"כי תקנה עבד עברי" (כ"א, ב')
הייתי אז תלמיד בישיבה המעטירה, תלמיד בין תלמידים. אבי הגדול עלה למסור עוד שיעור משיעוריו המלהיבים. וכמו תמיד הוא שילב בין התעמקות מוחלטת לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כשהוא עוקר הרים תלמודיים וטוחנם דקה מן הדקה; ומאידך מרתיחים את נפשו רעיונות מבעבעים, רועשים ורוגשים. ואז הוא סיים להתעמק בקטע תלמודי עליו נסוב השיעור, קטע המסיים במילת האי־פתרון: תיקו.
חושיו הרוחניים של רבינו התחדדו, ופרץ של התרגשות פרץ הימנו –
"למדנו עתה מילה פשוטה ומוכרת, תיקו", להט הרב מפוניבז', "נוטריקון כידוע לכל בר בי רב, תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. ברם, לפני שאנו עוברים 'תיקו' שכזה, עלינו להכיל את עמוד ההשקפה הטהורה והצרופה העולה ומיתמר מתיבה זו. תיבת נוטריקון זו הרי היא מלמדת גדולה על עוצמת קדושת התורה, על שגב אורייתא קדישתא שניתנה לנו מימינו של הקב"ה, מימינו אש דת למו".
פליאה קטנה נחזתה על פני התלמידים. לא ירדנו לסוף דעתו הרחבה. מה עניין תיקו למעלת התורה…
ורבינו בשלו. "למה לא תבינו זאת?", הוא שואל כשחיוך לבבי מתבקע על פניו המאירות. מחייך ומתלהב ומסביר: "הרבה אנו לומדים ויודעים על חזון אחרית הימים. על אותם הימים בהם בן ישי ימלוך עלינו בהתגלות כבוד אלוקינו, זאב יגור עם כבש וקול מלחמה לא יישמע; ויידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו… אך המילה הזו אותה למדנו עתה מציבה לנו בידיעתנו שנדע מהי מטרת הגאולה העתידה, מה יהיה הדבר העילאי ביותר, החשוב ביותר והמרכזי ביותר באותם ימים בהם יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".
נפשו של מקומם עולם הישיבות לא עמדה לו. כשהוא דיבר מהתורה הקדושה – משוש כל רגע בחייו – הרגש היה מציף אותו. "הדבר הכי חשוב יהיה: תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות – שנשב כולנו, כל ישראל יחד, נקיף את אליהו הגלעדי ונשמע מפיו סודות התורה, נשמע מפיו ביאורים מחודשים שיבארו לנו את כל אשר לא ידענו ולא הבנו… אח, מה מתוק יהיה אותה העת…".
רק התורה הזאת!
מבין כל צאצאיו של רבינו אותם גידל בפוניבז' שלפני המלחמה, ניצל רק בנו בכורו, רבי אברהם זצ"ל. הוא הגיע לארץ הקודש טרם פרוץ מלחמת הדמים, וכעבור תקופה קצרה ניצל גם אביו – רבינו בדרך לא דרך והגיע ארצה. משעלה ארי מבבל הוא לא התמהמה לרגע ולא הניח לעצמו לשקוע בסאת יגונו על קורות עמו ומשפחתו. הוא התגייס בכל רמ"ח ושס"ה איברי וגידי נשמתו על מנת לרומם רוחם של העם היושב בארץ הקודש.
וכפי שמגולל בנו בכורו מתוך עדותו האישית:
השמועות הנוראות שהגיעו מאירופה סיפרו על חדוות הניצחון של הנאצים, יימח זכרם, ההולכים וכובשים מדינה אחר מדינה ומתחילים בהוצאתו של הפתרון הסופי לפועל. השמועות המפחידות זרעו בהלה רבה בקרב יושבי ארץ ישראל. מי לא נבהל מאותה עננה עקובה מדם הפרושה מעל מדינות אירופה ועלולה, חלילה, לבוא גם לארץ ישראל.
אותם ימים של פחד שימשו עבורי כמורים שלימדו אותי על עוצמת ביטחונו האיתן של אבי הגדול, ביטחון שלא התערער גם לא בשעות הקשות ביותר. גם כשלבו חצוי היה בין משפחתו הנאבקת ברוע הגזירה מעבר לים לבין התקומה בארץ הקודש, נותר הלב איתן באמונתו, קשור בעורקים עבים כפלדה אל אביו שבשמים.
