הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
כשמבקשים משובבי הכתה לומר עמוד גמרא בעל פה, ממלמלים הם במהירות את העמוד הקצר ביותר בש"ס, בן השורה אחת, שבמסכת בבא קמא דף ע"ז, "פרה מטמאת טומאת אוכלין, הואיל והיתה לה שעת הכושר". עמוד הגמרא הינו כה קצרצר, משום שבעלי "התוספות" חיברו עליו "תוספות" ארוך ומורכב, שתופס את עימוד העמוד כולו.
מתי ובאלו נסיבות חובר ה"תוספות" הגדול הזה, שכל לומדי הגמרא מכירים?
בכל בתי הכנסיות יודעים כולם, שב"שבת מברכים" לא נאמרת תפילת "אב הרחמים", הנאמרת לפני תפילת המוסף ומוקדשת לנרצחים שנהרגו על קדושת השם. כולנו מכירים גם את ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך (או"ח סימן תכט), שבשבתות חודש ניסן לא אומרים "אב הרחמים" וגם לא "צדקתך צדק". אך השבת, בה מברכים את חודש אייר, יאמרו את התפילה המיוחדת הזאת. מדוע דווקא בשבת זו לא מדלגים עליה?
כדי לענות על שאלות אלו, עלינו להפליג על משק כנפי ההיסטוריה, לשנת ד' אלפים תתנ"ו.
ארץ ישראל נשלטה בידי המוסלמים, שהציקו בכל כוחם לנוצרים, שחיו בירושלים וסביבותיה. הנוצרים סבלו וסבלו, עד שנזיר צרפתי מופרע, פטר שמו, שב מירושלים לאירופה והחל להסעיר את הקהילה הנוצרית, על סבל אחיהם שבירושלים. סיפורי ההצקות הגיעו לאוזניו של האפיפיור, והלה כינס אסיפת פרשים בעיר קלירמון. ארץ ישראל נחשבה בכל הדורות לחבל ארץ אסטרטגי ומדיני חשוב ביותר. זאת מפני שארצנו יושבת על נקודה מרכזית במזרח התיכון והיא גם נגישה לנמלי ים. הנוצרים, שחשבו פוליטיקה אך דיברו על הדת הנוצרית, החליטו פה אחד לצאת למסע כיבוש ירושלים, כדי להציל, כך לטענתם, את הנוצרים העשוקים מידי המוסלמים.
רבבות נוצרים אירופאיים התיצבו לקול קריאת האפיפיור, וחיילי הצבא הענק תפרו צלבים על בגדיהם. הצבא יצא לדרך.
האסירים הנוצרים יצאו לדרך
אך כמו לכל מהומה מצטרפים הפוחזים והפוחחים. מאות פושעים צרפתים, עבריינים ואסירים נמלטים, החליטו להצטרף לצבאו של הנסיך גוטפריד. ה"צדיקים" הצרפתיים לא חשבו במיוחד על הצלת נוצרי ירושלים, כי אם על הזהב והכסף שישדדו מהמוסלמים ומכל אלו שיפלו לידיהם. גדודי הפושעים התארגנו, ועד שמסע הצלב ייצא לדרך, החליטו הפוחזים לשדוד בינתיים גם את יהודי אירופה, המתגוררים בסמיכות. גדודי הפושעים הפיצו ביניהם סיסמה, לפיה: "אנו הולכים להילחם ב"כופרים המוסלמים", בעוד ש"הכופרים היהודים" שהרגו את "אותו האיש", גרים בארצינו ויושבים לבטח על אדמותינו".
"גדודי הצלב" סחבו את יהודי רואין שבצרפת לכנסיות, ורצחו את אלו שלא הסכימו להיכנס לכנסיה. יהודי צרפת חששו לעורם ומיהרו לשלוח בקשה ליהודי גרמניה להתפלל בעדם. יהודי מגנצא, שחיו תחת שלטון הקיסר הנריך הגרמני, חשבו לתומם שהקיסר ירום הודו יפרוש את כנפי שלטונו עליהם ויצילם מגדודי הצלב האימתניים. הם לא חששו לעורם שלהם, אך מיד גזרו יום תפילה ותענית להצלתם של יהודי צרפת, שאינם מתגוררים בשלטון החסד של הקיסר. יהודי גרמניה העתירו בתפילה למען אחיהם שבצרפת, מבלי לדעת שכדאי להם מאד לכוון בתפילתם גם על עצמם, בבחינת 'כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו הדבר- נענה תחילה'.
המציאות האכזרית טפחה על פניהם כעבור שלשה חודשים בלבד.
