"לכה אתנו והטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל" (י, כט).
ברכתם של ישראל אינה באה כי אם מתוך השלום ואהבת ישראל שבין איש לאחיו. כמו שנאמר בסדר "ברכת כהנים" שבפרשה הקודמת (נשא ז, כד-כז), שתחילתה: "יברכך ה'", וסיומה: "וישם לך שלום"- לומר שכל קיומה של ברכה תלוי במידת השלום שבישראל, כמאמרו הנודע של רבי שמעון בן חלפתא בשלהי מסכת עוקצין (פ"ג מ"ב): "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהילים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
לכך רמזו בספרים הקדושים אף בפרשתנו: "לכה אתנו והטבנו לך"- באהבת ישראל ובקירוב הלבבות, שדואג כל אחד לטובתו ולברכתו של חברו- בזה ממשיך ומביא כל הברכה, ובזה מתקיים "כי ה' דבר טוב על ישראל!" אמן.
סיפר לי איש נאמן מאחת הערים המרכזיות של היהדות החרדית באמריקה, שבהיות ביתו רחוק מבית הכנסת שבו הוא מתפלל בשבת קודש, נוהג הוא לצאת ברכבו בנסיעה לבית הכנסת ביום שישי לפני כניסת השבת, שם מחנה הוא את הרכב עד מוצאי שבת, ולאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת חוזר בו לביתו. כך חוסך הוא לצעוד ברגל שתי דרכים ארוכות. זה מנהג מקובל אצל הרבה בעלי רכב שאין בית דירתם קרוב לבית מדרשם.
לפני שבת אחת ביקש ממנו חברו וידידו, המתפלל בבית הכנסת אחר בעיר, אם יכול הוא להשאיל לו את המכונית לשבת.
"וכי למה נצרכת לך מכונית לשבת קודש"? תמה האיש.
הסביר חברו, שבהיותו 'תורן הצלה' בשבת זו, מוכרח הוא להיות צמוד כל השבת למכשיר הקשר ולמכונית, כדי שיוכל לצאת היישר לכל קריאה, שלא תבוא.
[הדבר מצוי באמריקה, שם אין חברת 'מגן דוד אדם', ובכל מקרי הסכנה מטפלים אנשי 'הצלה' החרדים, הפרושים ברחבי הערים ובבתי כנסיות, צמודים למכשירי הקשר, ומוכנים לזנק לעזרה בכל עת צרה ומצוקה].
נענה האיש והסכים להשאיל את רכבו לצורך מצוה, להצלת בני ישראל באותה שבת. "לא נורא" אמר, "אלך קצת יותר ברגל בשבת זו, לטובתם של ישראל!"
"בסתר ליבי", מספר האיש, "לא הייתי שלם לגמרי עם הסכמתי. חשדתי שמא צריך הוא את הרכב למטרה אחרת, והסיפור הזה שח 'הצלה' אינו אלא כסוי, מעטה לסיבה האמיתית. אבל לא יכולתי לדעת זאת, והסכמתי לבקשתו לפי דבריו, שצריך הוא לרכב להצלתם של ישראל". שעות מספר לפני השבת אכן הגיע החבר ולקח את הרכב.
בליל שבת קדש חזר האיש אחר התפילה מבית הכנסת בצעידה ארכה ביותר עד ביתו המרחק, ומה נדהם והשתומם למראה מכוניתו, החונה אחר כבוד בחניה של עצמו! הוא שפשף את עיניו כלא מאמין: 'איך זה יכול להיות?' תמה, 'הרי חברי היה פה ביום ששי ולקח את הרכב, גם כשיצאתי אני מביתי כחצי שעה לפני הדלקת הנרות בדרכי לבית הכנסת, לא היה כאן הרכב כלל! כיצד, אם כן, חונה הוא פה פתאום בעיצומה של שבת קדש?!'
ויהי אך נכנס לביתו מצא המולה גדולה- בני ביתו מתרוצצים בדאגה אנה ואנה, 'משהו מתרחש כאן' ניחש על אתר, וליבו החל לפעם בחזקה. פתאום רואה הוא לנגד עיניו את חברו, שהיה אצלו לפני שעות מספר, יוצא מחדר הילדים ועל פניו ארשת חמורת סבר.
