"אני עוסק בתיעוד כתבים עתיקים כבר מאז גיל 17, היום אני בן 72, כך שיש לי מספיק ניסיון", כך פותח הר' דן שלזינגר, בעליה של התמונה הנדירה של מרן החפץ חיים, שהתפרסמה בשבוע שעבר ועוררה סערה בעולם היהודי, את הריאיון שהעניק להידברות.
הרב דן שלזינדגר מגיע מידי בוקר אל שוק הפשפשים, על מנת לאתר תמונות, מסמכים, ניירות וכתבים ישנים. לרוב הוא יוצא מהשוק בידיים ריקות, אבל הוא לא מתייאש:
"מניסיונו של נברן", הוא אומר בחיוך, "ואני נברן בלתי נלאה… אני יודע שהפריטים בעלי הערך הרב ביותר מתגוללים לא פעם דווקא על רצפות השוק, לאחר שסוחרים עסקו בהם לפני שנים. זוהי בדיוק הסיבה שאיני מוותר מידי יום על תענוג החיפושים".
זה היה לפני כשנה. דן שלזינגר הגיע כהרגלו אל שוק הפשפשים, והפעם הבחין שלזינגר בתמונה שמן הרגע הראשון צדה את עיניו. "מניסיוני הרב – די לי בטביעת עין קלה כדי להבין האם מדובר במסמך בעל ערך, או שאין מה לעשות בו". הפעם הוא שיער שלתמונה המתגוללת על רצפת השוק יש ערך מרבי, שכן נראה כי הדמות המופיעה בה היא לא פחות מדמותו של החפץ חיים – רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל.
כמה שילמת על התמונה?
"20 או 30 שקלים, אולי קצת יותר, אני לא זוכר בדיוק", אומר הר' שלזינגר". "אף אחד לא חשב לדרוש עליה יותר, בסך הכל הרמתי אותה מהרצפה, זה לא שהיה מדובר בתמונה שמישהו הבין את ערכה". לא יאומן!
בימים האחרונים פורסמה התמונה בציבור, כשנה אחרי ששלזינגר 'מצא' אותה זרוקה על הרצפה. כמובן שמשך השנה הזו דאג הר' שלזינגר לתעד אותה, ולוודא מעבר לכל ספק שאכן מדובר בתמונתו של החפץ חיים. הוא הוציא חוברת מיוחדת על דמותו של מרנא החפץ חיים זיע"א, ובתוכה פרסם את התמונה המדוברת. החוברת, כמצופה, מחוללת רעש גדול בכל העולם היהודי. תמונה נדירה של גדולי ישראל, היא תמיד מעניינת, אך כאשר מדובר בחפץ חיים, גדל העניין פי כמה וכמה, שכן כידוע – החפץ חיים סרב להצטלם.
התמונה שהתפרסמה:
מתעד כל מסמך
הר' דן שלזינגר הוא דור שלישי של מוציאי ספרים, והוא שייך למשפחת שלזינגר הידועה, בעלת הוצאת הספרים 'סיני' הנחשבת לאחת הוותיקות שבהוצאות הספרים היהודיות. ההוצאה נוסדה כבר בשנת 1853 בפרסבורג, תחת השם 'יוסף שלזינגר' ופעלה בווינה ובבודפסט עד מלחמת העולם השנייה. ערב המלחמה עברו הבעלים – משפחת שלזינגר, לארץ, וכאן שונה השם ל'הוצאת סיני'.
למרות שבמשך שעות היום מתמקד שלזינגר במכירת ספרי יהדות, ספרי קודש ותשמישי קדושה בחנותו בתל אביב, התחביב האמתי שלו הוא, כאמור, בשעות הבוקר, כאשר הוא מחפש כתבים שונים, מסמכים וחומרים מעניינים.
"יש לי בבית אינספור קלסרים וניירת, עם כל מיני התכתבויות ותיעודים שונים", משתף אותנו הר' שלזינגר – "החל ממכתבים על ביבי, עבור בניירת של מתורגמן מפורסם שעסק בשפות שונות, ועד למכתבים שכתבו אדמו"רים ורבנים ידועי שם.
"לפעמים אני משלם הרבה מאוד כסף עבור הפריטים האלו, אך עושה זאת רק כאשר אני יודע שיש להם באמת ערך רב. לרוב זה קורה כשמגיעות לשוק ספריות שלמות של אנשים חשובים, עם ספרים ישנים ועליהם הקדשות מעניינות ותמונות של בני המשפחות. אני יכול לזהות במהירות אם מדובר במשהו ששווה השקעה, ואם כן – אני מוכן להשקיע. אם תגיעו אלי הביתה תראו שאין שם שום שולחן או מדף ריק. גם אם אשתי תסדר ותפנה, היא תגלה מהר מאוד שהכל מתמלא במסמכים חדשים. כזה אני".
