"נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה" (ויקרא ה' י"ד)
תלמיד חכם בא לפני רבינו להיוועץ איך להשיג סכום כסף נחוץ. יעץ לו כיצד לפעול, ואמר: יש עוד אופן. אם האדם בוטח בה', יוכל לבקש ממנו את הכסף ישירות. ויותר מכך: יוכל לבקש שיביא לו את הכסף למרצפת הסמוכה אליו – והצביע בידו על המרצפת שלידו ואמר: "דא, דא, דא!" [היינו: "פה, פה, פה!"] וסיפר שרבי נחומקה מהורודנא היה חייב להחזיר סכום כסף בשעה שתים עשרה. בחמישה לשתים עשרה עדין לא היה הסכום בידו. ולא דאג, והסכום הגיע לידיו לפני שתים עשרה.
עוד סיפר על הסבא מנובהרדוק שהתבודד בצריף ביער ונרו כבה באישון לילה. התחזק במידת הביטחון, שהקדוש ברוך הוא יכול לשלוח לו נר אף לכאן וכעת. ולפתע הגיע גוי, מסר לו נר, והלך לדרכו. אבל למעשה, אמר רבינו, איני מכיר אדם שיש לו בטחון מלא ומוחלט וממילא חייבים אנו לעשות השתדלות. אבל גם אז, ריבוי ההשתדלות ממעט את הביטחון, וכתוצאה מתמעטת ההצלחה.
(מזקנים אתבונן ד [ב], ח)
חילצת נפשי ממוות
יהלומן מארצות הברית סיפר לרבינו שבעת האחרונה מתרחשות גנבות במלטשה. הציב מצלמות מעקב וראה שאחד העובדים לוקח את היהלומים. בכוונתו למסרו למשטרה, ומבקש ברכה.
ענהו רבינו: "חלילה, אל תסגירו! הם חשודים על שפיכות דמים, והוא עלול לרצוח אותך. ה' יעזור לך בדרך אחרת!" תמה, התקומם, והפציר שתנתן לו רשות. ורבינו איתן בדעתו: חלילה וחס, סכנה בדבר. ה' יעזור לך בדרכים אחרות. ציית, ונמנע מכל פעולה. לא ארכו הימים ואותו עובד גנב חפץ יקר במקום אחר, וגילוהו במצלמות האבטחה. הלה הסגירו למשטרה, וכששמע על כך רצחו נפש. מובן שנכלא לשנים ארוכות, והיהלומן נפטר מעונשו מבלי שינזק!
(כאיל תערוג, וירא תשע"ז, ב)
הרב משה פריד הוא גבאי הצדקה של "קופת העיר" במכסיקו. כשביקר בארץ, ביקש ממנו אחד התורמים שיכנס אל רבינו ויבקש עבורו ברכה. עלה לבית רבינו, עמד בתור והתברך. הזכיר את חברו להצלחה. הפטיר רבינו: "וכי אברכו שיצליח לגנוב?!" נדהם. ענה: "לא, אני מבקש שיצליח בעסקיו!" אבל רבינו כבר פנה אל העומד אחריו, והוא יצא מהבית במבוכה.
כשחזר לארצו ברר אצל ידיד משותף האם התרחש דבר מה אצל אותו תורם, שסורב להתברך. סיפר לו שהלה הסתכסך עם אחד משותפיו היהודים, שהציע לו להתדיין בפני בית דין. סרב, והגיש נגדו תביעה בערכאות!
(יתד נאמן, ח' טבת תשע"ח, מז)
חפץ נעלם מבית רבינו, וידעו מי נטלו. כשחיפשו רבינו. אמרו: "כנראה שפלוני גנבו". נתכרכמו פניו: "יהודי אינו גנב! תאמר שהוא חס על החפץ שלא ילך כאן לאיבוד, לכן לקחו, כדי לשמור עליו"…
(רבי אהרן ליב, שח)
נכסיהם של יהודים ערירים שאין להם יורשים מועברים לאפוטרופוס הכללי. הוא מחלקם לארגונים שונים, וחלק מוקצב גם למוסדות תורה. הרב וירז'בינסקי, מנהל מוסדות "ארחות תורה" בנשיאות רבינו, מילא את הטפסים הנצרכים וביקש חתימת רבינו כיושב ראש העמותה.
שמע רבינו במה מדובר, ופסק: "אל תגיש את הבקשה". שעות של עמל עלו בתוהו. "מדוע" שאל. השיבו: "הגמרא אומרת שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים. אם לא בנים אזי בני דודים רחוקים. הכסף שייך להם!" אמר: "אבל הוא יחולק בכל מקרה. אם לא לישיבות, אזי לאגודות ספורט ותרבות קלוקלת". ענה רבינו: "אין זה עסקנו. לנו, אסור לקחתו!"…
(מפי השמועה)
בזהירותו ופרישותו, נזהר רבינו שלא לגעת בממון הזולת. כשהיו מניחים על שולחנו ספר או מכשיר הקלטה לא נגע בהם!
עד היכן? בשבת הקפיד שלא לצאת לרשות הרבים בשני כיסויי ראש, לכן הסיר את הכיפה כשחבש את המגבעת. באחת הנסיעות לחו"ל, יצאו לטיסה חזרה מיד עם צאת השבת. מיהרו לאחר הבדלה, ובעלותו למטוס ביקש להסיר את כובעו אבל לא היתה עמו כיפה. אחד הנכדים הושיט את כיפתו.
במשך כל הנסיעה לא הגביה רבינו ידו לראשו, כדי שלא לגעת בכיפה שאינה שלו!
(יתד נאמן, ג' טבת תשע"ח, יב)
ואתא כלבא
גבאי בית כנסת הגיע, נרעש ונסער: יהודי החל לפקוד את בית הכנסת ולומר קדיש. כשנשאל על מי הוא אומר, השיב שכלבו נפטר, והוא אומר את הקדיש לעילוי נשמתו. האם מותר לענות אחריו אמן?!
חייך רבינו: "הרי אילו היה אומר קדיש סתם כך, ללא סיבה, ודאי היו עונים אחריו אמן. מה אכפת לך שהוא חושב על הכלב"…
(מפי השמועה)
(לקט מתוך הגדה של פסח 'אהלי תורה')
1/297
לקראת שבת מלכתא ואז נדברו
עלונים מענינים