שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ (במדבר ג,כח)
כל יהודי באשר הוא, מקבל על עצמו קבלות שונות לחיזוק עבודת השם שלו. זה קורה לא רק בימי התשובה של אלול ותשרי, אלא במשך כל השנה, כאשר יהודים טובים רוצים לקבל על עצמם עולה של תשובה, וכדי להתקרב לאביהם שבשמים הם מקבלים על עצמם קבלות חיזוק.
כך היתה תמיד דרך הנהגתם של גדולי ישראל בכל הדורות, שכאשר קיבלו על עצמם דבר פלוני, התאמצו ואזרו חיל לקיים את הדבר בכל מקרה ובכל מצב! דהיינו, גם כאשר נערמו בדרכם קשיים אדירים, המוציאים כל אדם מדעתו, ואז בדרך הטבע מתבטלות כל קבלות החיזוק מאליהן, ומסתלקות ממוחו של האדם, השתדלו הגדולים הללו להמשיך להיות נאמנים לבוראם, ולהחזיק בכל עוז בדברים שקיבלו על עצמם. אדם כזה נכלל על פי דברי ה'העמק דבר' על הפסוק [במדבר, פרק ג' פסוק כ"ח] בין אלה הזוכים להיקרא, שם בפסוק המדובר, כ'שומרי משמרת הקודש', הגדרה שנאמרה על בני קהת. מדבריו של הנצי"ב שם, עולה שהאדם שמגיע לדרגה גבוהה שכזו של שמירת החיזוקים שלו בכל עת ובכל מצב, זוכה לדברים הרבה! והשם יתברך שומר עליו מכל פגע רע ומכל צרה ומצוקה! [עיין שם בנצי"ב]. לפי דברי הנצי"ב, 'שומרי משמרת הקודש' הם האנשים המתאמצים לשמור את קבלותיהם והבטחותיהם הרוחניות. והנה לפנינו סיפור מופלא שימחיש וידגים כיצד הופכים ל'שומרי משמרת הקודש'. את הדברים שמענו מרב חשוב, שהיה נוכח בשעת מעשה ולא הסתיר את התפעלותו מעוצמת החיזוק של בעל המעשה. הרב ההוא סיפר לנו שהיהודי עליו הוא מדבר, מצליח בכל מעשיו בצורה יוצאת דופן, וניכר עליו שסיעתא דשמיא מופלגת מלווה אותו בכל דרכיו ועניניו. אני עצמי, סיפר הרב ההוא, התפלאתי על כך, ולא ידעתי מה מקורה וסיבתה של ההצלחה הנדירה שלו. אבל, כשהגעתי פעם לביתו, והייתי עד למעשה מופלא שבמופלאים, ידעתי שלא לחינם הוא זוכה לס"ד שכזו.
הדבר לא יהיה קל
עוד לפני שהגעתי לביתו, אמר לי בעל הבית שלאור המצב הנורא בשלום הבית הנעדר כיום מבתים רבים בעם ישראל, החליט לחזק ולבצר את העניין הזה בביתו הוא, ולהקפיד על ענייני שלום הבית עד תום! ידעתי שהדבר לא יהיה קל, וידעתי גם שאם אני מקבל על עצמי קבלה כל כך חשובה, הרי שגם היצר הרע לא ישב בשקט, ולא ישקוט על שמריו, וינסה להכשילני ולהצר את צעדי, אבל עם כל זה קבלתי את הדבר על עצמי, ביודעי עד כמה זה חשוב לי, ולדורות הבאים אחרי. ולא שבביתי היו בעיות מיוחדות בשלום בית; לא ולא. אבל רציתי לבצר את חומות הבית, ולהגן עליו מפני כל רוחות רעות, וידעתי שזו היא הדרך הטובה והיעילה ביותר. בעל הבית סיפר לרב ההוא שליט"א שאכן מיום שקיבל על עצמו לשמור על שלום הבית, הצליח בכך, ולא היו לו בעיות מיוחדות. עד שהגיע יום שישי אחד, בשעות אחר-הצהריים, אז נכח הרב בביתו, והיה עד להתרחשות. מאמרים רבים נכתבו כבר בעניין 'הזמן המועד' של ערב שבת, שבו היצר הרע פותח את 'המשרדים הראשיים' שלו. שכן מי אינו יודע שדווקא אז, באותן שעות אחה"צ של ערב שבת נשבר לפתע הברז, ודווקא אז, לפני כניסת השבת, החליט הילד להפיל את הבקבוק ולשוברו לרסיסים ולהפוך את כל הבית. כל מי שעיניו בראשו, רואה את היצר הרע המיוחד הפועל דווקא ברגעים קדושים אלה, המשתדל בכל יכלתו לפגום בשלום הבית. כאן הוא דואג לשבור את הברז, לקלקל את מכונת הכביסה ואולי גם את מערכת התאורה, ובקיצור, להכניס מקלות בגלגלים. והכל קורה דווקא ברגעים אלה, אודותם מתבטא תמיד רבינו המרא דאתרא שליט"א (רבי יצחק זילברשטיין), שהם הרגעים שבהם פותח היצה"ר את המשרד הראשי שלו. דווקא אז הוא מפעיל את כל פקידיו. עכשיו! זה הזמן המתאים! אלה הרגעים של היצר הרע, בהם הוא מפעיל את כל כוחו, ועלינו להתחכם נגדו ולהיות ערוכים למלחמה זו. לדעת שאם הוא מפעיל שרירים, הרי שגם לנו ניתנו מלעילא כוחות מתאימים כדי שיהא סיפק בידינו להשתלט ולהתגבר עליו.
