"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (כ"ו, י"ג)
שמירה מעשיית נדר
ה'אור החיים' (על דברים כ"ג, כ"ד) כתב: "ואומרו 'מוצא שפתיך תשמור' וגו' פירוש: תמתין מלהוציא הנדר מפיך עד שתוכל לעשות, פירוש לקיים הנדר, אז תדור ותקיים הנדר סמוך לנדרך, והוא אומרו 'ועשית כאשר נדרת'".
הדיבור הוא דבר חשוב, ולכן מי שחושב שדבריו לא יועילו – עדיף שלא לדבר כלל, ולכן אמר משה "ואני ערל שפתיים", וביאר בתרגום: "יקיר ממלל". ביאר הרבי ר' בונם, שמשה אמר: 'הדיבור הוא דבר יקר אצלי, ומכיון שחושבני שלא יועיל דיבורי בפני פרעה, עדיף לי לא לדבר'. וזהו ענין של 'אל תאמר דבר שאינו נשמע'.
רבי איצל'ע מפטרבורג כשהגיע לארץ ישראל, ביקשו ממנו שידבר, אמר: "אדם שיש לו ב' שומרים שיניים ושפתיים – יכול לדבר, אבל לי כבר אבד שומר אחד – שיני נשרו – ואני מפחד לדבר כי חסר לי שומר…". אמר רבי נחמן מברסלב: בימי הנעורים לומדים לדבר, ובימי הזקנה לומדים לשתוק, חבל שלומדים לדבר לפני שלומדים לשתוק…
שילם לפני שנדר
מרן הגר"ח גריינמן זצ"ל היה נוהג, שבערב יו"ט לפני הזכרת נשמות, היה כבר נותן הכסף של 'יזכור', באמרו הרי יתכן חלילה שלא יוכל מאיזו סיבה ליתן הכסף, ויוצא שעבר על נדר, ופלא הדבר מה שכך היה בחג האחרון לפני פטירתו, שנתן הכסף בערב חג השבועות, ולמחרת בתפילה אמר את ה'יזכור' ואמר 'בעבור שנתתי צדקה עבורם', ובתוך החג נפטר, וזכה לקיים מה שחשש כל ימיו…
מה שאומר מקיים
בספר חסידים (סי' מז) הובא, שכל הדובר אמת ואינו רוצה לחשוב שקר ולא לדבר שקר, אפילו כל הדברים שיחשוב ושידבר, אע"פ שלא יתכוון להם, כל מחשבותיו ודבריו יתקיימו, שנא' "ותגזר אומר ויקם לך" וכתיב "קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, קוראים אל ה' והוא יענם". "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי", ולא מצאנו שצעק, אלא שהכין עצמו לצעוק.
החפץ חיים שלח רבים לילך לרבי יוסף זונדל הוטנר מאיישישוק, לקבל ממנו ברכה. לימים פגש את הח"ח ושאלו: "וכי צדיק אני?" וענה לו, כי הנה במסכת סנהדרין (דף כ"ג ע"א) מובא ששאלו "פה קדוש יאמר דבר זה?" וכן יעויין בר"ן ראש מסכת נדרים (דף ב' ע"א) ששואל על אחד מן הראשונים ז"ל בלשון: "פה קדוש איך יאמר דבר זה?", ולכאורה אינו מובן מה ענין "פה קדוש" לענין סברא של תורה – שעניינה ב"דעת" ולא ב"פה"? אלא, אדם ששומר את פיו מכל דיבור אסור, אזי הקב"ה שומרו שלא ייכשל אף בשוגג, ואם הדין שאמר אינו אמת – יוצא שאמר שקר, ועל זה אמרו שהוא פלא כיצד פה קדוש ייכשל באיסור שקר?! הוסיף ה'חפץ חיים' ואמר: "אתה הרי צדיק ושומר את פיך, ממילא הקב"ה לא יכשילך בשקר, ומשום כך יכול הנך לתת ברכה לנזקקים, מאחר שהנך שומר פיך מכל דיבור אסור!".
ספרו הראשון של ה'בית הלוי'
בספר 'שימושה של תורה' הובא בשם הרב שך, שסיפר כי ה'בית הלוי' אמר פעם בטרם הוציא את ספריו לאור עולם, כי את הספר הראשון יוציא לאור בעילום שם. והעיד בנו רבי חיים שכך היה. בסופו של דבר הכיצד? הלא ידוע ש'בית הלוי' הוא ספרו הראשון, ושמו נכתב עליו גם בחלק הראשון? – אלא שהאמת היא, שכאשר החלק הראשון של 'בית הלוי' היה מוכן לדפוס, התכוון לייעדו להוציא לאור תחת שמו, ואז נזכר באותה אמירה שאמר בצעירותו. ולכן ישב וכתב ספר אחר, ואותו הוציא לאור בעילום שמו, לקיים מה שנאמר "מוצא שפתיך תשמור", ורק אחר כך הדפיס את החלק הראשון של 'בית הלוי' ושאר חלקיו תחת שמו, ובנו רבי חיים ידע איזה הוא הספר עלום השם שכתב אביו, ספר שאיש אינו יודע לייחסו אליו, אלא שלא רצה לגלות לאיש את מה שאביו הסתיר…
רבי יעקב קמינצקי לא אכל שרויה
רבי יעקב קמינצקי לא אכל מצה שרויה בפסח, זה בגלל שבעודו בחור התאכסן אצל אדם אחד, ובפסח נתנה לו בעלת הבית עוגה והוא לא רצה לאוכלה מחששות שונים, אך כדי לא לבייש את בעלת הבית אמר שאינו אוכל שרויה, ומאז כדי לא להפר את דיבורו נהג 'לא לאכול שרויה בפסח'.
