ידוע הסיפור באותו רב שירד בראש השנה לפני התיבה ואמר בסילודין: "המלך!" – והתעלף. בקושי עוררוהו, שאלוהו מה ארע, וסיפר שבאותו רגע נזכר בסיפור בגמרא (גיטין נו ע"א), שכאשר ראה רבן יוחנן בן זכאי שהרומאים עומדים להחריב את בית המקדש – וידע מהכתוב שבית המקדש ייפול ביד מלך – יצא מירושלים ובא לפני המצביא הרומאי. אמר לו: "שלום עליך המלך". ענהו: "חייב אתה פעמיים מיתה. ראשית, שאיני מלך. והמכתיר מלך תחת הקיסר דינו כמורד במלכות". על כך ענהו שבית המקדש ייפול רק ביד מלך, ואז תוך כדי דיבורם הכתירו את המצביא לקיסר. "ושנית, אי מלכא אנא", אם מלך אני, "עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי", היכן היית עד כה… וכפי שאמר יפתח לזקני גלעד: "הלא אתם שנאתם אותי, ותגרשוני מבית אבי, ומדוע באתם אלי עתה, כאשר צר לכם" (שופטים יא, ז)…
וכשאותו רב קרא: "המלך", שמע כביכול את הקדוש ברוך הוא עונהו: "מאחר שמלך אני, מדוע לא באת עד עתה"…
חשוון כסליו טבת, שבט אדר ניסן, אייר סיון תמוז ואב, ובאלול נזכרים?!
אבל את הנעשה אין להשיב, טוב מאוחר מלעולם לא. וכשם שרבן יוחנן בן זכאי ענהו, שהבריונים שבנו לא נתנוהו לבוא לפני כן, נתנצל גם אנו שהיצר הרע לא הניחנו עד עתה. אך זאת נשאל: איך אפשר לתקן בחודש, מה שעיוותנו שנה שלמה!
ואפשר. נסביר כיצד, אך נקדים הקדמה.
הרב מפוניבז' זצ"ל סיפר לי, שה'חפץ חיים' שאלו: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה). כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם כאחד. שנאמר (תהילים קא, ה): "גבה עיניים ורחב לבב, אותו לא אוכל" (סוטה ה ע"א).
ואינו מובן: לכאורה, אין הגאווה עבירה מן התורה [מלבד דעת הסמ"ג (מצות לא תעשה סד) ]. ומכל מקום, יש עבירות חמורות יותר. ונאמר: "אני ה', השוכן איתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז, טז), "אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם" (רש"י). ונאמר: "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י), אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו" (יעוין ויקרא רבה טו, ד ו"נפוצות ישראל" פרק ח). וזהו שאמרו (ברכות סג לגרסת 'עין יעקב') "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי", הגנב משווע שלא ייתפס בגניבתו. ויש לו למי לשווע, כי ה' עימו!
עם כולם הוא שרוי, רק עם הגאה לא?! אתמהה!
"שתקתי", סיפר לי הרב מפוניבז'. "ידעתי שהתשובה תגיע, ולא טעיתי". "אומר לך", המשיך ה'חפץ חיים'. "עם כולם נמצא הקדוש ברוך הוא, כי יש סיכוי שישובו. יפקחו עיניים, ישיתו לב, יבינו ויחזרו לדרך הישר. אבל המתגאה, הן שוטה הוא!", וכמו שכתב הרמב"ן באגרתו: "ועתה בני דע וראה, כי המתגאה בלבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר: 'ה' מלך, גאות לבש' (תהילים צג, א). ובמה יתגאה לב האדם. אם בעושר – 'ה' מוריש ומעשיר' (שמואל א ב, ז). ואם בכבוד – הלא לאלוקים הוא, שנאמר: 'והעושר והכבוד מלפניך' (דברי הימים א כט, יב), ואיך מתפאר בכבוד קונו. ואם מתפאר בחכמה – 'מסיר שפה לנאמנים, טעם זקנים יקח' (איוב יב, כ), נמצא הכל שווה לפני המקום. כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים, לכן השפל עצמך וינשאך המקום".
מבינים אתם? הגאווה שטות היא. משל למה הדבר דומה: ילבש אדם מדי גנרל, האם יהיה לגנרל? אך צחוק יעשה מעצמו! ואם ידרוש את הכבוד המגיע לגנרל? אך בזיון יהיה מנת חלקו! ואם ירשה לעצמו להפעיל צופר, ולחצות באור אדום ולפרוץ מחסום? ימצא עצמו בבית האסורים, אם לא בבית העלמין!
ואיל לובש האדם את מדי הבורא יתברך?! הלא "ממך הכל ומידך נתנו לך" (דברי הימים א כט, יד)! החיים ממנו והכח ממנו, הרכוש שלו, ואנו מתגאים?! המתגאה שוטה הוא, ולשוטה אין תקנה!
