הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"וַיֵּרָא אֵלָיו ה'" (בראשית י"ח, א)
פרשת השבוע הנוכחי, פותחת בתיאור מעמד מרגש ומרומם במיוחד. בגיל 99, מבוגר ושבע ימים, מל אברהם אבינו את עצמו והפך ליהודי הראשון עלי חלד. ביום השלישי למילתו, כשאברהם עסוק ברפואתו וטרוד בכאביו, מתרחש אירוע נורא הוד באלוני ממרא…
לא שועי עולם, לא מלאכים ולא שרפים. לא חברים קרובים או רחוקים, לא אנשים שהכיר או שקירב. בורא עולם, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, מתגלה אליו, מגיע למעונו. לא לתת נבואה או לדבר עמו – אלא פשוט כדי לבקר את החולה, פשוט כדי לדרוש בשלומו של אברהם אבינו מקרוב!
כאן מתגלה לנגד עינינו, מלוא יפעתה של מצות ביקור חולים, אשר הראשון שקיימה – הוא הקדוש ברוך הוא. כאן אנו נחשפים לפן ייחודי במצוות החסד, ולמצוה שלפי חלק מהדעות היא מדאורייתא – מצות ביקור חולים. המצוה לבוא, לבקר, לדרוש בשלום החולה ולהתפלל עליו, להשתתף בצערו ולעודד את רוחו.
אם נביט סביבנו, רבים מאיתנו ייתקלו ביהודי מוכר פחות או יותר, שעובר עליו חולי או כאב חלילה. זו יכולה להיות מחלה קשה ל"ע, ואפילו שפעת מזדמנת. לפעמים בן משפחה חולה וכל סדר היום מתערער, לפעמים חבר מהכולל או מהעבודה נעדר כבר כמה ימים, ואולי שכן שלא ראינו אותו מזה שבוע. כל אלה נתונים בצרה, מתייסרים, כואב להם, הם סובלים ונאנחים…
האם יש משהו שנוכל לעשות עבורם? יש לנו מה לעשות לשפר את בריאות החבר השוהה בבית החולים, או ידיד שכבר לא נראה מספר ימים? יש לנו כלים או דרכים להקל עליהם, לסייע לרפואתם, לנסות להובילם בחזרה אל דרך הבריאות האיתנה?
מתברר שכן. לא פחות מהרופא המטפל, יש לנו את היכולת לקבוע את גורלו של החולה. הגמרא בנדרים דף מ' קובעת באופן ברור, 'המבקר את החולה גורם לו שיחיה!'. כן! לביקור חולים יש כח חזק במיוחד, לגרום לחולה לחיות, להחזיק מעמד, לשפר את מצבו! זה בידינו להועיל לחולה ולרפאו – באמצעות הביקור אצלו!
וזה עובד בשני המובנים: ראשית, כי המבקר חולה מתפלל עליו ביותר התרגשות, חי את כאבו ומתחנן על שלומו ורפואתו. אחרי ביקור אצל החולה, ההזדהות עמו כה גדולה, הכאב הופך למשותף, עד שהוא מוביל את המבקר לתפילה ביתר שאת, ביותר התלהבות ועם הרבה יותר כוונה, ואין כמו תפילה כדי לשפר את מצב החולה! לכן, התפילה על החולה בעת הביקור – היא חלק מהמצוה, שבלעדיו לא תהיה המצוה מושלמת.
אך גם בפן הרגשי – המבקר חולה משדר איכפתיות ורגישות לזולתו הסובל, ובעצם בואו לבקר הוא מעביר לחולה מסר של תמיכה, אמירה של עידוד: 'אני איתך, באתי לשאול לשלומך, באתי לראות מה מצבך'. רופא יכול לשפר את מצבו הפיזי של החולה, אך רק מבקר איכפתי ורגיש יכול לשפר את מצבו הנפשי, להעניק לו עידוד שיסייע לו לצלוח את המחלה בשלום ולשוב לבריאות איתנה.
כשמבינים עד כמה המצוה הזו משדרת אכפתיות ורגישות, כמה נשיאה בעול עם הזולת הסובל יש בה, כמה חסד אמיתי צרוף של תמיכה במישהו מתקשה טמון בתוכה, קל יותר להבין את רוב המתנות המורעפות על המבקר חולים. הגמרא במסכת נדרים מבטיחה כי המבקר חולים, ניצול מיצר הרע. ביקור חולים הוא 'קרם הגנה', שאותו יצר ערמומי ונוראי שאינו חדל להשכים לפתחנו ולנסות להכשילנו – נסוג מפניו, בורח ממנו. המבקר חולים זוכה לסייעתא דשמיא ושמירה עליונה מפני היצר הנורא, וחייו הופכים למאושרים ורגועים יותר!