לדבריו, את התחביב הוא ירש מאביו: "אבא לימד אותי ששווה להסתכל על כל דבר פעמיים, וכבר היינו לא פעם בהרפתקאות משותפות, כשקנינו מסמכים שהתגלו לאחר מכן כבעלי ערך רב ומרגש".
כשנשאל אם הוא יכול לזהות כבר במבט ראשון אם מדובר בפריט בעל ערך, השיב הר' שלזינגר: "בדרך כלל כן. לא פעם אני גם מחטט בגניזות, ומסוגל לראות עוד לפני שאני מרים את הספר מתחתית המכולה, אם אכן שווה להתכופף בשבילו והוא 'מריח' מספיק ישן".
"יום אחד הסתובבתי בשכונת נווה צדק, באזור בו התגורר 'הסנדלר הקדוש'", נזכר הר' שלזינגר בסיפור מעניין תוך כדי שיחה, "וגיליתי את פח האשפה על יד ביתו עמוס בניירת. החיישנים שבי נדלקו מיד, והתחלתי לאסוף מסמכים מעניינים מכל הבא ליד. כחצי שנה לאחר מכן מצאתי דווקא בגניזה, מסמכים שהשלימו לי את המסמכים ששמרתי, וחשפו דברים שלא ידענו על הסנדלר. זה היה מרגש מאוד".
מה המטרה שלשמה אתה אוסף את הכל? מסחר?
"ממש לא. אני לא סוחר במכתבים ובתמונות, אלא בסך הכל שומר אותם אצלי בבית, אפילו לא בצורה מסודרת. אם תשאלו את אשתי ייתכן שהיא תגיד לכם שזהו תחביב מוזר, אבל התחושה שלי היא, שכאשר אתה מוצא מכתב של איש חשוב, רבנים או אדמו"רים, אתה מרגיש פתאום קשר ישיר אליהם, וכבר לא מסוגל לזרוק אותו".
ואז הגיעה הקורונה, וכמו רבים מבעלי העסקים, הבין גם שלזינגר שעליו להישאר בבית למשך פרק זמן בלתי ידוע. "אם כבר נשארים בבית – אז לפחות לעשות בזמן הזה משהו מועיל, וכבר בימים הראשונים של הקורונה התקבלה אצלי ההחלטה", הוא מגלה: "שאחרי 15 שנים בהן לא הוצאתי לאור אף חוברת או ספר, אתיישב סוף-סוף כדי לכתוב ספר נוסף, כשהפעם אנסה להשיב על אחת השאלות המרתקות שליוו את תולדותיו של החפץ חיים".
למה החלטת לכתוב דווקא על הנושא הזה?
שלזינגר מחזיר אותנו 20 שנה לאחור: "זה התחיל כשקניתי בשוק הפשפשים כמה ארגזים של אדם בשם יוסף לוי חגיז. בזמנו הוא התגורר בתל אביב ובירושלים, בהמשך עבר לבני ברק וגם לטבריה. מצאתי במכתביו מסמכים מעניינים מאוד, כאשר ביניהם היה מכתב בו הוא התכתב עם אשתו של החפץ חיים – מרת פרידה ע"ה".
באלו נושאים עסקה ההתכתבות?
"חגיז היה סוחר נייר, והחזיק ברשותו חנות לצרכי נייר בכניסה לשער יפו. זה מה שהוא עשה בעיסוק הרשמי שלו. במקביל לכך, בעיסוק הלא רשמי הוא עסק רבות בגאולת קרקעות של ארץ ישראל, זאת מאחר שהוא היה איש נדל"ן גדול וגם עשיר מאוד, עד ליום בו פשט רגל.
"עם אשתו של החפץ חיים הוא התכתב בנוגע למכירת ספר המשנה ברורה".
ואיך זה מתקשר לגילויים חדשים על החפץ חיים?
"החפץ חיים כתב במשך עשרות שנים מכתבים לארץ ישראל. בימים בהם הוא התגורר בראדין, היה אצלו אדם מקורב מאוד בשם אדון פוטש, שנחשב ממש לבן בית. בשלב מסוים החליט פוטש לעלות לארץ, והוא התבקש על ידי החפץ חיים לדאוג גם לו לעלייה. מבחינתו של החפץ חיים הייתה זו החלטה ברורה, והוא אף התנה זאת עם חתנו שנשא את בתו, וסיכם אתו שברגע שהוא יעלה ארצה, הוא לא יצטרך עוד להאכילו בביתו, כך שלא יהיה שום דבר שיעצור את עלייתו.
"הדברים סופרו ע"י שה בלוי, איש ירושלים, שקיבל הוראה מהרב פוטש שיש לדאוג לחפץ חיים לכסף לצורך העלייה, וכן לפספורט ולוויזה. בעקבות זאת היו רבנים שבנו עבור החפץ חיים בית בפתח תקווה, ואת התפקיד להשיג כסף וויזה – לקח משה בלוי על עצמו. הוא ניגש לרב זוננפלד וביקש ממנו שיחתום על בקשה לוויזה בשביל החפץ חיים.
