הרב ישראל ליוש
"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן" (י, לה)
בגמרא (סוטה לה.) מבואר שהיה הארון נושא את נושאיו, וכתב ע"כ הכלי יקר (שמות כה, לב) וז"ל: 'והוא כדמות רמז למחזיקים בידי לומדי התורה, נראים נושאות, והם נשואות מן לומדי התורה'.
מן המפורסמות הן מה שסיפר הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל על חותנו הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל, שלאחר חתונתם היו הוא ורעייתו סמוכים על שולחן חותנו, הגאון רבי אברהם יצחק נבייזר זצ"ל.
השנים חלפו ונולדו להם בנים ובנות, ועול פרנסתם שגדל אף הוא לפי קצב גדילת המשפחה, החל להעיק מעט על רבי אברהם יצחק. אך הוא לא התלונן והמשיך לספק את צרכיהם בשמחה.
והנה יום אחד הציעו לרבי אליעזר גורדון לכהן כרבה של 'מאלעקסאט'. אשת רבי אברהם יצחק שחוותה על בשרה את קשיי פרנסתם, האיצה בבעלה שישכנע את חתנם לקבל על עצמו את עול הרבנות. אך רבי אברהם יצחק סירב בטענה שמי יודע מי מחזיק את מי? אנחנו אותו בכספנו, או הוא אותנו בלימודו?!
כעבור תקופת מה, הציעו לו שוב משרה רבנית, והפעם מ'איישישוק'. שוב ניסתה הרבנית לומר לבעלה: 'עד מתי נחזיק אותם בביתנו? הלא קשים מזונותינו כקריעת ים סוף!', אך רבי יצחק חזר על דבריו, ואמר לה שוב: 'מי יודע מי מחזיק את מי…!'
כאשר התפנתה המשרה הרמה בעיר 'סלבודקא', ונכבדיה נתנו עיניהם ברבי אליעזר גורדון להושיבו על כסא הרבנות, נכנע הרב לבקשת הרבנית, ושלחוהו בכבוד גדול לכהן במשרה המכובדת.
אך אז רעשה וגעשה הארץ, כי ביום המיועד ליציאתו לסלבודקא, כאשר הגיע רבי אברהם יצחק מבית הכנסת כשהטלית והתפילין תחת זרועו, עת דרכו רגליו על מפתן הבית, נפל והחזיר את נשמתו לבוראה…
או אז הבינה הרבנית את אשר ארע, וקוננה על בעלה בבכי גדול: "אוי… אוי… אני הרגתיך… הלא אמרת לי, 'מי יודע מי מחזיק את מי?!' ועתה רואה אני כי הוא החזיק אותנו… כל עוד זכינו להחזיק אותו ואת תורתו בין קורות ביתנו – ניצלנו…"
***
ברוח הסיפור נבין את דברי החפץ חיים עה"פ (משלי ג ח) 'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר', לכאורה, נכון יותר היה לכתוב 'עץ חיים היא למחזיקים אותה', כי הרי שלמה המלך אומר שהתורה היא עץ חיים למי שמחזיק את התורה, ולא למי שמחזיק בתורה?
מבאר החפץ חיים ע"פ משל, לאדם שרחץ בנהר והחל לטבוע. על שפת הנהר עבר אדם שראה בצרתו והושיט לו מקל ארוך כדי שיתפוס בו בחזקה, וכך הוא ימשה אותו מן המים.
האדם הטובע – אומר החפץ חיים –מחזיק בעץ כדי להציל את עצמו ולא מחזיק את העץ, כך מחזיקי התורה, אינם מחזיקים את התורה, כביכול, כדי להציל אותה, אלא הם מחזיקים בתורה, כדי שהיא תציל אותם מהמכשולים הסובבים בחוצות ומאיימים לכלותם רוחנית וגשמית.
***
עפ"י דברי החפץ חיים, ביאר הגאון רבי ישראל מאיר המניק שליט"א את דבריו המפורסמים של החינוך (מצוה ש"ו) בטעם מצוות ספירת העומר: 'נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא'.
המילים 'כל ישעו' טעונים ביאר – אומר הרב המניק – בשלמא 'כל חפצו', היינו שהמניין הוא ביטוי לרצון, ההשתוקקות והשאיפה, הממלאים את האדם כשממתין בכליון עיניים ליום הנכסף בו תינתן התורה, אולם החינוך הוסיף שגם 'כל ישעו' להגיע אל היום הגדול, 'ישעו' מלשון 'ישועה', אם כן, מה ענין ישועה עם הציפיה וההמתנה למתן תורה? וכי לאיזו ישועה הוא זקוק, שלכך הוא מונה את הימים?
אלא – מבאר הרב המניק –אין אדם שאינו זקוק לישועה בדבר מה, והתורה, שהיא 'עץ חיים למחזיקים בה', בכוחה לספק לו את ישועתו הנצרכת, כי הלומד אותה או המחזיק אותה, אינו עוזר לתורה או מחזיק אותה, אלא מחזיק בה וניצול על ידה, והיא מושיעה אותו. אם כן, מלבד התשוקה ליום מתן תורה בגלל עצם קבלת התורה, הוא משתוקק גם לישועה שתצמח ממנה, וזה מה שאמר החינוך 'כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא'.
***
יש בנותן טעם לספר סיפור נוסף על הראיה הנכונה במעשי הצדקה, בהיותה גם מחזיקה את הנותן ולא רק מקיימת את המקבל.
גבאי צדקה עבור עניים לומדי תורה, באו אל הגה"צ רבי מנדלי מרימנוב זצ"ל והרצו לפניו את צערם ודלותם של לומדי תורה הלומדים תורה מתוך הדחק, ורבי מנדלי נתן להם מתנה הגונה.
לאחר שנפרדו ויצאו מחדרו, קרא להם שוב רבי מנדלי ונתן בידם סכום נוסף, הגון אף הוא, בעבור לומדי התורה.
בני ביתו שנכחו באתה עת בחדרו, שאלו אותו לפשר הנתינה המכובדת כל כך בשתי פעמים, 'וכי לא יכול היה הרב לתת להם את מלוא הסכום בפעם הראשונה?' – תמהו.
'הסכיתו!' – השיב להם רבי מנדלי – 'כשבאו אלי אותם עסקנים ותיארו בפניי את מצבם הדחוק של לומדי התורה, נכנסו דבריהם אל ליבי, ונצטערתי צער רב בגלל צערם וצרתם של לומדי התורה. הנתינה הראשונה היתה, אם כן, נתינה לשמי, כדי להרגיע מעט את צערי, לפיכך חזרתי ונתתי עוד מתנה, שתהיה מתנה זכה וטהורה לשמה, כדי להחזיק את לומדי התורה, ולהשתתף במצוות 'והחזקת בו'.