הבה נזכור זאת, כי החולים, לא עלינו, מצויים בינינו. הם צמאים ליחס, למילת השתתפות, לביקור מרגש, למילה טובה או לעוגה מלווה בבלון פורח. למרות שלא תמיד נעים לשאול או לבקר, אך הרבה יותר כדאי להתגבר: לבקר, לעודד, לחזק, לתמוך, להתפלל – כי הביקור שלנו יכול להביא בכנפיו את רפואתו של החבר, וגם להרעיף עלינו שפע טובה וברכה!
נתפלל כולנו: אבינו מלכנו, שלח רפואה שלימה לחולי עמך, ושמור על הבריאים שלא יחלו, ונוכל כולנו לעבדך בשמחה ובטוב לבב מתוך בריאות איתנה!
חיוך ששינה את המצב
היה זה בלובי הכניסה למרכז הרפואי 'מעיני הישועה'. מסדרונות בית החולים לבשו חג, הצוות הרפואי היה נרגש, המאושפזים ובני המשפחות המתינו כבר לרגע הגדול. בשעה היעודה הגיע הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל לבקר בבית החולים שנוהל בהכוונתו, והכל היו נרגשים לקראת ביקורו של גדול הדור.
בין העומדים בשורה הראשונה לקבל את הרב בברכת שלום, עמד גם הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רב בית החולים בזמנו וכיום רבה של אחוזת ברכפלד. הוא לא המתין לברכת שלום בלבד, עז היה רצונו לפרוש בפני גדול הדור שאלה הלכתית, אותה נשאל הבוקר על ידי אחד המטופלים. מכיוון שלא ידע כיצד לענות , המתין להזדמנות לשאול את פוסק הדור כיצד יש להורות.
לקראת תום הביקור המרומם, ניגש הרב זיכרמן אל הגאון הרב וואזנר, ופרש את השאלה. מדובר ביהודי מבוגר יחסית, הסובל כאבים שונים ומשונים בכל חלקי גופו. הוא מרותק למיטתו, זקוק לעזרת הצוות הרפואי בכל פעולה קטנה כגדולה, וימיו ובעיקר לילותיו הפכו לכעין סיוט מתמשך, כשהוא לא מסוגל לסייע לעצמו בכלום, ממש כך. 'האם אני יכול לברך 'שעשה לי כל צרכי'? והלא אני מוגבל כל כך, אין בכוחי לדאוג לצרכיי כלל?' שאל החולה.
כשמוע הרב וואזנר את השאלה, לבו הגדול כבר הבין דבר מתוך דבר… 'היכן הוא מאושפז?' – שאל הגאון. 'ב'פנימית', בחדר השלישי משמאל…' – השיב הרב זיכרמן, והרב וואזנר ממרום גילו ומעמדו, החל עושה את דרכו למקום. כשהמעלית נפתחה ודמותו של גדול הדור נראתה בפתח המחלקה – נעמד כל הצוות ביראת כבוד, דרוכים ונרגשים מהביקור המפתיע.
הרב וואזנר חיפש את חדרו של החולה, ומיד שם פעמיו לשם. כשנכנס ונתקל בעיני החולה המדובר, ניכר הצער על פניו של הרב וואזנר. לא קל לראות יהודי סובל כל כך, מחובר לכל כך הרבה מכשירים ומחטים, והוא שוכב חלוש וכאוב כמעט ללא ניע… החולה הבחין לפתע באורח המרומם שנחת לפתע בחדרו, וניסה לקום מהמיטה…
הרב וואזנר חיווה לו מיד בידיו כי יישב, לבל יטריח עצמו אפילו מעט. הוא קרב אליו, לחץ את ידו בחום, ושאל בהשתתפות: 'מה שלומך? איך אתה מרגיש?' – – –
החולה נאנח, חייך קלות, ושוב נאנח. הרב וואזנר ניצל את 'פירצת' החיוך הקטנטן שעלה על שפתי החולה, ושאל קצרות: 'תרצה לשמוע סיפור'? החולה הנהן במבוכת מה, והצוות הרפואי שהלך והתקבץ במקום פער עיניו בסקרנות מי הוא זה החולה האלמוני, אשר גדול הדור הולך לספר לו סיפור במחלקה הפנימית? – – –