"למרות שהיה זה בחול המועד סוכות", מוסיף הרב שלזינגר פרטים מעניינים ואולי פחות ידועים, "ימים בהם הרב זוננפלד לא נהג לכתב, הוא אמר: 'לכבוד החפץ חיים אני מוכן לחתום בשתי ידיים'. לאחר מכן היה צורך להשיג 100 לירות, לצורך העלייה. משה בלוי סיפר שהוא הסתובב במהלך חג הסוכות, כאשר לפתע בא לקראתו אדם, וסיפר לו שהוא שמע שהחפץ חיים עומד לעלות לארץ, ואם כך יהיה – המצב בארץ בוודאי ישתפר מאוד. כשבלוי שמע זאת הוא ביקש מאותו יהודי לממן את 100 הלירות הנדרשות, והוא אכן השיג את הכסף".
מי תרם את הכסף?
"עד כאן הדברים סופרו ותועדו, אך לא על ידי", חוזר ומדגיש שלזינגר, "אלא שבמשך שנים נותרה התעלומה – מיהו אותו אדם שתרם את הכסף? שאלה זו גם נשאלה שוב ושוב על ידי החפץ חיים עצמו".
למעשה העלייה נמנעה ממרן החפץ חיים, בתחילה כי אשתו חלתה, אחר כך כי בתו חלתה ובפעם השלישית כי הרופאים כבר לא אפשרו לו במצבו לעלות. החפץ חיים הבין שהוא לא יזכה לראות את הארץ, וביקש להחזיר את 100 הלירות לאותו אלמוני שתרם אותן. הוא כתב שוב ושוב במכתביו: "תנו לי להחזיר את הכסף לאיש!".
"כשניסיתי לענות על השאלה הזו", ממשיך הרב שלזינגר בסיפור המרתק, "גיליתי שהיה אדם נוסף שהתעסק בדיוק עם אותה שאלה – זהו הרב אורי דסברג שכתב בנושא גם מאמר מעניין, אך לא הצליח להגיע למסקנה סופית. דסברג נהרג בתאונת דרכים בעיצומו של המחקר בנושא, אך כשקראתי את מה שהספיק לכתוב נדהמתי!". הסיפור כבר הופך לעוצר נשימה…
"הסתבר לי שהוא לא הגיע לפתרון, כי חסרו לו מכתבים שהיו אצלי!! אני גיליתי שמי שתרם את הכסף הוא לא אחר מיוסף חגיז, אותו אדם שמצאתי ארגזים שלמים עם כתביו!! כך בניתי את החוברת שיצאה לאור בשבוע האחרון, תחת השם 'סוד המאה ליטרא שקיבל החפץ חיים זצ"ל'. בחוברת יש מסמכים וגילויים מאוד מעניינים בנושא. למעשה, זו הפעם הראשונה שניתן להבין עד כמה שהחפץ חיים נכסף לעלות לארץ, ומה בדיוק עבר עליו באותה תקופה".
ואיך מתקשרת לכך התמונה שמצאת?
"אך היא באמת לא חלק מהסיפור, אבל צירפתי אותה לחוברת. כפי שציינתי, קניתי אותה בשוק הפשפשים – זהו צילום מקורי של החפץ חיים שהיה ארוז בתוך שקית ניילון, יחד עם איור של החפץ חיים חתוך מעיתון, כאילו כדי להראות שמדובר באותו אדם. בצילום ניתן לראות את החפץ חיים יושב על יד השולחן, כאשר משני צדדיו יושבים שני מארחים המזכירים באופן מופלא את הרבנים שליוו אותו בביקורו בכנס בווינה, בסרטון שנחשף עליו לפני כמה שנים".
הסירטון שנחשף לפני מספר שנים:
איך ניתן להסביר שהוא הצטלם על יד השולחן, למרות היותו סרבן תמונות?
"נכון, ידוע שהחפץ חיים לא הסכים מעולם להצטלם, מלבד מאשר בתמונה בה הוא נדרש לעשות זאת לצורך הוויזה לעליה ארצה. אני משער שבתמונה הנדירה שבידיי הוא הצטלם בכל זאת, כי הלך לאסוף כספים עבור הישיבה. הגבירים כיבדו אותו באוכל וביין, ואז הכניסו מצלמה הביתה וכבר לא יכול היה לסרב. אין לי ספק שהוא לא אהב את זה".
ולסיום אי אפשר שלא לשאול – מהו ערכה של התמונה בימים אלו?
"כפי שציינתי קניתי אותה בעשרות שקלים. ברור לי שכעת היא שווה הרבה יותר, אך אין לי מושג כמה ואני גם לא בודק. איני מתכוון למכור אותה. יש דברים שאני שומר רק לעצמי!".
(מתוך ראיון באתר 'הידברות')