"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה"
המשגיח, הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, עומד בספר 'לב אליהו' על נקודה עצומה שיש להתבונן בה בפסוקים אלו.
התורה מציינת שבני ישראל יצאו "מלפני משה". לכאורה פרט זה מיותר, שכן בתחילת הפרשה מסופר שמשה הקהיל את כל בני ישראל, ואם כן היה די לכתוב "ויצאו כל עדת בני ישראל", ללא צורך לציין מהיכן יצאו.
בהסבר הדבר מקדים רבי אליהו להביא את הכתוב במשלי: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (ג, לד), ורש"י מפרש שם: "ללצים – אדם נמשך אחריהם, לסוף אף הוא יהיה לץ עמהם. אם לענווים יתחבר, סוף שייתנו מעשיו חן בעיניהם של בריות".
כלומר, אם מצאה חן בעיני האדם דרך הליצנות ובחר לשבת במושב לצים, בסופו של דבר הוא יהיה לץ בעצמו וייעשה לחלק בלתי נפרד מהם. אך אם דרך הענווה מצאה מסילות בלבבו הרי הוא יחפש כל אמצעי כיצד לקנות מידה זו, ומובטח לו כי יעלה הדבר בידו עד כי ימצא חן בעיני כולם; כי כן טבע האדם, להימשך ולהיות מושפע מסביבתו.
כעת נבין, אומר רבי אליהו, את הדגשת התורה כי בני ישראל יצאו "מלפני משה" – היה ניכר על פניהם שיצאו "מלפני משה", הרוממות של משה רבינו, הקדושה והטהרה של בן אנוש שזכה להגיע לפסגת הגדלות שמסוגל אדם להעפיל אליה, לדבר פנים אל פנים עם השכינה הקדושה – כה השפיעו עליהם, עד שצורת פניהם העידה עליהם שכעת הם יצאו מלפני משה.
דוגמה לכך, כותב רבי אליהו, ניתן למצוא על ידי התבוננות פשוטה בעוברים והשבים ברחוב. על אדם רגיל שהולך לעיסוקיו, יהיו אשר יהיו, לא ניתן לראות להיכן הוא הולך או מהיכן הוא מגיע. אך אם נראה אדם שהולך בחוסר שיווי משקל, ידיו מתנועעות לצדדים והילוכו מקרטע, נבין כי כנראה יצא כעת מבית מרזח…
להבדיל אלף אלפי הבדלות, היה ניתן לראות על כל התנהגותם והילוכם של בני ישראל כשהם נהדרים במראיהם ונאים בתהלוכותיהם, שכעת הם יצאו מלפני משה.
רוח הדברים כבר נמצא ב'ליקוטי מהרי"ל', שכתב כי כאשר אדם עומד לפני צדיק ואדם גדול יש לו בהירות רבה והתעוררות הלב לרוממות וקדושה; כאשר הוא יוצא מלפני הצדיק, ההתעוררות והבהירות בדרך כלל נעלמות כלא היו. אך בני ישראל כשעמדו לפני משה היתה להם בהירות ורוממות כה רבה עד שהשפיעה עליהם לזמן ארוך.
רבי אליהו הסיק מכך לפני תלמידי הישיבה שומעי לקחו, שכאשר בני הישיבות יוצאים לימי בין הזמנים לאחר תקופה ממושכת של שהות והתעלות בישיבה הקדושה – פניהם אמורות לענות בהם שהם בני תורה, והכל ירגישו בהנהגתם שהם לומדי תורה! החן שאמור להיות נסוך על פניהם וההדר בהנהגותיהם, ובסביבתם יעידו בהם שכעת יצאו מהיכל הישיבה.
כל תנועה, כל זיז, כל הגה ודיבור אמורים להעיד עליהם שהם בני ישיבה, ומכך שחובה מוטלת עליהם להשתדל לגרום קידוש ה' במעשיהם ולא חלילה חילול ה'. הבריות לא באות לבחון את התלמידים ברמת ידיעותיהם בתורה, אלא דוקא את הנהגתם והילוכם עם הבריות.
לפני כמה שנים עברתי סמוך לישיבת מיר ברכפלד, ופגשתי את המשגיח הגאון הצדיק רבי ראובן הכסטר שליט"א. הוא סיפר לי דבר נפלא שאירע עמו באותו שבוע:
הרב הכסטר עלה למעונו של מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, ובתוך הדברים שאל אותו: "כיצד יכולים לדעת על אדם האם יש לו יראת שמים?". השיברבי חיים בקצרה, כדרכו בקודש: "הסתכל על פניו היטב ותראה".
"התשובה לא סיפקה אותי", סיפר לי הרב הכסטר. הוא פנה ועלה לביתו של מרן ראש הישיבה, הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, וחזר בפניו על השאלה. הרב שטיינמן השיב בפשטות את אותו העיקרון: "מסתכלים עליו ורואים"…
כאשר הגיע לישיבה סיפר הרב הכסטר את כל העניין לבחורים, והוסיף כי הנושא עדין אינו ברור אצלו. אחד הבחורים נכנס לראש הישיבה, הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ושטח בפניו את השאלה – כיצד ניתן לדעת על בחור אם הוא ירא שמים?
וראו זה פלא: שלושה נביאים נתנבאו בסגנון אחד. רבי אריה ציטט על אתר את הפסוק "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז), והפטיר: "יראת שמים רואים על הפנים"… ויהי לפלא!
לאחר שהות קצרה הוסיף רבי אריה עוד משפט: "אמנם, כדי לראות זאת צריך שגם הרואה יהיה ירא שמים… רק כך הוא יוכל להבחין על פני אדם אם יש לו יראת שמים!".
