"כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹקים" (שמות י"ח, ט"ו)
הנה סיפור מרטיט לב, על ה"להורות נתן בלבו" של רבינו:
ליל פסח תשי"ח במעונו של מרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל. 'תקופת הצנע' ששררה בתקופה ההיא, מיררה את חיי התושבים בארץ, והעצימה את העוני המחפיר שהטיל בלאו הכי את חיתתו בסמטאות בני ברק. פניא דמעלי פסחא השיגה הרבנית, רעיית המשגיח מרן רבי יחזקאל לוינשטיין, עוף אחד, שהיה אמור לפרנס את משפחתה למשך כל שבוע החג.
כשעסקה הרבנית במלאכת בישול העוף, התעוררה בו 'שאלה'. לא היתה זו 'שאלה' הלכתית גרידא, אלא שאלה של – האם יפלוש הרעב בחרבו השלופה למעונו של השרף. "התארחתי בליל החג ההוא במעונו של המשגיח", סיפר תלמיד ישיבת פוניבז', שהיה קרוב גם לרב וואזנר, "כששמע המשגיח שהתעוררה 'שאלה' בעוף, סירב לקבל אחריות, וביקש ממני ללכת עם העוף למעונו של מרן הגר"ש וואזנר, שיכריע בעניין.
נכנסתי למעונו של הרב וואזנר. הוא כבר החל בהכנות לסדר. כששמע ששליח המשגיח אני, זינק ממקומו בחרדת קודש, וליווה אותי לחדר אחר, נטל את העוף, וזכוכית מגדלת, וניגש לסוגיה כאל שאלת חיים.
מסתבר שה'שאלה' שהתעוררה היתה אחוזה בסבך דעות הפוסקים. הרב וואזנר הניח את העוף המבויש בקרן -זווית, וקרא לעזרתו עשרות ספרי שו"ת ואחרונים, שהחלו להיערם על שולחנו. בני הבית ממתינים שעה ארוכה להתחלת הסדר, והרב וואזנר מפלס את דרכו בעב-הענן של שאלת הכשרות".
"ואז", סיפר השליח, "הרים הרב וואזנר את עיניו, ולחש לי בחרדה גדולה: 'זהו מן הסתם מזונו היחיד של המשגיח לאורך כל ימי החג, אה?'
'מזונו היחיד', אישרתי בשקט.
הרב וואזנר נאנח אנחה מרה, ולחש כשהכאב הציף את עיניו: 'תלמידי חכמים שרויים בצער, רחמנא ליצלן… והרי יום טוב היום!' הוא פתח שוב ספרי פוסקים, ושוב דפדף, ושוב נאנח. ואז אמר כך: 'תגיד לרבינו המשגיח, שהעוף כשר לאכילה. אבל, נו, יש בו 'שאלות' שנאלצתי להתיר… תגיד לו כך בדיוק: העוף כשר לאכילה לכל אדם, אבל אדם גדול כמו המשגיח, ראוי שימנע מאכילתו'.
חזרתי לבית המשגיח ואמרתי לו דברים כהוויתן. הוא הרהר מעט, וביקש את עזרתי בשנית.
'אם לא קשה לך', אמר לי המשגיח בתחנונים, 'חזור לביתו של המרא דאתרא, ושאל אותו מניין לו שאדם גדול אני…'
השתוממתי מאד, ועזות-נעורים שבי הביאה אותי לשאול את מרן המשגיח: 'למאי נפקא מינא מניין יודע הרב וואזנר על גדלותו?…'
'בני הבית רעבים', אמר לי בפשטות, 'וחובת אכילת בשר ביום טוב חלה גם עלי… אני סומך על הרב וואזנר כעל אורים ותומים… אבל חובה עליי לדעת מניין לו שאדם גדול אני, אם מפי השמועה וכדו', נפשי יודעת מאד שחדל-אישים אנוכי, חרפת אדם ובזוי עם. ואם כך, הבשר כשר גם עבורי. אבל אם יש לו ידיעה אמיתית על גדלותי, שאני לא יודע עליה, אני סומך עליו בזה להטריף את הבשר'.
חזרתי לבית הרב וואזנר. הוא הסתכל אליי שעה ארוכה בכאב. השפיל את ראשו, ולחש לעצמו את המימרא: 'אוי לו לדור שאתה… שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים'… הכאב שלו היה מוחשי. כאב על כבוד התורה הנרמס. על עניות המנוולת את בתיהם של תלמידי חכמים, שאינה מניחה למשגיח מפוניבז' חתיכת עוף משלו לחג….
הוא ניגש בשקט ללא אומר ודברים למטבח. הצצתי מהצד… הרב וואזנר עטף את העוף המסופק והשליך אותו לפח האשפה, פתח את המקרר הקטן, החורק שלו, חיפש שעה ארוכה עד שמצא עוף אחר, הגיש לי אותו בחרדת קודש ואמר: 'תאמר למשגיח בשמי, שכמרא דאתרא אני אומר לו שחזרתי בי, ומותר לו לאכול את העוף בשלווה ושמחת החג…'
המום לקחתי את העוף המוחלף, ויצאתי מהחדר.
עוד מהשביל שמעתי את קולו של הרב וואזנר הומה לעצמו, וייסוריו נספגו בוורידי דמו: 'אוי לו לדור שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים – – – צערן של תלמידי חכמים – – – '
"ואילו היית יודע", אמר אחר כך השליח בהתפעלות, "אילו היית יודע איך עשה עוף עלוב אחד, שני גדולי עולם לאנשים מאושרים! הרב וואזנר היה מאושר שהאכיל מפתו את עמוד העבודה שבדור, והמשגיח מפוניבז' ששמחת החג שלו היתה שלמה, שהמרא דאתרא הכריע הלכה למעשה, שלאו אדם גדול הוא! – – -"
(מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד')