הרופאים ההמומים ערכו לה סדרת בדיקות, והפלא הגדול התגלה. התברר שנגיף הקורונה 'אכל' את הנגיף הקודם שקינן בקרבה. וירוס הקורונה 'השתלט' על הנגיף 'שלה' והשמיד אותו. כשהקורונה חלפה, נעלמו מגופה גם תסמיני הנגיף שפעל בה עד כה, במשך כעשרים שנה (!!!) • מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא

את הסיפור הבא סיפר לי תלמיד חכם, מרביץ תורה חשוב בישיבת 'אבן האזל' בעירנו אלעד, כבר לפני כמה שבועות. אך לא פירסמתי אותו, משום שהסיפור כל כך 'גדול', עד שפשוט סברתי שאף אחד לא יאמין שהוא סיפור אמיתי. למען האמת, גם לי אישית הוא נשמע בתחילה מופרך מידי.

ביום שישי האחרון פגשתי שוב את אותו תלמיד חכם, שתהה מדוע לא פירסמתי אותו. הסברתי לו, והוא כתגובה הוציא את הסלולרי ונתן לי לשוחח עם אנשים הקרובים לבעלת המעשה. כעת, כשהסיפור אומת במאת האחוזים, אפרסמו, תוך כדי טישטוש פרטים מזהים.

אשה ירושלמית, אשת תלמיד חכם גדול, לקתה בנגיף קטלני לפני כעשרים שנה. הנגיף קינן בגופה ועשה בו שמות. חלק ניכר ממערכות גופה קרסו והיא שכבה במיטה כעשרים שנה, ללא יכולת פיזית לקום ממנה. היא בקושי אכלה ותיפקודה היה אפסי.

לאחרונה לקתה האשה בקורונה, שרק הלכה והחמירה. מכיון שהיא נכללת בכמה קריטריונים של 'קבוצות סיכון', נואשו כולם מחייה. איך אשה כה חולנית תתאושש?

כעת נעצור לרגע וננסה לחשוב, מה אנחנו היינו חושבים על המשך הסיפור. לכאורה, אין לחולה סיכויים רבים לחיות. בעיותיה הרפואיות הרבות, מכף רגל ועד ראש, יחד עם נגיף הקורונה, שפגע בה באלימות, לא מבשרים טובות.

נמשיך בסיפור: החולה הורדמה והונשמה, והבריאה מהקורונה.

ומה קרה אז?

האשה קמה מהמיטה על רגליה, והחלה לתפקד כאחד האדם. בריאה ושלמה לחלוטין.

הרופאים ההמומים ערכו לה סדרת בדיקות, והפלא הגדול התגלה.

התברר שנגיף הקורונה 'אכל' את הנגיף הקודם שקינן בקרבה. וירוס הקורונה 'השתלט' על הנגיף 'שלה' והשמיד אותו. כשהקורונה חלפה, נעלמו מגופה גם תסמיני הנגיף שפעל בה עד כה, במשך כעשרים שנה (!!!).

***

כ"ג אדר התש"ה. 'בעלות הברית' ניצחו את גרמניה הנאצית וחיילי 'בעלות הברית' פשטו על מחנות ההשמדה ועבודות הכפייה ושיחררו רבבות יהודים מוכים וחבולים. היהודים יצאו החוצה, רזים ומיוסרים, אבלים על 6 מליון הוריהם, ילדיהם, אחיהם ואחיותיהם, שעלו בסערה השמיימה. היהודים יצאו החוצה, הביטו בתדהמה בחיים שבחוץ ותמהו: כיצד יתכן שהמשיח לא הגיע?

הנגיף הארור קטל מאות יהודים בארץ ובחו"ל. כולם דיברו על ביאת המשיח והנה הגיע לו ה'גל השני' עם מאות נפטרים נוספים, צער וכאב, והמשיח עדיין לא הגיע.

אם משיח צדקנו לא יבוא היום, נצטרך לשבת על הרצפה, לאכול סעודה מפסקת, להיאנח אנחה מרה, להוריד את הנעלים וללבוש נעלי בית או נעלי בד, ליטול ביד שרפרף קטן וספר קינות ולצעוד ביגון לבית הכנסת. התחושות קשות. 1952 שנה לחורבן בית המקדש. מה עוד צריך לקרות בעולם כדי שמשיח צדקנו יבוא?

אז זהו, שאולי לא צריך לקרות כלום כדי שהקב"ה יביא לנו את משיחו, יבנה את בית המקדש ומלכות שמים תתנשא ותתכבד בכל היקום כולו.

אולי כן, אולי לא. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים. יש מנהיג לבירה, שיודע היטב לנהל את מלכותו. אנחנו לכשעצמנו צריכים להצטער צער עמוק ואמיתי על הריחוק ממנו יתברך, לנהוג את מנהגי האבילות, לקונן, לבכות ולהתענות על החסרון האדיר, אך להאמין באמונה שלמה וכנה, לא מן השפה ולחוץ, שמשיח צדקנו יגיע, בכל יום שיבוא.