בר המצוה של מרן הגרא"ז מלצר
רבי איסר זלמן נולד להורים עניים מרודים. בברית השתתף רבה של קהילת מיר, ה"ה רבי יום טוב ליפמאן, ובירך את אבי הבן רבי ברוך פרץ ורעייתו ואת הרך הנולד בברכת כהנים, ואיחל להם שיזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים, ושיזכו הנוכחים והוא בכללם, להשתתף בסעודת המצוה שיעשה רבי ברוך פרץ, כאשר הרך הנימול איסר זלמן יגיע למצוות.
לאחר י"ג שנה בשבת עליה לתורה, בהיותו בר מצוה, הזמין אביו את רבי יום טוב ליפמאן רבה של מיר, את רבי מאיר שחור שוורץ, רבה של שקלוב, ואת אחיו רבי דוד שחור, שלושתם קרובי משפחתו, וכן הזמין את רבי חיים לייב טיקטינסקי – ראש ישיבת מיר.
הקידוש היה דל ביותר, וכלל רק קצת יי"ש ומעט עוגיות, ואז קם רבי ברוך פרץ ואמר: "מורי ורבותי! באמת לא חשבתי לעשות קידוש לרגל בר המצוה, הואיל ומצבי כה קשה – אסור לי להוציא הוצאות לקידוש, אבל בשעת הכנסתו של איסר זלמן לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ברכו אותי כבוד המרא דאתרא, בעל 'מלבושי יום טוב', ושאר הנוכחים בברית, שאזכה להכניס את הרך הנולד למצוות, ולעשות קידוש וסעודת מצוה, ואני עניתי 'אמן'. לכן חושש אני שזוהי קבלה בנדר אשר עליי לקיימו, ומסיבה זו החלטתי שחובה עלי לעשות קידוש". ותוך כדי דבריו בפני הרב והאורחים, זלגו עיניו דמעות.
קיום הבטחה לאחר יובל שנים
מסופר על מרן רבי יעקב קמינצקי, שבביקורו האחרון בארץ הופתעו בני משפחתו לראותו מניח תפילין דרבינו תם לאחר התפילה. מה הביאו לכך? סיפר, שלפני כיובל שנים, כשנקרא על ידי הגאון רבי פייבל מנדלוביץ לעמוד בראש ישיבת 'תורה ודעת', התפתחה ביניהם שיחה אודות תפילין דרבינו תם. "מדוע לא תניחן?", שאלו הרב מנדלוביץ, "והרי גם החפץ חיים הניחן כשהגיע לגיל תשעים!". השיבו רבי יעקב בבת צחוק: "כשאגיע לגיל תשעים אניחם אף אני!"…
יובל שנים חלף מאז, הרב מנדלוביץ נפטר זה מכבר, ובהגיע רבי יעקב לגיל תשעים – התחיל להניח תפילין דרבינו תם, משום אותה אימרה שיצאה מפיו…
מרן הרב מטשעבין הבטיח גן עדן
הרב מטשעבין יצא מפתח ביתו, כאשר אחד הכפתורים שבבגדו פרום. כשראה המשמש שהכפתור עומד ליפול, אמר לרב שימתין מעט עד שיביא חוט ומחט ויתפור לו את הכפתור. הרב מטשעבין המתין, והתלמיד תפר לו את הכפתור. כאשר סיים לתפור נכנסה המחט בגופו של הרב. התלמיד נחרד מאד, ואמר לו: "חוששני שיהיה לי גיהנום בעבור זה!". א"ל הרב: "אל תחשוש, וגם אם יכניסו אותך לגיהנום, אני אוציא אותך משם!".
עשרות שנים מאוחר יותר, לפני פטירתו של הרב מטשעבין, קרא הרב לאותו ת"ח וא"ל: "הזוכר אתה שלפני שנים הבטחתי לך שאוציא אותך מהגיהנום?". הלה עמד דומם, הרב מטשעבין הוא אחד מגדולי הדור כיום, והנה הוא קורא לו ומשוחח איתו על דבר שהוא עצמו אינו זוכר… אמר לו: "את מה שהבטחתי אקיים, אך אל תקשה עלי את המלאכה!"…
('מידות והנהגות טובות')