'היה זה כשהייתי עלם צעיר,' פתח הרב וואזנר בהתרגשות וחשף טפח משנות נעוריו, 'אני נזכר שכאשר למדתי בישיבת 'חכמי לובלין' בראשות הגאון הנודע רבי מאיר שפירא זצ"ל, פעם קראני ראש הישיבה לבוא עמו, לבקר יהודי שחלה עד שלא כבר הצליח לקום מהמיטה. התלוויתי לרבי לביקור בביתו של החולה, ומיד כשנכנסנו ראינו כי מצבו אכן קשה מאוד…
כשהחולה הבחין בנו, חייך מאוזן לאוזן, ועל שפתותיו עלתה בת שחוק קלה. זה היה קצת מוזר – האיש במצב כה קשה, בקושי יכול לזוז, והוא מחייך חיוך גדול ורחב?! לשמחה מה זו עושה?! מורי ורבי שאל את החולה שאלה זו, ונפעם מתשובתו. וכה השיב החולה: 'הייתי שמח לקום לכבוד הבאים במעוני, להגיש להם שתיה קרה, אולי לכבדם בעוגה חמה… אך אין ביכולתי לעשות זאת! הדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי לשמח ולכבד את הבאים בצל קורתי, הוא לחייך אליהם, לשמוח על ביקורם, להגיב להם בחיוך רחב וגדול. יבין כבוד ראש הישיבה! זה הדבר היחיד שאני יכול לעשות לכבוד הבאים לבקרני, זו השליחות שלי עלי אדמות, כי זה מה שאני מסוגל לעשות! – האם לא אעשה זאת בחיוך גדול ורחב ככל יכולתי ויותר?!'
הרב וואזנר סיים לספר, ולחץ בחום את ידי החולה השוכב לפניו: 'כשראיתי את החיוך שלך, נזכרתי בסיפור הזה. אתה שואל כיצד תוכל לברך 'שעשה לי כל צרכי' כשאינך יכול לעשות דבר? אתה מרגיש חסר יכולות מעש? – הרי יש לך שליחות מיוחדת, יש לך שליחות לחייך! תחייך לאנשים הבאים לבקרך, תחייך אפילו לעצמך! תתעודד, בעזרת השם אנשים יצאו ממצב כמו שלך, תחייך ותשמח, 'כי בשמחה תצאון' מכל הצרות ותזכה לרפואה שלימה!'
הרב וואזנר הוסיף לעודדו במילים חמות ומרגיעות, ואחר כך פנה ויצא מבית החולים. את המשך הסיפור שמענו מכלי ראשון, המעיד עליו כפי ששמעו מהרב זיכרמן, שהתעדכן מהרופא המטפל: באופן מפתיע ויוצא דופן, החל מאותו ביקור השתפר מצבו של החולה. הוא החל לקום ואף ללכת בכוחות עצמו, ומצב בריאותו השתפר באופן מעורר השתאות!
מדהים עד כמה גדול הכח של ביקור חולים, עד כמה הוא יכול לחולל מהפך, ולהביא יהודי חולה להבראה שלימה ואיתנה. כי העובדה שמבקרים בצילו, מעודדים אותו, נוסכים בו כוחות, משתתפים בצערו, משנה לחלוטין את הסטטוס, משפרת את מצב החולה לאין ערוך, וכפי שהגמרא אומרת וסיפור זה מוכיח – הביקור גורם לו שיחיה!
לפעמים אדם עשוי לחשוב, אולי אני חשוב מדי או פשוט מדי לבקר אצל פלוני, הוא לא זקוק לי או שאין לי את הפנאי לעסוק בו. נעמיד לנגד עינינו את דמותו של גאון הדור המבקר אצל יהודי פשוט במחלקה פנימית, מתוך הבנה כי ביקור חולים הינו מצוה המוטלת על כל אחד מאיתנו, בכל גיל ומעמד, כפי שנפסק להלכה.
כל מה שצריך לעשות, זה ללכת ולבקר, לחפש היכן ניתן לעודד, היכן ניתן לחזק, מאיפה ניתן להעלות תקוה, כיצד אפשר להעניק כוחות. במילה, בסיפור, בטפיחה על השכם – יכול כל יהודי לעשות עבודת קודש ולרפא חולה, הרבה יותר מרופא מקצוען גדול ומפורסם!
ועל אחת כמה וכמה, מלאכי הרפואה, רופאים, אחים, אחיות ואפילו צוותי עזר – מעבר לשליחות הקודש לרפא ולהקל על החולים, חוץ מהתפקיד הקבוע להציל ולשפר חיי אדם, אשריכם שתוך העבודה השגרתית, ביכולתכם לקיים מצוה כה נעלית וחשובה. עם רצון לקיים מצות 'ביקור חולים', עם הענקת יחס חם ואוהד לצד תפילה קצרה נרגשת – העבודה השגרתית תשתדרג למצוה נשגבה, אשר ברכותיה עצומות!