"מה קרה?" שאל האיש בבהלה ובדאגה עמקה.
"ברוך השם", ענה החבר, "עכשיו כבר בסדר!"
התברר שבנו הקטן של איש שיחי, ילד בן ארבע שנים, שיחק עם אחיותיו בגולות ובלע גולה קטנה, אשר נתקעה בגרונו ועצרה את נשימתו. הילד החל להכחיל והיה בסכנה עצומה. בני הבית התקשרו מיד לארגון 'הצלה' ואכן, תוך שתי דקות הגיע ביעף כונן ההצלה, תורן השבת, ברכבו זה של בעל הבית, היישר אל אותו בית שעזב לא מזמן, והציל את הילד מחנק ברגע האחרון ממש!
הוא אשר דבר הכתוב "לכה איתנו והטבנו לך- כי ה' דבר טוב על ישראל". כאשר איש ישראל מיטיב עם אחרים ותורם משלו לטובתם של ישראל, זוכה בזה להשפעת הטוב חזרה אל עצמו!
כל מה שאדם עושה- לעצמו הוא עושה…
***
בהיותי אצל משפחת קלצקין, סיפרו לי הבנים מעשה מופלא, שהיה בבית הוריהם שברחוב יוסף בן מתתיהו, בשכונת 'גאולה' בירושלים ת"ו.
הם היו משפחה ברוכת ילדים, כן ירבו (למעלה מחמישה עשר ילדים…) וגרו בדירה של שני חדרים גדולים. השכן שעל ידם רצה לבנות מרפסת גדולה לדירתו. אומר ועושה – הוא החל בונה ללא רשיון כרצונו וכאוות נפשו.
ניגש אליו ר' בן ציון בבקשה: "הואיל ויש לי באותו כיוון חלון אחד, דרכו מגיעים האור והשמש אל 'סלון' ביתי, אבקשך מאד להיזהר בבנייתך שלא תחשיך לי את הבית, ולא תסתיר את השמש באותו חלון".
ר' בן ציון היה מקפיד שלא להשתמש בחשמל בשבת קודש, ובליל שבת היו אוכלים סעודתם לאור הנרות. אבל בסעודת שחרית של שבת, וכן בסעודה שלישית לפני החשיכה, היו אוכלים רק לאור אותו חלון, כך שגם לכבודה של שבת מלכתא נצרכו לאור השמש הנכנס לביתם דרך אותו חלון.
וכמבואר בשלהי פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נט.) בדין חלון העשוי לאורה, שאפילו בשיעור כלשהוא הרי הוא בחזקת בעל החלון, שכל שעשוי לאורה הרי הוא 'מלתא דקביעותא' לכל הימים, שתמיד צריך האדם לאורה, ואי אפשר לבנות כנגדו ולהחשיך את אורו. [ונפסק להלכתא בשולחן ערוך חושן משפט (סימן קנד סי"ד) עיין שם ובנושאי כלים].
ובכן יצאו שני השכנים יחדיו, בדקו מה מידת ההארה הנצרכת מצד אותו חלון וציינו ביניהם קו ברור ומדויק, עד היכן יכול לבנות האיש את מרפסתו בדרך שלא תזיק לשכנו ולא תחשיך את ביתו.
ברם, כפי שמצוי לדאבוננו במקרים כאלו, לא עמד האיש בפיתוי, ומכיוון שכבר היה נתון בתנופה של בניה, המשיך הלאה את המרפסת, ובנה אותה עד סוף החצר, במקסימום שניתן וללא שום התחשבות בבקשת שכנו, שלא להסתיר לו את האור. מתחילה היה הכל מוסתר בפיגומים צפופים ולא ניתן לראות מה בונים שם, אך לאחר הסרת הקורות ולוחות העץ התגלתה התרמית.
ובבית משפחת קלצקין תאניה ואניה, נעשתה שם חשיכה גדולה, תרתי משמע… האם מרת חוה מאנצי, עליה השלום, לקחה זאת מאד אל ליבה, היא כעסה על העוול שעולל להם השכן, בלוקחו מדירתה את קרני השמש המועטות שהייתה נהנית מהם מדי יום ביומו, ועתה הכל חשוך!
