אמירת התהילים של החסיד רבי ישראל חיים גינזבורג זצ"ל אביו של הגאון רבי שמאי זצ"ל, היתה בנעימות מיוחדת. כל מי שביקר בבית משפחת גינזבורג זכה לשמוע תדיר את ה'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי'.
פעם שאל ר' שמאי בעודו קטן את אביו: איך התחלת לומר כך תהילים?
"את זה למדתי בגור", סיפר רבי ישראל חיים. "אמי עשתה אותי שליח אל הרבי מגור בעל ה'שפת אמת' זצוק"ל לבקש ברכה על חולה. מצבו של אותו חולה היה קשה מאוד, הרופאים חששו לחייו, משום כך הזהירה אותי אמי שלא אעזוב את בית הרבי בלי לקבל הבטחה מפורשת לבריאות שלמה. היא הסבירה לי כי יש יכולת בידי הצדיק להבטיח ישועות, ולכן גם דרשה ממני לקבל הבטחה לבשורות טובות, שהרי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.
"כשנכנסתי אל הרבי הזכרתי את שם החולה, הרבי נתן לי את ברכתו לבריאות ולרפואה שלמה. הגבאי ציפה כי אצא מן החדר, אבל אני חזקה עלי פקודתה של אמי לבל אצא מן החדר בלא ברכה מפורשת להחלמתו המלאה של החולה.
"לא ידעתי מה לעשות. לומר זאת לרבי – התביישתי, לצאת בלי הבטחה – חששתי…
"עמדתי ועמדתי, הגבאי ניסה לדחוק בי אך ללא הצלחה. או אז פנה אלי הרבי בחיוך ואמר: 'נו אינגאלע, סע הביתה'… דבריו של הרבי ניערו אותי משרעפי.
"המשפחה מבקשת הבטחה שהחולה יבריא, אמרתי ברעדה כשסומק מציף את פני וברכי פקות. חשתי שבכי אדיר עומד לפרוץ מגרוני מרוב יראה ופחד.
"אהה… אמר הרבי וחיוך עלה על פניו. 'אם כך, תתפלל', ציווה אותי הרבי וצבט בלחיי.
"איך מתפללים? שאלתי כשהדמעות נקוות בעיני.
"'אומרים תהילים', אמר הרבי.
"אבל איך אדע שאותו חולה יבריא? שאלתי שוב, נבוך וסמוק מגודל המעמד.
"'אומרים תהילים עד שמרגישים שהקדוש ברוך הוא שמע את תפילתך וקיבל את בקשתך', אמר הרבי ופניו להטו.
"כשיצאתי מחדרו של הרבי רעדו ברכיי", סיפר ר' ישראל חיים לבנו שמאי, ודמעות זלגו שוב מעיניו. "אחד ממשמשיו של הרבי הגיש לי שתייה וזירז אותי לצאת לדרך.
"יצאתי מביתו של הרבי והלכתי היישר לבית המדרש, אמרתי תהילים עד כלות הכוחות ממש, הלא הכרתי את החולה. רק כשחשתי שהתפילה עשתה רושם למעלה העזתי לחזור הביתה".
(א' הכהן יתד נאמן ואתחנן תשע"א)