מספר בעל המעשה: למדתי בחיידר ליטאי בדרום. הייתי ילד שקט ומופנם, לא התבטלתי, לא הפרעתי, ושנות הלימודים הראשונות בתלמוד תורה עברו בנעימים. הרגשתי כמו תלמיד ממוצע, ולא מעבר. פה ושם היו ויכוחים בינינו הילדים, וכדרכם של ילדים ידענו גם להשלים זה עם זה.
השנים חלפו לאיטן, וכבר הייתי בפתחה של כיתה ח'. ביום הראשון חיכינו במתח לראות מיהו הרב שילמדנו. החברים העלו השערות ושמועות, וכולנו ציפינו בדריכות לרגע שייכנס בדלת.
בכיתה היה שקט מתוח… התבוננתי אל מעבר לדלת, והנה אני רואה את דמותו של הרב… הוא היה גבוה, חסון וטמיר. הכרתי אותו היכרות שטחית ולא מעבר לזה, אבל מהרגע הראשון שהחל ללמד הרגשתי שמדובר בדמות מיוחדת.
היה ברב'ה שלנו קסם מדהים: כושר הסבר מעולה, דיבור קולח וחיוך לבבי שלא מש מפניו מעולם. עיניו הפיקו טוב, והוא השרה על כולנו בטחון ושלווה. עד כדי כך שבאחד מן השיעורים מצאתי את עצמי מעז להרים אצבע ולשאול שאלה על סוגיא שלמדנו, דבר שלא העזתי לעשות עד אז. הרב הקשיב לדברי בהבעה של נחת, וכשסיימתי את שאלתי החל להלל ולשבח אותי לפני כל הכיתה…
לא האמנתי, חשבתי שאני חולם. אני? הוא מדבר עלי? מעולם לא קיבלתי מחמאה משום רב. לא היו לי הכלים להכיל את התחושה. הדבר חזר על עצמו מדי יום ביומו, מחמאות, מילים טובות, אמירות מחזקות. אט אט גיליתי שאני מסוגל להקשיב, ולא סתם הקשבה, אני מסוגל להתרכז ולהבין לעומק.
בעידודו הבלתי פוסק של הרב התקדמתי בצעדי ענק, ולתדהמת כולם הפכתי להיות מהטובים ביותר בכיתה. חשוב לי לציין שיחסו החם של הרב היה כלפי כולם. אני זוכר תלמיד חלש ביותר שקיבל ציון של מאה אחוז באחד המבחנים. מדי יום כשהיה מגיע לכיתה, היה הרב מכריז: "הנה המאה הגיע לכיתה" וכולם היו קמים לכבודו. על כל תשובה טובה היה מתגמל אותנו בפרסים ובממתקים שמומנו מכיסו הפרטי.
כשהסתיימה השנה המופלאה הזו, הרגשנו כולנו כאב פרידה עצום. ידענו שסיימנו תקופה משמעותית בחיינו, ונפרדנו מהרב בדמעות, כשחיוכו מלווה אותנו. המשכנו לישיבות קטנות, וגם שם ב"ה עשינו חיל. הרגשנו שאנחנו מסוגלים ויכולים, הרב נסך בנו בטחון חזק כל כך, שלא ראינו אפשרות אחרת. המשכנו בישיבה גדולה, התחתנו וב"ה הקמנו בתים, ובזכרוננו תמיד עמדה דמותו המוארת של הרב שנטע בנו חיות ושאנו חבים לו את הצלחתנו.
מדי פעם התעניינתי על אודותיו, כך שמעתי מפי חברים שהוא עובר לעיר חרדית חדשה במרכז הארץ. היה לי חלום לנסוע אליו, או לפחות להתקשר אליו ולהודות לו על כל האהבה העצומה שהרעיף עלינו, אך לא הסתייע בידי.
השנים עברו, וזיכני ה' להתמנות למגיד שיעור בישיבה חשובה במרכז. הליכותיו של הרב היו נר לרגלי, וכשזכיתי להוציא קונטרס חידושי תורה, החלטתי שאני חייב להגיע אל הרב ולהעניק לו אותו במתנה, שישמח בפרי מעשיו.
יום אחד, בלכתי באזור הישיבה שבה כיהנתי כמגיד שיעור, הבחנתי במודעת פטירה, ובה שם מוכר מאוד. תוך שניות ספורות קלטתי, למרבה היגון, שזהו רבי האהוב… הוכיתי בתדהמה. הוא לא היה מבוגר, ולא ציפיתי לכך. כשהבנתי שהאבלים יושבים בבנין סמוך בבית אמו הקשישה, עליתי מיד. אחיו סיפרו לי שבשנים האחרונות סבל ממחלה קשה ל"ע, שגברה עליו לבסוף.
ישבתי שם ודמעות זלגו מעיני, לא יכולתי לפצות פי. הרגשתי החמצה עצומה, התקשיתי לסלוח לעצמי על כך שלא נסעתי אליו לפחות בחודשיו האחרונים לשמחו ולגרום לו קורת רוח. אני בטוח שכעת ממקומו בשמים הוא יושב שש ושמח ונהנה מפירות עמלו.
יהיו דברים אלו לעילוי נשמת רבי בן ציון הכהן שפירא זצ"ל, 'המחנך' – במלוא מובן המילה, ממנו יראו וילמדו מה כוחו של מחנך לחולל מהפך בנשמות ילדי ישראל.
(הובא בגיליון 'קבלת שבת' מתוך 'בך בטחנו' מאת הרב צבי נקר)