"ואם כך", שאל ה'חפץ חיים': "אם כך, נלמד פסוק מן הכתובים: "ויתנו כל יהודה מנחה ליהושפט, ויהי לו עושר וכבוד לרוב, ויגבה לבו בדרכי ה' " (דברי הימים ב, יז, ה). ופרשו רבותינו: אף שהיה לו עושר וכבוד, לא גבה ליבו בעבורם, כי אם במה שהלך בדרכי ה'. כי כל העושר והכבוד לא נחשב לו למאומה מול דרכי ה', ובהן יגבה לבו.
"ואני שואל: מאחר והגאווה שטות היא, שהכל בידי שמים: החיים ממנו והבריאות ממנו, הדעת ממנו והכח ממנו. הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג ע"ב), אבל המעשים והתוצאות הכל ממנו יתברך, "כי גם כל מעשינו פעלת לנו" (ישעיה כו, יב), איך גבה בהם לבו?! ואיך נאמר: "ויהי ה' עם יהושפט" (דברי הימים ב יז, ג)?!"
"שתקתי", אמר הרב מפוניבז', "ידעתי שהתשובה תגיע, ולא טעיתי. "אומר לך", אמר ה'חפץ חיים' בהתעוררות. "בענייני התורה והמצוות, בהליכה בדרכי ה', האדם הוא באמת גנרל! זה חסד מיוחד מאתו יתברך, שמחשיב לו הכל כאילו עשה בכוחו שלו, וברכושו שלו! והוא מקבל שכר לא רק על בחירתו הטובה, ועל יראת השמיים – אלא על הכח שהשקיע, שהקדוש ברוך הוא נתן לו, ורשאי הוא להחשיב הכל כשלו!".
וזה ביאור הכתוב: "ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (תהילים סב, יג). וכבר הקשו: החסד, עניינו הנהגה שלפנים משורת הדין. ולשלם לאיש כמעשהו היא שורת הדין. ולא חסד.
אבל, משל למה הדבר דומה, לסוחר יהלומים שקרא לנער מן השוק: "רצונך להרוויח כסף? קח יהלום זה, והיזהר בו מאד. לך למקום פלוני ותמסור אותו לעשיר פלוני, ותקבל תמורתו".
העשיר חיכה ליהלום. קבלו בשמחה ומסר מעטפת מזומנים. מיליון, בשטרות.
הנער חזר והושיט את המעטפה, קיווה לקבל שכרו. כמה משלמים על שליחות כזו? עשרים שקלים, חמישים?!
"אה", אומר לו הסוחר, "המעטפה שלך". עם כל אשר בה.
על מה ולמה?!
"טוב", מסביר הסוחר. "קודם כל, על שהואלת ללכת בשליחותי. ואחר כך, שהשגחת על היהלום, ולא איבדת אותו. ולא מכרתו בחצי המחיר כדי למעול בכסף"…
הכל נכון. אז מאתיים שקלים, אלף. אבל את כל המעטפה, את כל שווי היהלום?!
"ולך ה' חסד", ואיזה חסד! "כי אתה תשלם לאיש, כמעשהו". כאילו היה היהלום שלו, והוא שמצא את הקונה, ורקם את העסקה! וכאן שילם גם את דמי הנסיעה, ונתן את הכח עבורה. ואין לנו מושג בגודל היהלום ובגודש המעטפה!
כל זה נכון, אבל אינו עונה לשאלה. משום שנשלחנו באין ספור שליחויות מתחילת השנה. ובכמה סירבנו ללכת – ובכמה איבדנו את היהלום, ובכמה מכרנוהו בפרוטות ומעלנו בהן – ומה יעזור עתה, אם בחודש האחרון נבצע את שליחויותינו נאמנה. והלא החשבון מתפרש על פני כל השנה!
ובכן, בראש ובראשונה, זה עניינה של התשובה. על העבר נשוב, את החובות נמחק. ועתה נזדרז ונקיים מצוות, ואת המעטפות הגדושות נערום על הכף הימנית. וכף המאזניים השמאלית תהיה ריקה, ומובטחים אנו בשנה טובה ומתוקה!
וזה נכון. כי גם אם קשה להגיע לתשובה שלמה [ויחדנו לכך שער בפני עצמו], אבל כבר השמיענו רבינו יונה ("שערי תשובה" שער א אות ט) כי לכל תשובה תמצא סליחה. כבגד מלוכלך, שכל רמה של כביסה תעביר מעט מטינופו. ואם כך, "אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך": מצד אחד, נמעיט את משקל הכף השמאלית, ומצד שני נגדוש עוד ועוד את הכף הימנית. והרמב"ם פסק (הלכות תשובה פ"ג) שבדין ראש השנה הולכים אחר רובו, ותכריע כף המצוות, ונכתב ונחתם לשנה טובה.
(מתוך 'והגדת')
1/96