אדם שיש בו תוכן רוחני, והתורה מעסיקה את חושיו והגיוני לבו, הדבר ניכר עליו מבחוץ. אם מתבוננים בו רואים עליו את אשר יש בו.
רבי ירוחם העיד ש'תורתו אומנותו'
סיפור נפלא סיפר הגאון הצדיק רבי זיידל אפשטין זצ"ל, משגיח ישיבת 'תורה אור' ומגדולי שרידי בעלי המוסר:
בהיותו בחור בישיבת מיר התקיימה באחד הימים שמחת נישואיו של אחד מבחירי תלמידי הישיבה, הגאון רבי דוד ליפשיץ זצ"ל, מי שלימים נודע כרבה של העיר סובאלק, וכונה בהערצה 'הסובאלקער רב'. בשנותיו המאוחרות יותר ניהל את מפעל החסד 'עזרת תורה' בארצות הברית, ועמד בעזר וסיוע רב לישיבות רבות ולמוסדות תורה.
אל החתונה נסע רבי זיידל בצותא עם רבו המשגיח, מרן הגאון רבי ירוחם ליוואויץ זצ"ל. הדרך ממיר לסובאלק, שם התקיימה השמחה, היתה ארוכה מאוד, כך שלא היו נוסעים לשם ברציפות אלא היו נותרים ללון באכסניה מזדמנת באמצע הדרך. לצורך כך חיפשו מקום ראוי שיוכלו ללון בו בבטחה וברגע.
לאחר בירורים שמעו על ראש הקהל באותה עיירה שנעצרו בה כי הוא יהודי צדיק ובעל חסד, שניתן לסמוך עליו ללא עוררין, הן לגבי אורחות חייו והן בעניין הכשרות בביתו. רבי ירוחם אכן נפנה להתאכסן אצל אותו אדם.
בבוקר, לאחר שיצאו מהאכסניה, דיבר רבי ירוחם בהתפעלות רבה אודות בעל האכסניה. הוא התבטא שוב ושוב שבעל האכסניה 'תורתו אומנותו', וצייין שהיתה לנו זכייה ללון בבית של יהודי כזה.
רבי זיידל ציין, שעל אף שהייתה לו, כמו לשאר תלמידי ישיבת מיר, יראת כבוד עצומה ונוראה כלפי המשגיח, למרות זאת אזר אומץ לשאול את רבו: "מה כוונתכם בהתבטאות זו על בעל האכסניה ש'תורתו אומנותו'?".
השיב לו רבי ירוחם כך: "הלוא בעל האכסניה הוא אישיות הנושאת על עצמה כתרים רבים בהנהגת הכלל, ומשמש בתפקידי מפתח שונים: הוא ראש הקהל שמתייעצים עמו בעניני הקהילה; הוא משמש כראש 'חברה קדישא' של העיר; עליו מוטלת האחריות של כשרות החנויות; הוא מנהל את קרנות הצדקה והגמ"ח הכללי המקומי ועוד.
"ולמרות כל זאת, אם שמתם לב", אמר רבי ירוחם, "בעת שהתאכסנו אצלו הוא היה עסוק במשך שעתיים תמימות בעומק הסוגיא! ולא זו בלבד: תוך כדי לימודו הפריעו לו כמה וכמה פעמים בעניינים דחופים שונים, ובגמר העניין המשיך בלימודו כרגיל כאילו לא הופרע כלל ושקע שוב בסוגיא שלפניו בדיוק היכן שעצר קודם. תאמרו לי איך ייתכן לנהוג כך אם לא מי ש'תורתו אומנותו'?!…".
בהתפעלותו הוסיף רבי ירוחם להמשיל זאת באוזני תלמידו במשל הבא: הדבר דומה לאדם שקיימת ברשותו חנות לממכר יינות ומשקאות חריפים. החנות הומה אדם כל העת, והמוכר – שגילו נושק לגיל הגבורות – עולה ומטפס על הסולם כפי צורך עבודתו. בשביל האחד הוא עולה להוריד יין אדום, ולרעהו יין לבן; לפלוני יין שרף ולאלמוני יין ישן נושן – כל אחד לפי בחירתו ורצונו.
פעם עבר שם ידידו משכבר הימים, ולמראה התרוצציותיו העיר לו בפליאה: "כיצד הנך מסוגל בגילך המתקדם לטפס על הסולם מאות פעמים במשך היום? הלוא אין זה לפי כוחותיך? האם הבריאות שלך חשובה בעיניך פחות מממונך?".
השיב לו המוכר: "אכן אתה צודק, ואין זה לפי כוחותיי, ובוודאי שהבריאות חשובה מאוד בעיניי. ולכן אחרי הצהרים אני נשאר לנוח כמה שעות בביתי. אבל מה אעשה ובחנות תלויה מחייתי, ואיך אני יכול לווותר על כך? כל זמן שאני מחזיק את החנות, כך מוטל עלי לנהוג: לעלות ולרדת, לעלות ולרדת…".
"כך היא גם דרכה של תורה", הטעים רבי ירוחם. "אם האדם חש שהתורה היא אומנותו הוא אינו מתעייף כלל! כך נוכחתי בבעל האכסניה ההוא – כל ההפסקות מהלימוד לא הפריעו לו כלל, כיוון שהוא היה באמצע האומנות שלו ללמוד וללמד!".
גם אנו, בני התורה, צריכים לדעת שלעולם אין חדלים ומפסיקים. בן תורה דומה למי ש'תורתו אומנותו' ועליו להראות בכל מצב ובכל עת כ'בן תורה'. הילוכו ברחוב, כמו גם הנהגתו בתוך הבית פנימה, ושיגו ושיחו עם הבריות – אמורים להיות כצורת מי שתורתו אומנותו, שפנימיותו הנאצלת תהיה ניכרת עליו ללא צל של ספק כלל.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')