בשבת של תחילת חודש ניסן התפללתי בבית כנסת מסויים בצפון הארץ. חלק התפללו בתוך בית הכנסת וחלק התפללו במרפסת. בתוך בית הכנסת לא היה כהן, אבל בחצר התפלל בחור בן ארבעים שהוא כהן, בחור טוב שמשום מה לא הלך לו בשידוכים. ההצעות לשידוך עבורו עלו וירדו, והוא עדיין לא התארס.
המנהג בעירנו שכהנים עולים לדוכן רק בתפילות מוסף, כך שאנחנו זוכים לברכת כהנים בדרך כלל רק פעם בשבוע. כאשר הגיע זמן תפילת מוסף, ביקשו ממנו שיכנס לבית הכנסת, אך הוא לא הסכים. הרב שלו אמר שאין להתפלל בתוך בית כנסת, ולכן הוא לא נכנס. הוא אמר, אני יכול לברך ברכת כהנים במרפסת אבל לא בבית הכנסת.
אנשים קראו לו שירד ויכנס לברך את הקהל בברכת כהנים, אך הוא בשלו. "זה לא אני", הוא הסביר, "הרב שלי אמר להתפלל בחוץ ואסור לי להתפלל בפנים. אתם תעשו מה שהרב שלכם הורה לכם, ואני עושה מה שהרב שלי הורה לי", אמר הבחור ברוגע אבל בנחישות.
חלק מהמתפללים התייאשו ממנו, חלק המשיכו להתחנן שירד, וחלק איבדו סבלנות לגמרי ופתחו את פיהם בכל מיני דיבורים לא נעימים, וכך עמד הבחור היקר והתבזה ברבים, אך לא ענה כלום.
איני יודע מה בדיוק שיחק פה לטובתו: הציות המוחלט שלו לרב מתוך אמונת חכמים, או הבזיון הנורא שספג בשתיקה, או שניהם יחד. בכל מקרה, העובדה הבאה קמה ונהייתה: בערב שביעי של פסח הבחור התארס!
(גיליון 'השגחה פרטית')