היה ברור לו שיש פתרון אחד שיכול להביא לעידוד המצב. פתרון מקודש נגד הפתרון הסופי:
התורה הקדושה! נקודת חייו!
"אל לנו לבזבז רגע", הוא קרא אלי, "רק בכוח התורה הקדושה נצליח להגן על ארץ ישראל. התורה הקדושה היא גם הדרך היחידה בה נוכל לרומם את המורל הצונח של יושבי הארץ הספונים בהיכלי הדאגה והדיכאון מפחד הבאות. עלינו לתת קונטרה נגד רוח החילוניות המנשבת בארץ האבות, להסתובב עם לפיד התורה ולהבעיר עוד ועוד יהודים, עוד ועוד לבבות".
הוא אמר ועשה. הוא לא התיימר לטפס על עצים רבי־צמרת ולהתחיל בגדולות ובנפלאות, הוא החל בהשקט ובטח, לא ברעש. הוא היה עובר מבית־מדרש לבית־מדרש, מבית־כנסת למשנהו, נכנס, פוגש יהודים. יהודי של יפו ושל חיפה, של תל אביב ושל בני ברק. נטמע בתוכם. מחזק אותם, מוסר דבר התעוררות, דבר עידוד, מפיח זיקים של חיים וחיות.
היו אלה ימים בהם היייתי צמוד אליו, הלכתי אחריו ממקום למקום, גם אני הייתי זקוק לחיזוק ואת החיזוק מצאתי בתוך דבריו. הייתי הולך אחריו רק כדי לראות את פניו כמראה הברק – בהתלהבות כמוה לא ראיתיה אצלו מעולם. הוא חצב להבות אש ולא הפסיק לשנן באוזני עצמו ובאוזני כל מי שרק חפץ לשמוע אותו ולהאזין לו:
"אין לנו שיור רק התורה הזאת! רק בזכות התורה הקדושה נזכה שארצנו תהיה מוגנת. רק בכוח התורה הקדושה! תורת ה' תמימה!".
ילדי טהרן
אחד מסיפורי העדות המופלאים וההרואיים אותם שמר רבי אברהם כהנמן זצ"ל במוחו היה סיפור הפעילות הרבה אותה פעל אביו הגדול, הרב מפוניבז', למען ילדי טהרן שהגיעו ארצה.
והרי הדברים כפי שנשמעו מפיו:
אבי זצוק"ל נזעק להציל את 'ילדי טהרן'. היה זה שעה ששיירות ילדים, פליטים מסכנים, עלו ארצה מיותמים מן השואה ומערבות רוסיה לחיפה. רובם של אותם ילדים הגיעו מבתים חרדיים שם גידלו אותם הוריהם לתורה ולמצוות, עד שהגיע הכורת הנאצי והניף את חרב הדמים על אדמת אירופה. כשהם הגיעו ארצה הם עברו 'מיון' על ידי נציגי הציונות שרצו להעביר אותם מדתם בכוח ולהעניק להם חינוך מחדש, נטול תורה ומצוות.
סערה רבתי התחוללה אז ברחבי ארץ הקודש, כאשר היהודים החרדים לדבר ה' הזדעקו מרה על העוול הגדול. באותה שעה הכניס רבינו עצמו לעובי הקורה וקפץ אל המים הזדונים על מנת להציל את הנפשות הטהורות. במאמצים כבירים שהגיעו עד כדי מסירות נפש הצליח לעשות ולפעול ככל שידו השיגה, והציל למעלה משלושים ילדי חמד מ'ילדי טהרן' אותם משך מבין ציפורני הטומאה והרשע אל היכל בית המדרש, בחזרה אל החיק התורני והרוחני אותו הם הכירו בבית הוריהם, טרם נהפכו כל מוסדי עולם, טרם נספגה אדמתה של אירופה במעיינות הדמים.
הבעיה העיקרית והמרכזית שעמדה לו למכשול משהציל את הילדים היתה בעיית המיקום. היינו חייבים לאתר במהירות אכסניה למען הילדים האומללים. רבינו ידע את אשר לפניו, הוא הורה לי לאתר צריף עץ מוכן ובנוי, כזה שמאפשר את שינועו ממקום למקום כדי שנוכל להביא אותו ולהתאים אותו למגוריהם של הילדים, לפחות בצורה ארעית וזמנית.