מליוני יהודים נאנקו תחת עול מצרים, בעבודת פרך, בחומר ובלבנים. האם מישהו מהם ידע שבעוד יומיים עתיד משה רבינו ע"ה לעמוד בגאון מול פרעה ולהביא להוצאתם של ישראל ממצרים? אם היינו שואלים יהודי במצרים, חודש- חודשים לפני היציאה ממצרים, היכן הוא יחגוג את חג הפסח הקרב, הוא היה מביט בנו בתמהון ושואל: "מה זה פסח?!". והנה כעבור חודשיים חגג אותו יהודי עצמו את חג הפסח, על שם שהקב"ה פסח על ביתו והוציאו ממצרים, מאפילה לאור גדול.

תשאלו את קרובי משפחתכם שעברו את מאורעות השואה האיומה. האם חשבתם לעצמכם שבשלהי אדר התש"ה תצאו חיים מהמחנות? האם תיארתם לעצמכם שכעבור חודש תעלו לארץ ישראל, ארץ הקודש, ותקימו משפחות לתפארת? האם תיארתם לעצמכם, בחלומות הוורודים ביותר, שתשבו כעת בירושלים, עם חמישים נכדים ונכדות ומאה נינים ונינות, כולם לומדי תורה, עובדי ה' יראי אלוקים?

וזה קרה. בלי תכנון מוקדם שלנו. הקב"ה החליט מתי כל זה יתרחש, וכך היה.

מחשבה ש"למה שהמשיח יגיע דווקא עכשו" היא כמובן מחשבה אפיקורסית. בשמי שמים שואלים כל יהודי האם "ציפית לישועה" ואחד מי"ג עיקרי האמונה הוא, כמובן, האמונה ש"אף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". מחשבה זו היא מופרכת מיסודה, משום שמי אתה בכלל שיכול להבין למה ומדוע, למה לא לפני רגע ומדוע דווקא עכשו.

מי כמונו חשים על בשרנו בימים אלו שאנחנו לא יודעים מה יילד לו המחר. הרי אם לפני חצי שנה היינו רואים מישהו ברחוב עם מסכה, היינו מביטים בו בתמהון, וכיום- מי שהולך ללא מסכה, כולם מביטים בו בתמהון ובכעס. לא יכולנו לחזות מסכות. כיצד נוכל לחזות ולהבין מתי המשיח יבוא?!

השתתפתי בחתונה לפני כחודש. מאחר שיש לי קשר אישי חם עם החתן, הרגשתי חובה לגשת לרגע למחותן, שלמד כמה שנים מעלי ב'קול תורה', ולספר לו על מעלותיו המאד- מיוחדות של החתן החדש שלו. סיפרתי לו על ההתמדה שלו, יראת השמים, העמל והיזע בעסק התורה, הכשרון המיוחד ומידותיו התרומיות והנאצלות. הוא אמר לי בשמחה: "הבת שלי מבוגרת יחסית, והייתה לנו תחושה שאנחנו צריכים להתפשר כבר על משהו. אבל הקב"ה החליט שלא נתפשר על כלום. קיבלנו חתן מושלם, שבסך הכל רצה ללמוד תורה בהתמדה עוד שנתיים"….

והוא צדק, כי אני מכיר את החתן, שהוא באמת כליל המעלות.

אתה חושב שאתה מנהל את העולם. אתה מאבד תקווה ומחליט להתפשר, לסוג אחורנית, להתייאש. אבל לא אתה מנהל את העולם.

משפחה שלמה יושבת מיואשת, חסרת תקווה. הסיכויים שהאמא החולנית תשוב הביתה, כשגם נגיף הקורונה מצוי בגופה החלוש, שואפים לאפס. אבל הקב"ה החליט שהקורונה עצמה תהיה השליח הטוב להשיב את אמא הביתה, והפעם בריאה ושלמה, מתפקדת מצוין, כמו לפני עשרים שנה. היד ה' תקצר?!

חלק מהקושי לבקש מעומק הלב על בנין בית המקדש קשור לאובדן מסוים של תקוה, אי שם בחדרי הלב. זה לפעמים נראה רחוק, ערטילאי, לא עכשווי. אך מהיכי תיתי? זאת מנין לך? מדוע שהמשיח לא יגיע הרגע?

זה לא מכבר ציטט הרב יצחק רוט שליט"א במדורו המשובח, מכתב שנשלח למערכת העיתון בתחילת חודש אדר, בו כועס אחד הקוראים על "ההפחדה המיותרת מנגיף הקורונה, שלא מזיק בכלל"… די היה לקרוא את המכתב, חודשיים לאחר שנשלח, כדי שכולנו נפרוץ בצחוק מריר, לאחר שהמציאות טפחה על פנינו.

כולי תקווה שכשתמצאו ותקראו את המאמר הזה בערב חג תשעה באב הבעל"ט ("קרא עלי מועד"), תחייכו גם אתם חיוך גדול ותאמרו לעצמכם: פשיטא, מי חשב אחרת?! הרי ברור שהמשיח יכול לבוא בכל רגע. והנה, הוא הגיע, מזמן….