קטעים נבחרים מתוך הקונטרס המיוחד שיחולק אי"ה למשתתפי כנס 'סדר הכנה' של 'דרשו'
שאלה: מהו סדר הלימוד בבין הזמנים שבהם הישיבות לא פועלות?
מרן הגר"ח: כמו בזמן עצמו בישיבה, כמה שיכול. עיקרו של בין הזמנים נועד, שאז יוכל ללמוד מה שחפץ ואינו משועבד לסדרי הישיבה. אני למדתי בבין הזמנים יותר טוב מאשר בזמן.
בגיל זה, זו גירסא דינקותא, וכל יום קודם עדיף. גם בזקנות, מה שלומד יום קודם זוכרים יותר טוב. אני סיימתי ללמוד ש"ס בגיל י"ז, ואני זוכר יותר טוב את המסכתות שלמדתי קודם, כל המאוחר יותר – פחות.
המסילת ישרים כתב שא"א להינצל מהיצה"ר רק ע"י תורה, ואף שבברכות אמרו לעולם ירגיז אדם יצרו הטוב על יצר הרע, נצחו מוטב, לא נצחו יעסוק בתורה, ונראה שגם לפני תורה יש עצה, ש'ירגיז אדם' – המסילת ישרים דיבר על 'רפואה', שאין רפואה זולת התורה, וזה כשהוא כבר חולה, אבל הדבר הראשון הוא שעל האדם להבין בשכל הפשוט שכל היצר הרע הוא הבל ושקר, ואם אינו מבין זאת, אם כן הוא חולה ואין רפואה למכתו זולת התורה.
שאלה: היכן למד רבינו בשנות בחרותו?
מרן הגר"ח: אבא ז"ל למד עמי חומש, ונביאים ראשונים, כי סבר שצריך לידע נ"ך, ולמד עמי רק הפסוקים בלא מפרשים. נביאים אחרונים לא למד כי זה לימוד יותר קשה, ואז עדיף כבר ללמוד גמרא. אבל אני ביקשתיו שילמד עמי ביחזקאל, מקדש העתיד, שהפסוקים קשים, ולמד עמי.
אחר כך למדתי לבד נ"ך עם רש"י ומצודות. המצודות היה קדמון, והוא פי' מצויין, כי רש"י מקצר והוא מפרש הכל.
אבא ז"ל למד עמי בילדותי הרבה מסכתות שאין לומדים אותם בישיבות, כגון מסכת פסחים, ואחר כך למד עמי זבחים מנחות וחולין, אמר שזה צריך לדעת. לפני בר מצוה למד עמי שתי פעמים כל הששה סדרי משנה, כי זה כולל כל התורה. בכל שבת למד עמי כדי לקיים מצוות ולמדתם וכו', עד שנחלה בי"ז תמוז, כחודש לפני פטירתו. כנראה שסבר שעדיין יש המצוה עמי.
כשהייתי לפני גיל בר מצוה אבא ז"ל למד עמי כל מסכת עירובין עם תוס', וכתבתי מחברת ליישב כל קושיות הגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס. ואמר אבא ז"ל על זה: נו, גם ידע מה שאתה כותב, ובכל זאת הוא הקשה! יש כמה תירוצים טובים שהדפסתים בס' שיח השדה, ואת המחברת שלחתי לגניזה.
בבר מצוה שלי רצה שאערוך לבד את הדרשה, אבל לא יכולתי. ואז הראה לי את הרמב"ם וכו', כדי שאני אגיד לבד. הענין עסק בדין היסח הדעת בתפילין, ואחר כך הדפיס זאת, כי החידו"ת היו שלו.
בגיל 17 סיימתי פעם ראשונה ש"ס.
בימי בחרותי כשמרן הגרמ"י ליפקוביץ (שליט"א) נהיה חתן אצל הגאון הז'בינקער זצ"ל, נתמנה לר"מ בישיבת תפארת צבי, אני הייתי מתלמידיו הראשונים בשנה ראשונה של שיעור ו'. מאד נהנו משיעוריו, למדתי אצלו שנה, זמן אחד חצי השני של כתובות, וזמן אחד פעמיים מסכת נדרים מתחילה ועד סוף.
פעם בא להיבחן אצלו בחור יקר בשם נפתלי טפלי עמי בש"ק על כל מסכת נדרים, וישבנו כמה שעות, ובחן אותנו מסוגיא לסוגיא. והבחור הנ"ל היה המובחר שבשיעור, הוא נפטר בהיותו בחור כבן ל'. כשהיה בן י"ז שאלו החזו"א אם מסכים שידבר לו שידוך, הוא היה בעל מום, וענהו שהוא מדי צעיר, אחר כך אמר שכל ימיו נצטער על זה, כי אם החזו"א מציע שידוך היה צריך לקבל ולשמוע, אחר כך הוצאנו ספר מכתביו 'זכר נפתלי'.
אח"כ למדתי זמן ב'בית יוסף' אצל אבא ז"ל, וכשגמרתי ישיבה קטנה סבר אבא ז"ל שאני צריך לנסוע מהבית לפתח תקוה ללומזא, שם למדתי י"ד שנה, ולא ללמוד אצלו בישיבת 'בית יוסף', כי ליד הבית אין זה טוב, נכנסים לבית וזה מפריע. אבל הזמן הראשון לאחר ישיבה קטנה למדו מס' יבמות בבית יוסף, ואבא רצה שאלמד אצלו מסכתא זו, כי יבמות זו מסכת קשה. ואמר לי ללמוד מס' יבמות ד' פעמים, שזהו השיעור של הלימוד. רצה שפעם אחת לימוד הש"ס יהיה בעיון עם תוס', ורק אחר כך לחזור, ולמד עמי כמה מסכתות.
אבא ז"ל לא אמר שיעור על הדף, רק שיעורים כלליים, והגיע עד דף ס-ע, ואמר שישלימו המסכת לבד. פעם אחת מרן החזו"א מילא מקום אבא ז"ל בשיעור, כי היה חולה, והג"ר יחזקאל טויב זצ"ל כתב את השיעור הזה.
אבא ז"ל סבר, שהמתחיל מסכתא צרייך לסיימה, וטען ב' טעמים: א. כי הרי זה מעין נדר, דכשמתחיל מסכתא דעתו לגומרה והוי כנדר, וגם הוא חסרון כבוד שאינו גומרה ומניחה באמצע. לכן כשנסעתי לישיבה אבא ז"ל אמר לי תמיד לגמור המסכתא.
כשנסעתי לישיבה אמר לי אבא ז"ל – "מאכט נישט קיין תורה, פריער ווייס ש"ס" [קודם עליך לדעת ש"ס, ורק אח"כ תחדש חידושי תורה]. אני למדתי עם כל בניי את הששה סדרי משנה. ועם אחד הבנים אף הספקנו לגמור את כל הש"ס עד הבר מצוה, כל יום דף. איני יודע כמה זוכרים הם מזה, אבל רציתי שהגמרות לא תהיינה אצלם זרות, שתהיה להם ידיעה בכל הענינים. החזון איש אמר: 'עד גיל בר מצוה צריך ללמוד הש"ס, ואח"כ צריך להתיישב ללמוד' [דארף מען זאך זעצן לערנען].
אז עוד לא היו ישיבות בב"ב. אני זוכר, פעם הלכתי על הר בב"ב כשהיה שמם לגמרי, פגשתי את הרב מפוניבז' זצ"ל ואמר לי – פה עוד תקום ישיבה מקצה ההר עד קצהו השני.