אתם סבורים כי הגון הוא? הנה, לפי ההלכה היהודית אסור להתגלח בתער, והרי אין לו זקן!"
בשלב זה התרחקתי ולא הצלחתי לשמוע את התשובה. אך אחר כך נודע לי, כי מישהו דאג להסביר לו, כי אני מתגלח באמצעות מכונה – אותו אדם ראה זאת במו עיניו!
עברתי בשנית עם הדליים ושמעתי: "ובכל זאת, גם הוא רמאי!" היה זה רואה החשבון.
אך השומעים בשלהם: "אבל – במה?"
הוא החל לספר על פסח, מפרט את האיסור לאכול לחם וכך הלאה. נחרדתי לשמוע את דבריו, שהרי יכולנו לשמור על חוקי התורה בכלא, רק בזכות העובדה שאיש מן הרוסים לא ידע בדיוק מהן ההלכות ומה אנו עושים. והנה, הוא מספר ומפרט הכל…
ישב בחבורה טטארי זקן שאמר לו: "בפסח ראינו כי הוא ועוד יהודי אכלו משהו לבן, מצה בוודאי".
אחר כך שמעתי: "ובכל זאת, רמאי הוא. רמאי, אין על מה לדבר".
"מה עוד יש לומר עליו?" ניסו הנוכחים לשאול.
"מה עם שבת? והרי בשבת אסור לעבוד!"
הסבירו לו, שבשבת איני מביא מים, אלא מבקש מאחרים. הוא צחק: "תמימים שכמוכם, וכי מה חושבים אתם, כמה זמן יחזיק הדבר מעמד? נו, יעבדו במקומו שבת אחת, שבת שניה, ומה הלאה?"
באותה שניה התרומם אזט הנוכל המפחיד, זינק ממקומו, היכה באגרופו על הספסל והחל לצעוק: "לא, לא נתיר זאת! אני אעבוד במקומו! שאחרים יעבדו במקומו! לא ניתן!"
רואה החשבון היהודי השתתק. חלפו מספר ימים והוא ניגש אלי: "מדוע אינך מדבר איתי?"
סיפרתי לו את האמת: "שמעתי כיצד אתה מתבדח על מצוות היהדות, ולכן איני מסוגל לדבר אתך."
"ואולי אם תדבר איתי אשתנה?" שאל. שמעתי את דבריו – ואכן, התחלתי ללמוד איתו. חלף זמן מה, וביום הכיפורים האיש צם. בכל יהודי קיים ניצוץ, וכאשר יש לאדם רצון, הוא מסוגל להיחלץ מכל בוץ.
הכינוי "שינבה" – שבת בשפה הטטרית – דבק בי, זאת כמובן משום שלא עבדתי בשבת, רק למדתי תורה באותו יום.
בכל אחד מהתאים נחשב המקום הסמוך לדלת למקום הגרוע ביותר, שכן קור תמידי שרר שם. אני נהגתי תמיד לבחור בכוונה תחילה את המקום הזה. ראשית, משום ששם עמד דוד המים הרותחים, ובשבת היה זה נוח במיוחד. ושנית משום שהיתה שם שידה צרה, ששימשה אותי כשולחן לשבת. הייתי משיג שני דפים נקיים (דבר לגמרי לא קל במחנה!), על אחד מהם הנחתי את שתי המנות השמורות של הלחם, וכיסיתי בדף השני, וכך קיבלתי את השבת. האסירים הטטאריים היו מכנים את הפינה שלי מאחורי הדלת "המשרד היהודי". נהגתי לשבת שם ממש כאילו היה זה שולחן השבת בביתי. הייתי מזמן אלי את סמיון סמיונוביץ לוקצקי, אסיר יהודי נוסף ושמו רובינצ'יק ואחרים. באחד מלילות השבת ישבנו שם, עשינו קידוש ואחר כך למדנו פרשת השבוע. לפתע אמר רובינצ'יק: "היום הראו לי עיתון. התדעו, שערו של סטלין הלבין! למרות העובדה כי אסיר אני, כאב לי הלב על כך".
מסתבר כי דאג מאוד לסטלין… אחר כך דפק באגרופו על השידה: "סטלין הוא זקן טוב, שערו אינו צריך להלבין!" הייתי צריך להיות חזק יותר מפלדה, כדי להתאפק מלפרוץ בצחוק. הצלחתי להתאפק.
במספר מילים אספר על רובינצ'יק: האיש היה נשוי לגויה ואהב מאוד לשתות לשוכרה. במשך עשרים וחמש שנים עבד בנ.ק.וו.ד. במינסק, ואחר כך, בכלא, "חזר בתשובה" במידת-מה. אני זוכר כיצד באחד מלילות השבת, ליד "שידת השבת" שלנו, הוא פצח בשיר ביידיש:
"לערן, מוישעל'ע, "למד, מוישהל'ה
די הייליגע תורה את התורה הקדושה
וועסטו וויסן ויא א איד צו זיין, ודע כיצד להיות יהודי,
דו וועסט זעהן אז די גאנצע וועלט תראה כי העולם כולו
איז הבל הבלים אינו אלא הבל הבלים
און אז א מענטש ווערט געבוירן ובו ברגע שהאדם נולד
גרובט איהם שוין א-קבר…" כבר כורים לו קבר…"
רובינצ'יק סיכם עם משה נרודוביץ', שיצא לחופשי לפניו, כי כאשר יגיע זמנו להשתחרר, יגור אצלו מספר חודשים. הוא החליט שלא לשוב למינסק למשפחתו הקודמת, אלא להישאר בקאזאן, להינשא לאשה יהודיה ולפתוח דף חדש בחייו. והוא אכן מימש את כוונותיו.
(מתוך הספר 'להישאר יהודי')