אותה תקופה הרת גורל הייתה גם תקופת 'משבר הפרדסנות' – טירוף המלחמה שהיכה בעולם לא אפשר יצוא של פירות הדר מחוץ לגבולות הארץ. הפרדסנים נתקעו אפוא עם מלאי עצום של פירות שהרקיבו מבלי דורש ומבקש. כצעד אחרון כדי למנוע גוויעה ברעב הם החלו מוכרים את הציוד החקלאי ואת כל אשר רק יכלו כדי להשיג כסף. כסף שמשמעו אוכל לפי הטף. כך מצאתי בפתח תקוה פרדסן שביקש למכור ביתן עץ אשר נבנה במקור לאחסון תפוזים. רכשנו את הצריף ושתלנו אותו למרגלות הגבעה בשכונת 'זכרון מאיר' הבני־ברקית.
מיהרנו להקים בתוכו מטבח עשוי בלוקים. תחמנו חלק מהצריף שהפך לחדר שינה, בו הצבנו מיטות ברזל שהרכבנו בעצמנו. הכל היה מוכן לקליטתם של הילדים. רק כרים וכסתות עבור הפליטים הצעירים והמסכנים חסרו לנו.
הדבר כאב מאוד לאבי זצוק"ל. באותם ימים לא ימים לא הייתה אפשרות לרכוש מן המוכן כרים וכסתות, והוא לא יכול היה לתאר לעצמו סיטואציה בה הילדים מגיעים לפנימייה החדשה שלהם ואין להם כר וכסת למנוחת גופם הדווי. הוא ניסה מכל הכיוונים במשך שבוע שלם, אך שבת קודש פרשה כנפיה כשעדיין לא היו לא כרים ולא כסתות.
הילדים צריכים היו להגיע ביום ראשון בשבת- – –
הדרשה שהרטיטה
כאן מספר בנו בכורו ויד ימינו של הרב מפוניבז' על אותה דרשה מרטיטה ומפורסמת אותה נשא אביו בשבת קודש. הדרשה שהביאה 'יש מאין' כרים וכסתות לאותם פליטים ילדים אומללים. הדרשה וההדים שיצרה אולי שוכתבו מאוחר יותר בידי כותבי פרקי החיים של רבינו, אולם אין תחליף לאותנטיות העדות המקורית־ראשונית של הבן הגדול שנוכח היה באותם רגעים ושחזר אותם אחת לאחת, במתיקות לשון ובמוחשיות רבה:
אבי זצוק"ל מיהר לפרסם שבשבת קודש אחר הצהרים הוא ימסור "דרשה בעניינא דיומא" בבית הכנסת הגדול בבני ברק השוכן במרכזו של רחוב רבי עקיבא. הייתה זו הפתעה מוחלטת לתושבי בני ברק שלא הורגלו לידיעות כגון דא. הכל חפצו לשמוע את אשר בפי הרב מפוניבז', וקהל רב גדש את ביהכנ"ס ואת מבואותיו הרבה לפני השעה היעודה.
רבינו עלה אל הדוכן ופתח בבירור הלכתי:
"רצוני לברר אתכם, טייערע ברידער, מצוה אחת מן התורה, הלכה למעשה", קולו היה נעים ורגוע, "חכמינו קובעים ש'הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו'. כלומר: אם יש לו לאדון רק כר אחד בביתו, הדין מחייב אותו למסרו לעבדו העברי גם אם הוא יצטרך לישון בשל כך על הרצפה הקרה והמוצקה! לומדים זאת מהצו האלוקי המפורש 'הענק תעניק לו', המלמד אותנו שזכויותיו של העבד העברי קודמות אפילו לזכויותיו של אדונו בעצמו".
אבי זצוק"ל השתהה כדי שניות אחדות, והמשיך בבירור ההלכתי.
"בספרי הפוסקים אנו מוצאים את מי שתמה על הוראה חז"לית זו שהיא אסמכתא מפורשת, איכה ייתכן כדבר הזה בעוד הוא סותר ציווי מפורש אחר בתורה 'וחי אחיך עמך – חייך קודמין'. ואם כן מדוע שהאדון יחויב למסור את הכרית היחידה שברשותו לעבדו העברי, הלוא חייו קודמים?".