הבה נקבל על עצמנו לבקר את החולה, להאזין לו, לחזק אותו, לעודד את רוחו. החולה יבריא, ואנו נרויח שפע אוצרות טובה וברכה, בזכות החסד האמיתי, הזך והצרוף שבביקור חולים!
ריקודים שהצילו…
היה זה בעיצומו של חג הסוכות תשע"ז בעיר מודיעין עילית, כפי ששמעתי מדודי הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א, שהיה עד ראיה למעשה:
שמחת בית השואבה בבית הכנסת המקומי הסתיימה זה עתה, והקהל השמח אך המותש קמעא החל להתפזר. הערב החל בסעודה גדולה לכבוד האושפיזין, נמשך בריקודים סוערים לצלילי מוזיקה משמחת, והסתיים עכשיו – כשאזלו הכוחות להמשיך לרקוד בהתלהבות, כשכל הקהל השמח והמרקד כבר 'נסחט' מעייפות…
על השביל בואכה בית הכנסת, עמד יהודי ועצר את אחד היוצאים מבית הכנסת. 'יש כאן, בבנין ממול, יהודי חולה, שמצבו הבריאותי לא איפשר לו לרדת ולהשתתף בשמחת בית השואבה. אולי תסכים לעלות אליו, נעשה לו שמחת בית השואבה בבית, נשמח אותו ונשמח עמו קצת?'
במחשבה ראשונה, האיש כבר עמד לפתוח את פיו ב'לא' נחרץ, ועל שולי שפתיו כבר עמדו ההסברים על העייפות המכריעה, הריקודים עד עתה, העובדה שהוא מותש וההשכמה למחרת… אחרי רגע של התלבטות החזק ואמר לעצמו: 'ביקור חולים! לחזק יהודי חולה בעיצומו של חג השמחה! לשמח את לבו! היש שמחה חשובה מזו? תתגבר, תעלה לבקר, תעלה לשמח!'
פחות מחצי דקה חלפה, והיהודי העייף כבר היה במדרגות המובילות לביתו של החולה. הוא נשם עמוקות, התחזק באנרגיות חדשות, חייך בגבורה עילאית ונקש על הדלת. 'גוט מויעד!' קרא לחלל הסלון שכבר שהו בו כמה יהודים, 'אוי, ושמחת בחגך…' – הוא מזמר בגרון ניחר, והכל מצטרפים לריקוד המרומם…
כאילו לא רקד עד כלות הכוחות אך לפני כמה דקות, כאילו זו לו שמחת בית השואבה הראשונה השנה. הוא שותה מעט יין, מברך את החולה בבריאות איתנה, מאחל כי השמחה תועיל לרפואתו, ואינו פוסק מלרקד בשמחה: 'אוי אך אך שמייח, אוי אך אך שמייח…'
החולה ישב למול המרקדים, פניו קורנות משמחה וכולו שרוי באושר. לרגעים ספורים אף אזר מספיק כוחות והצטרף לריקוד – עובדה שהעידה על השיפור המיידי במצב רוחו. הוא שמח עד אין קץ, התעודד והתרגש עד דמעות, וכל בני משפחתו הודו למבקרים על שמחת בית השואבה המאולתרת לכבוד החולה האומלל…
בשעת חצות ליל התפזרו המבקרים, וגם מיודענו יורד במדרגות הבנין לכיוון ביתו. לפתע, מול עיניו, הוא מבחין באשה המחליקה על שלולית שמן שנשפכה על המדרכה, מועדת ונופלת לכביש, תוך כדי 'גלגול ראש' של ממש, נסיונות להיאחז במוט ברזל, עד שהיא צונחת על האספלט גונחת מכאבים…
הוא מתקרב למקום, כשאצבעותיו כבר מחייגות למוקד מד"א. 'היא נפצעה ללא ספק', הוא מהרהר, 'מי יודע מה חומרת הפציעה… זה לא פשוט לאשה ליפול ככה…' הוא מהרהר, וכשהוא מגיע אליה – הוא מזהה מתוך החשיכה כי האשה שנפלה, האשה שמעדה מול עיניו, האשה שהשתטחה על הכביש גונחת מכאבים, אינה אלא – – –
אשתו!
אוי, רבונו של עולם! כל המחשבות הנוגות על גורל האשה שנפלה, התחלפו בפחד אמיתי, בבעתה של ממש. הדאגה לגורלה, הפכה לאימה. יללות האמבולנס המתקרב – רק הגבירו את המתח לשיאים…
האשה פונתה לבדיקות מקיפות, וכמה שעות מאוחר יותר כבר שוחררה לביתה. צילומים נערכו, רופאים סקרו, כל עצם נבדקה – הכל תקין, שלם, בריא! כמה מכות יבשות וסריטות קלות מהן התאוששה כעבור ימים בודדים, וזהו!