כאין וכאפס
והנה, באותו יום ששי שבו שהה הרב בביתו של האיש ההוא, אחזה עקרת הבית בקבוק שמן בידיה, ולפתע מעדה ברגליה, ונפלה ארצה, תוך שהיא מפילה גם את הבקבוק השמן, שנשבר לרסיסים, לא לפני שטיפות שמן רבות הותזו ו'נמרחו' על הריהוט בסלון הבית, וכמובן שהרצפה הפכה להיות חלקלקה ומסוכנת. היה ברור לי, ממשיך ומספר הרב ההוא, שבמקביל לסכנת-ההחלקה בשמן, מתעוררת עתה סכנה נוספת להתערערותו של שלום הבית. בקבוק השמן נשבר זמן קצר לפני כניסת השבת, וגם הילדים עדיין לא היו מסודרים לשבת, ועתה לאחר שקרה מה שקרה, לך תדע מה תהיה גודל הסערה ועוצמתה… אבל מה שקרה עד לרגע זה, היה כאין וכאפס למול מה שהתרחש בדקות הבאות. מגודל הטראומה שעברה על האשה כתוצאה מניפוצו של בקבוק השמן, יתכן שהשתבשה עליה דעתה במקצת, ואם לא היה די בעצם שבירת הבקבוק, היא החלה לצעוק על בעלה בקול גדול 'מדוע שברת את הבקבוק'… כל בני הבית עמדו משתאים לנוכח הטענות המוזרות הללו שנפלו עתה על ראשו של הבעל, שלא באשמתו, שכן כולם היו עדים לכך שלא הוא שבר את הבקבוק, אלא האשה! אבל היא המשיכה לאבד עשתונות, וצעקה על בעלה בשצף קצף 'למה אתה עושה דברים כאלה דווקא לפני כניסת השבת; מדוע לא נזהרת שזה לא יישפך', וכו'. וכל זאת, כאמור, כשהבעל היה חף מפשע!
כששמעתי את הטענות המוזרות שהיו בפי האשה, מספר הרב ההוא, לקחתי כמה צעדים אחורנית, כי הבנתי שעכשיו תפרוץ כאן אש להבה, ולא רציתי להיות בתוכה, או חלק ממנה. אבל, הבעל הצדיק הזה, הפתיע אותי. ולא פתח את פיו. למרות צעקותיה הבלתי מובנות של האשה, והגם שהיה באפשרותו להשיב לה מנה אחת אפיים, בסגנון 'מה את רוצה ממני, האם אני שברתי את הבקבוק, או את', וכל כיוצ"ב, העדיף הבעל לשים יד לפיו, ולא הגיב ולו במילה אחת. כגבור המצוייד בכלי זיין, וכאמיץ שלא יידע חת, חרף האיש ההוא את נפשו, ושתק! ואני, מספר הרב, לא ידעתי נפשי מרוב התפעלות. בליל שבת, לכשנרגעו הרוחות, שאלתי את בעל-הבית מהיכן לקח את הכח הזה, שממש לא ניתן לתארו במילים, כדי להניח את המחסום לפיו? 'הרי היית נראה באותן דקות כמו מלאך', אמרתי לו, 'שכן רק מלאך מסוגל לדברים כאלה'! ואת תשובתו של בעל הבית, צריכים לחרוט על לוח לבנו. ראשית, הגיב ואמר, הבנתי שעכשיו מגיע הנסיון הגדול, ובשמים רוצים לבדוק אותי ולראות אם אעמוד במה שקבלתי על עצמי לשמור על שלום הבית, והחלטתי שאני עומד בנסיון, ויהי מה! וכפי שאמרנו, אדם כזה ראוי להימנות על 'שומרי משמרת הקודש', ולזכות לכל ההצלחות שבעולם, כפי שמבטיח ה'העמק דבר'.
אבל תשובה נוספת הייתה בפיו של אותו יהודי. 'בשיאה של ההתקפה שבאה מצד רעייתי, חשבתי לעצמי, אם הגאון רבי עקיבא איגר היה נמצא כאן עכשיו לצידי, בבית, וכי הייתי משיב לאשתי על טענותיה הטפשיות? אם הגאון רבי עבדאלה סומך, רבו של ה'בן איש חי', או כל גאון אחר, היה שוהה בביתי באותו רגע, וכי הייתי מעז לדבר כנגדה דברים קשים? בוודאי שלא. כי אם הייתי מגיב, היה הגאון ההוא עוזב את ביתי בזה הרגע! ואז המשכתי לחשוב ואמרתי לעצמי שגם אם רבי עקיבא איגר או רבי עבדאלה סומך אינם נמצאים כאן, אבל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נמצא כאן איתי, ואם לא אתגבר על עצמי ואחזיר לאשתי כפי שמגיע לה, הרי הקב"ה ייצא מן הבית שלנו! המחשבות הללו הביאוני לידי החלטה ברורה ששווה לי להתגבר על עצמי, ויהי מה! והצלחתי. הרב שסיפר לנו את המעשה המופלא, סיים באומרו שעכשיו ניתן כבר להבין את סוד ההצלחה של בעל הבית ההוא, שכן כפי דברי הנצי"ב בפסוק הנ"ל, אדם הנמנה על 'שומרי משמרת הקודש', זוכה לכל טוב שבעולם!
(קול ברמה גליון 286)
1/295