"עַד הָאֱלֹהִים, יָבֹא דְּבַר-שְׁנֵיהֶם" (כ"ב, ח')
דרשו חז"ל (ברכות ו ע"א): "מנין לשלושה שיושבין בדין ששכינה ביניהם שנאמר: 'בקרב אלהים ישפוט'". הקב"ה נמצא בבית דין שדנים בו על פי דין תורה.
ממשיכה הגמרא: "ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם". אלו לא מליצות ולא גוזמאות, כל מילה בחז"ל זה קודש קודשים. אם כתוב: "מנין לשנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה עמהם", הרי שהשכינה נמצאת עמהם כפשוטו!
מהיכן יודעים זאת?
"שנאמר, 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע'"
כלומר, הדיון בבית הדין הוא בעצם, מה הקב"ה אומר, מה התורה אומרת על המאה שקל הזה – אם שייך לראובן או שייך לשמעון, מהי ההלכה באופן זה ובאופן אחר.
אני הייתי נוכח כששאלו את הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, האם זה נכון מה שאומרים שדיינים בשעת הדין מרגישים את הסיעתא דשמיא של ה"שכינה עמהם"?
ענה רבי נסים: "אכן, לפעמים מרגישים". כלומר, ה"שכינה עמהם" זה תמיד, זו גמרא מפורשת, אלא שלא תמיד מרגישים זאת. יש פעמים שגם הדיינים עצמם מרגישים את הסיעתא דשמיא הזו של ה"שכינה עמהם". מעצמם לא היו מגיעים לכאלה רעיונות וכאלה מחשבות, לתפוס את החייב, לתפוס את המזיק, רק בזכות ששכינה עמהם, רק מחמת שיש להם סייעתא דשמיא מיוחדת, הם מגיעים גם לדברים שאינם על פי השכל.
*
לפנינו מעשה נפלא בו התגלתה לעין כל הסייעתא דשמיא המיוחדת שיש לדינים. המעשה התרחש לפני כמה דורות כמדומני בתקופת ה"נודע ביהודה".
יהודי אחד, שהתגורר במקום מרוחק מהעיר הגדולה, יצר כמות גדולה של יין, שתים-עשרה חביות יין. כשסיים, שכר עגלה עם שני סוסים כדי להוביל את חביות היין לעיר הגדולה פראג.
באותה עירה היה יהודי נוסף שהיה צריך להגיע לפראג, ושמע שמחר היהודי הזה בעל חביות היין שוכר עגלה לנסוע לפראג. פנה אליו ושאל האם יוכל להצטרף לנסיעה כי גם הוא צריך להיות בדיוק באותו מקום.
"בבקשה", נעה סוחר היין, "אם יש מקום לשתים עשרה חביות, יש מקום גם בשבילך".
למחרת השקם בבוקר יצאו לדרך, דרך ארוכה שנמשכה כמה ימים. האורח שהצטרף לנסיעה נשא עמו סכום כסף גדול. כשירד הלילה הרגיש שעוד מעט הוא ירדם ופחד על כספו הרב, שלא יגנב בזמן שיישן.
מה עשה?
המתין שסוחר היין ירדם, וידא שהעגלון עסוק בסוסים, ואז הרים את המכסה של אחת החביות שהיה בית קיבול, הטמין שם הכסף, סגר – וגמרנו, כאילו לא היה כלום. שבע רצון שב לתוך העגלה, לא לפני שעשה לעצמו סימן כלשהוא על החבית שבה הוטמן הכסף.
אבל סוחר היין באמת לא ישן. הוא רק עשה את עצמו ישן וראה את מעשיו של היהודי. אחרי כמה דקות הגיע התור של אותו יהודי גם כן לישון, ואז לא פחות ולא יותר, סוחר היין ניגש לחבית, הוציא את הכסף והטמינו בכיסו.
הגיעו למחזור חפצם, העיר פראג. לפני שירדו מהעגלה ניגש האורח לחבית המסומנת, ולתדהמתו – הכסף איננו!
ניגש את סוחר היין ואמר בבכי: "אנא רחם עלי, החזר לי את כספי!"
"על איזה כסף אתה מדבר?" היתמם הסוחר.
– "הכסף שהיה כאן במכסה של החבית".