ביום המחרת, סיפרה האשה: 'עברתי ליד הבנין, ושמעתי את קולות השמחה והריקודים מלמעלה. לא כל כך הבנתי מה פשר הריקודים והשמחה בבית רגיל ושגרתי, אך אחרי שנפלתי וניצלתי – הבנתי כי הריקודים הללו, שמחתו של החולה שגם בעלי היה שותף פעיל בה – היא שעמדה להצלה, היא ששמרה עליי בעת הנפילה הקשה והותירה אותי בריאה ושלימה ללא פגע!'
כי כך הבטיחו חז"ל ויש מי שזכה להיווכח בזה: כשיהודי משתתף בצער זולתו, מבקר את חברו החולה, מחזק ונושא בעול סבלו של רעהו – הוא ומשפחתו זוכים להינצל מסאת הייסורים, מוותרים להם משמים על העונג המפוקפק להיות חולים בעצמם. ובגלל שהתאמץ לבקר חולה – זכתה רעייתו להינצל מנפילה טראומטית, ובריאותה האיתנה נמשכה כמקדם!
כמה אנו מתאמצים לשמור על הבריאות, לבחור בתזונה נבונה, לשלב ויטמינים, פעילות גופנית, ביקורי שגרה אצל רופאים, בדיקות מקיפות… – הכל כדי להינצל מהבעיות, להימלא מהמחלות, לשמור על חיינו ואיכות חיינו בריאים ותקינים. ביקור חולים הוא 'תעודת ביטוח' אמיתית למניעת מחלות, להצלה מן הייסורים – כי המבקר חולים זוכה להינצל מהייסורים!
הבה ניקח את המסר הזה אל ליבנו, נאמץ אותו בחום: ביקור חולים אולי לוקח זמן, לפעמים יכול לגרום למבוכה, איננו יודעים מה המילים הנכונות או שאין לנו את הפנאי. ועדיין, כדאי להתאמץ ולהתחזק לקיים את המצוה הזו, כדאי כל כך לבקר את החולה ולעודד את רוחו, למען החולה וגם כי המבקר את החולה מציל את עצמו ומובטח לניסים של ממש מידי אב רחום שבשמים!
מדוע התארך הביקור?
הגאון רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל, מחשובי רבני בלגיה לפני כחמישה עשורים, נכנס פעם לבקר חולה בבית משפחת הרב רובינשטיין זצ"ל. הוא תיאם את הביקור מראש, וכשנכנס לבית המשפחה, אחרי שביקר את החולה בעצמו, פנה ונכנס לסלון הבית, ושוחח עם כל בני המשפחה דקות ארוכות, כשהוא שואל לשלומם ומעודדם במילים חמות ומרגיעות.
כשיצא, שאלו אי מי ממקורביו: 'ילמדנו רבנו, הרי הרב סיים לבקר את החולה כבר לפני זמן, ודקותיו של הרב ספורות ואין לו פנאי מיותר… מה טעם התעכב הרב עוד זמן ממושך לשוחח עם כל בני המשפחה?!'
השיב הרב בחכמתו: 'ראה נא, המשנה אותה אנו אומרים מדי יום אחרי ברכת התורה, מונה דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הנצח, ומפרטת כמה מצוות ובהן: ביקור חולים, הכנסת כלה ולוויית המת. וראה זה פלא – הכלה נזכרת בלשון יחיד ולא כתוב 'הכנסת כלות', וכן המת מוזכר בלשון יחיד ולא כתוב 'הלוויית מתים'. רק החולה מוזכר בלשון רבים – 'ביקור חולים'. מה טעם בשינוי הלשון ללשון רבים בחולים דווקא?'
חייך הרב והמשיך: 'אין זאת אלא, שכאשר בן משפחה אחד חולה, כל המשפחה סובלת עמו, מצטערת עמו, מתמודדת עמו, כאילו חולה עמו יחד… לכן, בעת ביקור החולה, זה הזמן לעודד ולחזק גם את יתר בני המשפחה, הסובלים עמו בדומיה…'
כמה חשוב וכדאי לייחד מחשבה לבני משפחת החולה, המתמודדים עם הגזירה בכוחות לא להם. לדרוש בשלומם, להציע עזרה, להפיח עידוד, לזרות נוחם. חיזוק בני המשפחה גם הוא חלק מביקור החולה, גם הוא חלק מנשיאה בעול בצער הזולת!
1/262