"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ג, א')
אין ספק כי הרב זצ"ל התברך במידה מופלגת של אהבת הבריות והטבה לאין שיעור, אלא שההיקף העצום של חסדיו לא יכול היה לנבוע מעומק לב רחום ונדיב גרידא, שכן רגש מעצם טבעו עלול להתקהות ברבות הימים, או להתנגש עם רגשות אחרים – עזים לא פחות, ולהתעמעם. שורשו היה נעוץ ביראת שמים אמיתית, העמידה בפני רוח מצויה ושאינה מצויה, והיא שעמדה לו לדבוק ללא שיור בדרכו של הקב"ה.
וכה התבטא פעם ראש ישיבת תפרח – הגאון רבי יעקב פרידמן שליט"א: "מניין לי שהרב פינקוס ירא שמים? וכי מחמת שראיתיו זועק מנהמת לבו על נושאים בוערים העומדים על הפרק? – לא. אין זו ראיה! אלא שפעם אחת באו עסקנים לאסוף כסף עבור אדם נזקק ביותר, והרב פינקוס נתן להם את כל משכורתו בו במקום. מכך למדתי לדעת מי האיש".
גם את הדירה
אבל לא רק את גופו וכוחותיו הפקיר עבור מעשי חסד לכל נזקק, אלא שאף את דירתו נתן. ומעשה שהיה כך היה:
הדירה שבה התגורר עם משפחתו באופקים, היתה בבניין דירות צר וארוך שנבנה בזמנו על ידי חברת 'עמיגור', וכלל ארבע כניסות. בדירה הסמוכה לו התגוררה משפחה, שבינה לבין הרב ומשפחתו נרקמו יחסי שכנות ורעות יוצאי דופן. ברבות הימים הפכה דירת השיכון הצנועה צרה מלהכיל, ולענות על צרכיה של משפחתו הברוכה, ורבי שמשון הגה רעיון פשוט: הוא שכר חדר קטן נוסף מן הדירה הצמודה שבכניסה הסמוכה להם, ולדירתו הצפופה נוסף בכך עוד חדר ובאה הרווחה.
לימים, הלכה וגדלה גם משפחתו של השכן הקרוב, אלא שבניגוד לרבי שמשון – לא היתה לו אותה אפשרות טכנית להגדיל את דירתו. באין אפשרות, לומדים להסתדר במצב הקיים, אבל הנה נולד במשפחה ההיא ילד נוסף, כשהדירה צרה מהכיל והצפיפות בלתי נסבלת, ואז חידש רבי שמשון חידוש נועז בכל קנה מידה:
היתה זו שעת בוקר, כאשר יצא מתפילת שחרית באחד הימים יחד עם השכן הקרוב, ולתדהמתו הוא שומע מפי הרב את המשפט הבא: "ראה, חשבתי כבר כמה פעמים על הבעיה שלך, ומצאתי ב"ה פתרון פשוט בתכלית! כל כך פשוט – עד שאני מתפלא על עצמי כיצד הוא לא עלה בדעתי עד היום. אני אעבור להתגורר לגמרי בדירה הצמודה לשלי שבכניסה הסמוכה, שכרגע היא פנויה, ואפנה לך את דירתי הנוכחית כולה. וכך נצא שנינו מרווחים, לך, תהיה דירה בשטח כפול הכוללת גם את הדירה הנוכחית שלי, ואילו אני ארוויח את הדירה לידי הגדולה במעט מדירתי הנוכחית"…
– " עוד פעם?", הגיב השכן בתדהמה, מתקשה להאמין אם אמנם שומעות אוזניו נכונה, "את הדירה שלכם?! – על מה הרב מדבר בכלל, לא בא בחשבון!". אמנם, היטב הכיר את הפלגת חסדו וטובו של המרא דאתרא, אבל על רעיון כזה, שנשמע כלקוח מחלומות הזויים, התקשה לדמיין…
רבי שמשון לא המשיך לשכנעו ולא התווכח. הוא הותיר אותו לבדו לעכל את ההצעה… אבל בפנותו אל ביתו, החל לגלגל את הרעיון באוזני בני הבית. הוא הרי אינו חי לבדו בדירה, ועליו לדעת קודם אל נכון האם הם – האישה והילדים – יצליחו לעכל את הרעיון והמעבר לדירה אחרת…
הרב שטח את הרעיון בפני רעייתו, ולאחר מכן אף באוזני ילדיו שהיו באותה עת בבית.
בפנים קורנות תיאר בפניהם את "הדירה הגדולה שתהיה לנו – אם נעבור לכניסה הסמוכה…", אך הם לחלוטין לא נדבקו בהתלהבות. והרעיון שנראה בעיניהם זר ובלתי נסבל, הקשה עליהם לעצור בעד זרם הדמעות שפרץ לשמעו. למעשה, המחשבה בלבד על התנתקות מדירת המגורים החמימה והמוכרת – היתה קשה לעיכול, אבל נוספה לה אבן נגף משמעותית, שעמדה בדרך למימוש התכנית, כי כן הדירה בכניסה הצמודה היתה מוזנחת ביותר, ללא מטבח ראוי לשמו וכמעט ללא צלם של בית מגורים. היטב ידעו שהאבא אינו מתכוון לבזבז כסף עבור שיפוץ, שאותו לא ראה כהכרחי ונחוץ, ובנוסף, הקשר החם עם השכנים בכניסה הנוכחית הקשה בעיניהם את הפרידה.