– "אני לא יודע מה אתה רוצה, מה כסף, מי כסף. לא יודע מכלום!…"
התפתח ויכוח עז, ובסופו ניגשו לביתו של רב העיר פראג [כמדומה שהיה זה ה"נודע ביהודה"] וסיפרו לו: "כך וכך היה המעשה".
שאל הרב את היהודי: "יש לך הוכחות כלשהן שבעל היין לקח את הכסף"?
"לא", ענה היהודי, "לצערי אין לי שום הוכחות".
"אם כך", אמר הרב, הדין הוא 'המוציא מחברו עליו הראיה'. אתה טוען שמגיע לך כסף מסוחר היין, עליך להביא ראיה. אם לא – לא תוכל להוציא ממנו!"
התכרכמו פניו של היהודי ולא ידע את נפשו מרוב צער. כל הכסף שהרוויח בחדשים האחרונים ירד לטמיון. מה יעשה?!
ניכרין דברי אמת, ולאדם גדול יש 'חוש ריח' לדעת עם מי הצדק. אבל מה לעשות, בחוש הריח אי אפשר לפסוק הלכה למעשה בין תורה, צריך עדים או ראיה.
הרב "הריח" שבאמת סוחר היין גנב, אבל הלה טען בלהט: "איך הוא לא מתבייש, לא מספיק שלקחתי אותו בעגלה בלי לבקש על כך אגורה שחוקה, והוא עוד טוען שאני גנבתי ממנו כסף! מה אני אשם שהוא חלם לו חלומות בלילה…"
אחרי מחשבה פתח הרב ואמר: "רבותי, אכן מצד 'חושן משפט' נראה שאי אפשר לחייב את סוחר היין על הגנבה, כי על פי דין המוציא מחברו צריך להביא ראיה. אבל כעת ברצוני לדון מצד 'יורה דעה', בהלכות איסור והיתר: היהודי טוען שכספו שהיה במכסה חבית היין נגנב, סוחר היין טוען שהוא לא גנב וכנראה שבאמת לא גנב. אם כך, יש להניח שהעגלון הגוי הוא זה שגנב את הכסף".
"אם נכונה הנחה זו", המשיך הרב, "יש להניח גם שכשם שפתח העגלון הגוי את החבית הזו וחיטט בה, כך פתח את כל החביות וחיטט בהן, וכיון שכך – כל החביות הן יין נסך, ועלי להוציא כרוז שמהמשלוח הזה אי אפשר לקנות יין כלל!…"
זה כבר היה הפסד גדול של תרפ"ט אלפים עבור בעל חביות היין, וזה היה נראה לו רע מאד…
מה עושים עכשיו? הוא רצה להרוויח אלפים דולר, וכעת הוא עומד להפסיד עשרים אלף דולר, ערכן של שתים עשרה חביות יין, ומדובר על יין משובח מאד, לא סתם יין.
פנה אל הרב ואמר: "יש לי דבר סתר לדבר עם הרב, משהו סודי".
דבר סודי? בסדר.
נכנסים לחדר צדדי, ואז פתח סוחר היין ואמר: "כבוד הרב, אני מודה ומתודה, אני הוא זה שגנבתי את הכסף ואני מוכן אפילו לשלם כפל, אבל העגלון לא נגע ביין…"
אבל הרב לא השתכנע בקלות. "איך תהיה נאמן?" טען כלפי סוחר היין, "הלא כעת משתלם לך לומר שאתה גנבת כדי להרויח את ערכו הרב של היין, אבל האמת היא שאין אדם עושה עצמו רשע, וגם אם אתה אומר שהנך גנב – חס ושלום שאאמין לך, יהודי אינו גנב! ושוב יוצא שהעגלון גנב וכל היין אסור!"
סוחר היין מתחיל לבכות: "רב'ה, אני גנבתי, לא העגלון!"
"לא נכון, אתה רק רוצה להציל את היין שלך!"
הלה עומד ומתחנן על נפשו, ואז אמר לו הרב: "אתה יודע מה, אם תעמוד על הבימה בבית הכנסת הגדול של פראג ותכריז: 'אני גנבתי את הכסף, אני מודה ומתודה!' אאמין לך ולא אאסור את היין" ואכן כך היה, והכסף הושב לבעליו…
מנין לוקחים כזו סיעתא דשמיא, להגיע לדין אמת ב'חושן משפט' מכח הלכה ב'יורה דעה'? – אין זאת אלא מחמת ש"אלקים נצב בעדת א-ל".
(קטעים מתוך הספר 'יחי ראובן')