"הרי במפורש דרשנו ממנו, בטרם החל את בנייתו, שלא יסתיר לנו את חלון האורה, ואף הגענו עימו לעמק השווה בציון קו גבול המקום הנצרך לכך, ואיך מלאו ליבו לצאת ביד רמה כזו בלי שום התחשבות בשכניו?" כעסה האישה ומררה בבכי.
היה מנוי וגמור עימה שלא לשתוק לו לשכן על פשעיו, ומאחר שכל בנייתו היתה ללא שום רשיון ובלתי חוקית בעליל, רצתה לגשת אל בית הדין ולתובעו בדין תורה, על כל התרמית שנעשתה כאן.
אולם בעלה רבי בן ציון, רוח אחרת היתה עימו, הוא דיבר הרבה על ליבה של אשתו והרגיע אותה.
"הבה ננסה נא לאמוד מה גדול יותר, הרווח שהרוויח השכן ממרפסתו, או הנזק שנגרם לנו?" אמר ר' בן ציון, "ננסה נא לחשוב מעט על הצד השני, להבין את מניעיו של השכן, הנה יש להם בלי עין הרע משפחה גדולה, והם צריכים לסוכה גדולה בחג הסוכות. מרפסת זו גדול יותר מן הנזק שלנו. אם כן, הבה נוותר להם ונשתוק, וניקח עימנו בזה שטח גדול יותר אל חלקינו שבעולם הבא!" כך הצליח ר' בן ציון בשכנועיו הנעימים והמתוקים להפוך את לב אשתו, והם שתקו ולא אמרו כלום, סברו וקיבלו!
כשסיפרו זאת הבנים לפני מרן הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצוק"ל, ראש אב בית דין הגדול של העדה החרדית, הגיב בחיוך, שבגישה שכזו ניתן תוך שבוע אחד לסגור את בית הדין…
***
מעשה רב שראיתי בבית אחד מגדולי הרבנים בירושלים עיה"ק, ששאבתי ממנו חיזוק בקיום המצוות שבין אדם לחברו.
הרב הצדיק שליט"א חיתן את בנו הצעיר בשעה טובה ומוצלחת. לכבוד שמחת הנישואין קנה הרב 'טלית קטן' חדשה מן היקרות ביותר, עשויה מצמר רחלים, כפי מנהגיו וחומרותיו. גם את חוטי הציצית קנה מן הטובים והמהודרים ביותר, אלו שנעשו כולם בעבודת יד לשמה על ידי טובי האברכים מאנ"ש ונטוו בקדושה ובטהרה לשם מצוות ציצית.
כדרכו בקודש קשר הרב בכבודו ובעצמו את חוטי הציצית אל הטלית קטן, לפי כל ההידורים והחומרות השמורות בספרים הקדושים למארי רזא!
בהגיע עת החתונה הגדולה, ערך הרב הצדיק את ריקוד ה"מצווה טאנץ" בעבודה גדולה ונפלאה של כמה שעות, בצרוף של כל התלמידים והחברים, כמנהגו מימים ימימה בקרב אנשי קהילתו, ברוב פאר והדר.
כמה ימים אחר החתונה, מופיע בבית הרב הצדיק אחד מאנשי הקהילה, שנצרך לישועה גדולה. הוא ביקש מאד מאת הרב, אם יוכל להעניק לו אותה 'טלית קטן' שערך בה את הקפות המצוה טאנץ הגדולות שבחתונה… באומרו שבטוח הוא בלא שום ספק, שבכוח אותה טלית קטן שנעשתה בה כזו עבודה נשגבה – להמשיך את ישועתו!
על אתר, בלא שום רגע הרהור או מבוכה, נתן לו הרבי את הטלית קטן בשמחה גדולה! "אם יכול אני בטלית קטן שלי לעזור לאיש יהודי, מה מאד ישמח ליבי, לסייע לאיש ישראל!" אמר הרב.
ואכן פעלה הטלית קטן הקדושה את פעולתה, והאיש נושע מצרתו לאלתר, ברוך השם!
הוא אשר דיברנו: "לכה איתנו והטבנו לך – כי ה' דיבר טוב על ישראל!" עלינו ללמוד ולקחת מוסר השכל, כיצד צריכים לותר על הכל, ולהיטיב לישראל בכל מילי דמיטב, ובכל מה שאפשר!
(טיב המעשיות | פרשת בהעלותך)
1/224