"מה עושים?", שאלה הרבנית את עצמה, כאשר שמעה לראשונה על התכנית והתקשתה אף היא לנוכח המחשבה אודותיה. בינה לבינה הרהרה: 'מה הדרך הראויה, ומה באמת עלינו לעשות?' והתשובה שהשיבה לעצמה היתה: לשאול את הרב ואת הבעל. הרב פינקוס…
ואז היא פתחה שוב את פיה, מבקשת להיוועץ ולעמוד על כוונתו של בעלה: "האומנם הנך סבור שכך צריך לעשות?" הם העלו יחדיו צדדים שונים, ושוחחו במתינות ובמנוחת הדעת על ההיבטים של המעבר הקשה. ואם כי תוכן אותה שיחה לא ידוע, הרי אין ספק שהציר המרכזי שעליו נסב הדיון היה 'מה ה' אלקיך שואל מעמך'. וכאשר אכן הוחלט ביניהם שמצוה מן המובחר לארוז חפצים ולעקור את מגוריהם לכניסה הסמוכה מימין, עשתה זאת הרבנית ע"ה בלב שלם, בבחינת "וילכו שניהם יחדיו". שהרי כך נאה וכך יאה לאנשים שניתקו עצמם מעבותות העולם הזה, שהמעבר מדירה לדירה אינו כרוך אצלם במאמץ מיוחד ובייסורי גוף ונפש, הבאים מחמת שינוי מהותי בלתי מתוכנן. הם שעמלו כל חייהם להגביה רגליהם מעל גבי קרקע החומריות, ולשקוד בעמל נפש לטובת הזולת, לא נדרשו לעבודה מיוחדת כדי לעשות את הצעד הזה, שאמנם טרם נשמע כמוהו, אבל אם זהו רצון השם – הרי הם כעבדים המשמשים את הרב ונכונים בכל עת לעשות מצווה בלבב שלם.
מה שידוע הוא, שהרבנית התאוננה כי הפרט המכביד ביותר בכל המעבר הזה, הוא הריחוק שנגזר עליהם מחמתו מן השכנים הנפלאים, שעמם הורגלו לחיות ביחסי קירבה מיוחדים. "גם הילדים התרגלו כל כך לשכנים ולאווירה, ולפתע להחליף כך הכל?!" אפילו את השכנים הקרובים, שלמענם עשו את הצעד הזה, הם מפסידים כעת עם המעבר לדירה שבכניסה האחרת…
השכן בעצמו, שככל שהפך בעניין הוסיף להתנגד לו, הועמד כבר בפני עובדה מוגמרת. רבי שמשון כבר סגר על העסקה עם בעל הדירה הצמודה, וכל מה שנותר לשכן עתה הוא רק לפרוץ את הקיר המשותף, ובכך לחבר את דירתו לשטחה של דירת הרב פינקוס. רבי שמשון הודיע לו חגיגית: "אם אתה לא תפרוץ, אני אפרוץ, אתה זקוק מאוד לדירה נוספת, וזו חובתך וחובתי".
כאשר שבו משפחת הרב כמידי שנה משהותם בימי חג הסוכות בבני ברק, כבר נפער הפתח לכיוון הדירה החדשה על מנת לאפשר את העברת החפצים. עדיין לא עברו, אבל הפירצה כבר היתה קיימת. הרב והרבנית גייסו את כל כוחם וכישרונותיהם הברוכים, כדי להנעים על ילדיהם את המעבר. הרב בעצמו טיפל בתיקון מראה הכניסה השנייה, ושכר בעל מקצוע שיצבע את המטבח הישן כדי לשוות לו מראה אנושי יותר.
"משפחת הרב עוברת לכניסה אחרת", יצא הקול בקהילה, והצליח להרים גבות משתוממות, השכן הקרוב שלמענו בוצע המעבר, רכש ארון גדול וחדש כמתנה – ולא של פרידה – לשכנים הקרובים שנותרו כאלה, וביתר שאת ועוז – למרות המרחק הפיזי. הרב אמנם ניסה להתנגד אך הוא נאלץ הפעם להשלים עם ה'גזירה'. "שיהיה לילדים משהו חדש", טען השכן.
כאשר בני המשפחה מתארים את מעשה החסד המופלא הזה, וההקרבה הגדולה שבו היה כרוך, הם מתעכבים בפרט על המאמץ הניכר, שהשקיע הרב כדי להנעים להם את הצעד הזה, בהעניקו תחושת ביטחון בצדקת המעשה וטעמה הערב של גמילות החסד. בין השאר ציטט באוזניהם את דברי חז"ל: "אמר ר' חנן וכו' חן המקום על יושביו…", ואמר כי אמנם עתה עדיין אינם חשים את 'חן המקום', אבל זה יגיע לבטח תקופה קצרה לאחר המעבר לדירה החדשה.
וכדבריו כן היה. אט אט התרגלו לשינוי, ושמחת החיים שבה לשרור ממש כבתחילה, יחד עם לקח עצום שאותו לא יוכלו לשכוח בכל ימי חייהם, עד היכן מגעת החובה שהיא זכות – לדחות את הרצון האישי לטובת האחר, גם אם יש להחליף לצורך כך את הבית המוכר והאהוב.
(מתוך הספר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')