ומן הקושיה לתירוץ: "בספרי ההלכה ישנה שקלא וטריא בנידון, אולם רצוני להביע בפניכם 'סברא' משלי. סברא פשוטה. לעניות דעתי, אין כל ניגוד בין הציווי של 'חייך קודמין' לבין הציווי להעניק לעבד את הכר היחיד. אדרבה, ציווי ההענקה לעבד נובעת מעצם הציווי של חייך קודמין.
"הנה ההסבר: התורה רוצה אך את טובתו של האדון, היא רוצה שהוא יוכל לישון במנוחה ובמרגוע שכן חייו קודמים לחיי העבד, וראשית יש לו לדאוג לעצמו. והתורה מבינה שאם הוא ייקח לעצמו את הכרית היחידה ואילו את עבדו ישכיב על הרצפה הקרה, בלי כר ובלי כסת, הוא הרי לא יוכל להירדם, הוא לא יוכל להירגע. מצפונו יבער בקרבו וייסר אותו עד כדי שלא יצליח לתת תנומה לעפעפיו. לכן הגיעו חכמי התורה, מתוך דאגה לאדון שחייו קודמים, והציעו לו פתרון שכולו אמת וצדק – שימסור את הכרית הבודדת לעבדו העברי; העבד יישן שנת ישרים וכך גם תערב שנתו של האדון מבלי שייסורי מצפון יהפכו אצלו לנדודי שינה".
דממה של תמיהה השתררה בבית הכנסת הגדול. איש לא הצליח לרדת לסוף דעתו של אבי זצוק"ל. הכל ניסו לטוות חוטי השערה במוחם, להבין אל מה חותרים הדברים.
ואז הדהד קולו של רבה של פוניבז' בעוצמה:
"משהבנתם, אחים יקרים, את בסיס ההלכה; הנני לבשרכם: מחר בערב תבוא לבני ברק קבוצת ילדים ניצולים, אודים מוצלים מאש. הכנו להם בית ומיטה, אך לצערי הרב לא הצלחנו למצוא עבורם כרים וכסתות. והתורה אומרת 'וחי אחיך עמך – חייך קודמין', ואני שואל אתכם – הכיצד תוכלו לעלות על מיטותיכם לישון כשאתם יודעים שבאותה שעה שוכב לו ילד מסכן, אומלל, בודד ויחיד בעולמו, שאין לו כר למראשותיו? שאין לו שמיכה שתחמם את עצמותיו הרכות?! אין לי ספק שלא תצליחו להירדם! על כן אני מייעץ לכם את עצת התורה: הביאו נא כרים, הביאו נא כסתות, הנעימו לאותם אומללים את שנתתם וכך תערב גם שנתכם…".
עוד באותו ליל, במוצאי מנוחה, הגיעו יהודי בני ברק אל צריף העץ כשהם מביאים אתם את כריהם וכסתותיהם, עד שנערמה ערימה גדולה עוד יותר מכפי שנדרש…
תוך כדי שיחתו, מגדיר הרה"ג רבי אברהם כהנמן זצ"ל את אביו הגדול ואת פעולותיו הרמות ממבט קרוב ואישי:
מקובל לראות באבי זצוק"ל 'מהפכן' גדול, מופלא ומפליא, מי ששוב ושוב מחדש ומביא המצאות חדשות ומוסדות חדשים למען הרמת קרן התורה והפצת לימוד התורה. אם מדובר בישיבה המעטירה על כל הדרכים המקוריות להביא לה משאבים, ואם על כל אחד מעשרות המוסדות והיוזמות שהוציא אבי זצוק"ל מן הכוח אל הפועל.
והאמת היא: הוא לא חידש דבר מעצמו! כל מה שחידש ויצר והגה היה מתוך התורה הקדושה אליה היה דבוק וממנה שאב את החכמה ואת הבינה, את העצות ואת הפעולות. הוא היה איש שכולו תורה והכל נבע אצלו מהתורה הקדושה. סייעתא דשמיא מיוחדת הייתה לו בבחינת "והאר עינינו בתורתך" – התורה האירה את עיניו בצורה יוצאת דופן ולימדה אותו איך לפעול ללא ליאות למען הקמת קרנה של תורה וקרנה של יהדות.
('המבשר' תורני, יג אלול תשע"ט)
