"החודש הזה לכם ראש חדשים" (קריאה לפרשת החודש)
בכל שנה מחדש כאשר מגיעים לתאריך המועדים, חוזרות אותן ההשפעות, ומתחילים מחדש העניינים והסגולות של אותם הימים. לדוגמא: בשבועות אין אנו חוגגים רק לזכר מתן תורה, אלא יש מחדש את השפע שהיה במתן תורה.
מהי ההשפעה שהיתה בפסח ומתחדשת שוב בכל שנה עבורנו?
מובא בספרים, שבפסח מתחדש כבוד שמים, ואנו נהיים עוד פעם בגדר של: "לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה) ובכוחנו לקבל על עצמנו שוב את העבדות לה'.
הרמח"ל כותב שפסח הוא זמן של מיעוט התאוות, ולפי הביאור של העבדות המתחדשת בימים אלו, ניתן להסביר שמאחר שזהו זמן של עבדות לה', מתמעטות שאר התאוות, שכן עבד ה' אינו משועבד ללחם ולשאר תאוות העולם הזה, אלא כל כולו נתון עבור מטרה אחת ויחידה: "לי בני ישראל עבדים".
הזדמנות זו של חידוש העבדות הינה הזדמנות מיוחדת מאד, שבה מסוגלים אנו לקבוע במסמרות הנהגות שבכוחן להשפיע למשך כל השנה –
הרבי מטשעבין זצ"ל ישב בסעודת בר מצוה ביחד עם האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל חתן הבר מצוה ישב לידם וכובד בברכת המזון, ולאחר שברך ובא לשתות את הכוס, הוא שתה רק את רוב הכוס. הרבי מבעלזא ראה זאת והעיר: "נו, נו, שישתה את הכוס עד הסוף". כששמע הרב מטשעבין את הערתו התפלא בלבבו: מה רוצה הרבי מן הנער הצעיר הזה, שרק כעת נהיה בר מצוה? מדוע מורה הוא לו לשתות את כל הכוס? הלא הלכה מפורשת היא שרוב כוס היא גם דבר טוב. אמנם לכתחילה עדיף לשתות את כל הכוס, אבל אפשר להסתפק ברוב כוס…
הוא כמובן לא אמר מילה. אם הרבי אמר – נראה שיש בכך ענין מיוחד שאינו ידוע לו, אלא שבינתיים נותרה התמיהה תמוהה.
כעבור רגע מסתובב לעברו הרבי ואומר: "אה… טשיבינ'ר רב, מה אני רוצה מן החיים שלו? למה אכפת לי שישתה את כל הכוס? הלא רוב הכוס גם כן מספיק!".
"אני אגיד לכם, הרב מטשעבין; בחנוכה נעשה נס גדול שנמצא פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול, והשמן שבו שהספיק ליום אחד, הספיק לשמונה ימים. ולכאורה תמוה, לשם מה עשה הקב"ה את הנס הזה? הלא לחשמונאים היה הרבה שמן טמא, והלכה מפורשת היא שטומאה הותרה בציבור!".
"אלא, שאמנם טומאה הותרה בציבור, אבל כאן עסקו בחנוכת המזבח. החשמונאים בנו הכל מחדש – את המנורה ואת המקדש כולו, וכשעוסקים בחינוך חדש צריך שהכל יהיה מלכתחילה ואי אפשר לסמוך על התרים בדיעבד".
"ילד זה" – סיים הרבי מבעלזא והצביע על חתן הבר מצוה – "נהיה כעת בר מצוה. יום זה הוא ה'חינוך' שלו וההתחלה של יום היותו לאיש. ובתחילה צריך שהכל יהיה מלכתחילה, אין להסתפק בהתרים של רוב כוס, אלא צריך את כל הכוס!".
בכל תפוצות ישראל ניכרים הידורים ומנהגים מיוחדים שבהם מחמירים בימי חג הפסח, דברים שאינם שייכים להלכה. רבים תוהים: לשם מה מחמירים כל כך?
אך ניתן לישב תמיהה זו על פי הדברים שפרשנו: פסח, הוא יום החינוך של כלל ישראל לענין של: "לי בני ישראל עבדים", דורש בכל ענין את הלכתחילה ואת כל ההידורים שרק אפשריים ומחייב הרבה יותר מכל זמן אחר!
אזנים להם ולא ישמעו
על הפסוק: "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיהו נה, ג) אמרו חז"ל (שמות רבה כז, ט): "היאך חביבים ישראל [לפני הקב"ה] שהוא מפתה אותם. אמר להם: אם יפול אדם מראש הגג כל גופו לוקה, והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטיה בראשו, וכן בידיו וכן ברגליו ובכל איבריו, נמצא כולו רטיות. אבל אני איני כך, אלא רמ"ח איברים באדם הזה והאוזן אחד מהם, וכל הגוף מלוכלך בעבירות, והאוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים".
כאשר, לא עלינו, נופל אדם מראש הגג, הוא סופג חבטות בכל חלקי גופו. שברים בידים וברגלים, כמה צלעות שבורות, ועוד חבורות ופצעים בכל חלקי גופו. מגיע אמבולנס של טיפול נמרץ, ומבהיל אותו לבית החולים, הישר לחדר הניתוח, שם מתחילים לטפל בכל האיברים הפגועים, לאחות את השברים ולרפא את הפצעים. גבס על יד ימין ועל יד שמאל, על רגל ימין ועל רגל שמאל, כל איבר פגוע מקבל את הטיפול הנדרש לו.
והנה נתאר לעצמנו שיבוא רופא ויטען: "אני יכול לשים גבס על רגל שמאל, ועל ידי זה לרפא את שתי הרגלים, וגם שתי הידיים תתרפאנה" – הלא לשוטה יחשב. יאמרו לו: "האם סנדלר אתה או רופא? אם שמים גבס על רגל שמאל הרי שרגל שמאל תתרפא, אבל איזו שייכות יש לה לידים? כל איבר בפני עצמו צריך את הטיפול המתאים.
אומר הקב"ה לעם ישראל: "אני איני כך, אלא 'כל הגוף מלוכלך בעברות, והאוזן שומעת וכל הגוף מתרפא'".
ידועים דברי רבי חיים ויטאל ב"שערי קדושה", שרמ"ח האיברים הגשמיים שבאדם מלובשים על רמ"ח איברים רוחניים, ועל כן ישתדל האדם לקיים את כל המצוות כולן עד כמה שהוא יכול, כי אם חסרה לו מצוה – הרי זה כמו שחסר לו איבר, רחמנא ליצלן. והרי בגשמיות מבינים אנו שאם חסר לאדם איבר זה אסון, על אחת כמה וכמה ברוחניות, אם חסר איבר, החיסרון יהיה לנצח.
והנה קורה לפעמים שכל גופו של האדם מלוכלך בעברות, כל האברים הרוחניים שבו פגומים, אבל אם האוזן שומעת, אם הוא מקבל דברי תוכחה וכיבושין הנאמרים לו – כל גופו הרוחני מתרפא, שנאמר: ,שמעו ותחי נפשכם". אם השמיעה טובה – באה ישועה לכל הגוף.
אמנם, כל זה בתנאי שאדם שומע ומקבל את הדברים, משיבם אל לבו ומשתדל ליישמם בחיי המעשה, ולא שומע ואומר 'תודה רבה, חזק וברוך', והולך הלאה, ממשיך לחיות את חייו כפי שחי אותם עד היום…
מספרים שפעם הגיע יהודי, עולה חדש, לארץ ישראל. בשבת קודש טייל ברחובה של עיר, והנה הוא רואה בצד הדרך, בתוך אחת החצרות, עץ תאנים מלא פרות עסיסיים ומתוקים נכנס לחצר, טיפס על העץ, קטף כמה תאנים ואכל להנאתו.
תוך כדי שהיה אוכל עבר במקום יהודי עטוף בטלית שחזר מבית הכנסת. פנה אליו והוכיחו: "רבי יהודי, שבת היום! כלום יודע אתה כמה איסורים הנך עובד כעת? 'זכור את יום השבת לקדשו', 'מחלליה מות יומת', 'כל העושה בו מלאכה יומת'. מלבד חילול שבת הנך עובר גם על איסור גזלה, שכן התאנים הללו שייכות לבעל החצר. ובנוסף, אוכל אתה את התאנים מבלי לבדוק אותם מתולעים, ואכילה זו כרוכה בכמה וכמה איסורי תורה…" וכך המשיך להקריא באזניו פסוקים על גבי פסוקים.
אותו יהודי ממשיך לאכול בהנאה, ותוך כדי לעיסה מפטיר לעברו: "ברוך ה', כמה נפלא כאן בארץ ישראל, גם אוכלים תאנים, גם שומעים דברי תורה, מקיימים מצות תלמוד תורה עם מצות עונג שבת, הכל ביחד"…
הוא שומע פסוקים: "מחלליה מות יומת", "לא תגנוב" ואומר: "יפה מאד…". הלזאת יקרא שמיעה?!
שמיעה אמיתית, עליה נאמר: "שמעו ותחי נפשכם", היא שאדם מקבל את מה שהוא שומע, הדברים נכנסים לאזניו ומעוררים אותו.
ולאו דוקא ששומע ממישהו אחר. גם כאשר הוא עצמו רואה איזה מאמר חז"ל מעורר, הוא לוקח את הדברים ומיחס אותם אליו. מה אני יכול לקבל מזה, במה עלי להשתפר, במה להשתנות. "שמעו ותחי נפשכם", שמיעה כזו אין כמוה, אז באמת, רבותי, בואו ונשמע כולנו יחד.
(קטעים מתוך 'דורש טוב' פסח)