קדושי אשפיירא וורמייזא
חיילי מסע הצלב התקרבו לגרמניה בדרכם לירושלים. (האם הדרך חייבת לעבור בגרמניה? כלל לא בטוח. ב"קונטרס גזירות תתנ"ו", לרבי אלעזר ברבי נתן הלוי ממגנצא, מסופר שלנזיר הצרפתי, שנחשב ל"נביא המסע", היה חבר טוב, שהלך אמנם על שתיים, אך הוא לא היה בן אדם אלא ברווז. העוף המגעגע הלך כרצונו, וההמונים נהרו אחריו, מתוך אמונה עיוורת שהברווז יוליכם קוממיות לארץ הקודש…)
הקיסר, שישב באיטליה, מיהר להזהיר את הנסיך גוטפריד שלא לגעת ביהודים לרעה. גם הנזיר פטר קיבל התרעה חמורה לשמור על עצמו ועל ברווזו, ואכן, גדודיו של הנסיך גוטפריד והנזיר פטר לא נגעו ביהודי גרמניה.
אך רצתה ההשגחה העליונה, ולמרות אזהרת הקיסר החליטו גדודי הרוצחים והפושעים שהצטרפו ל"מסע הצלב", שלא לציית לקיסר ולטבוח ביהודים. ביום ח' באייר פרצו גדודי הצלב לעיר אשפיירא ורצחו עשרה גברים יהודים ואשה אחת, שלא הסכימו להתנצר. הנוצרים ניסו לרצוח יהודים נוספים, אך ההגמון של אשפיירא גירש את הפראים מהעיר והבריחם לכל רוח. בקינת 'מי יתן ראשי מים' אנו קוראים: "ואקונן מר עלי הרוגי שפיירא, בחודש השני בשמונה בו ביום מרגוע (בשבת), נהרגו בחורי חמד וישישי הדרה נאספו יחד, נפשם השלימו במורא על יחוד השם המיוחד, גבורי כח עושי דברו למהרה, וכהני ועלמי נגוועו כולם בעשרה".
הנוצרים הגיעו בכ"ג באייר לוורמיזא, שהיתה עיר גדולה לעיונה של תורה. 800 יהודי העיר שילמו כסף רב להגמון המקומי כדי שיצילם, וההגמון פתח בפניהם את דלתות ארמונו ושיכנם באולם גדול ורחב ידיים. במשך שבוע לחמו חיילי ההגמון בגדודי הצלב, אך כעבור שבוע הודיע ההגמון ליהודים שהנוצרים עומדים לפרוץ את הארמון והוא ממליץ להם בהמלצה אישית חמה ודואגת שיתנצרו.
היהודים ההמומים הודו להגמון בלבביות וביקשו ממנו להמתין. "אנו רוצים לדון בינינו ולהרהר יחדיו על הצעתך הנדיבה. תן לנו מעט זמן לחשוב", הפצירו היהודים. ההגמון יצא אל גדודי הנוצרים וביקשם להמתין. "היהודים רוצים להתייעץ האם כדאי להם להתנצר", אמר וסגר את דלתות האולם הגדול. ההגמון וחייליו המתינו להחלטת היהודים, אך ההחלטה לא הגיעה. כעבור מספר שעות, כאשר פקעה סבלנותם של גדודי הנוצרים, פרצו הם לאולם והמחזה שנגלה לעיניהם היה מבעית ונורא. 800 היהודים בחרו לאבד את עצמם לדעת, כדי שלא ייאלצו להתנצר. ההורים שחטו את ילדיהם והזקנים שחטו את הצעירים, עד שכולם כאחד מתו על קידוש שם ה', הנוצרים לא התרגשו במיוחד מהמחזה האימתני והתעללו בגופות הקדושים ואף לקחו מהם את בגדיהם וכליהם.
המלחמה האחרונה של מגנצא
יהודי מגנצא, ששמעו בחשש ובפחד על קורותיהם המזעזעים של אחיהם בערים אחרות, מיהרו להיפגש עם ההגמון של עירם. ההגמון המגנצאי קיבל את פני פרנסי היהודים בחביבות רבה והציע להם להגיע, עם כל רכושם הרב, לארמונו. חיילי ההגמון נעלו את שערי חומות מגנצא בפני גדודי הפורעים, אך נוצרים מתוככי העיר, (שלא קיבלו שוחד מהיהודים…) פתחו את השערים וחיילות הנצרות פשטו על העיר. אלפי אלפי יהודים, ששהו בארמון ההגמון, החליטו להתאבד, כדי שלא יכריחו אותם להתנצר. שאר היהודים, מהם מגדולי בעלי התוספות, המתינו בחלחלה במשך לילה שלם. בכל הלילה, כך מסופר, עסקו הם בסוגית "פרה מטמאת טומאת אוכלין" שבמסכת בבא קמא דף ע"ז. מליל הפחד הזה, יצא התוספות הארוך, המוכר לכל לומדי התורה.
משדדי המערכות ולומדי עיונה של תורה קידשו את עצמם בלימוד עיון, ואז הרגו זה את זה, לפני שהנוצרים יסחבו אותם לכנסיות.
חלק אחר של יושבי מגנצא נלחמו בגופם בגדודי הצלב, אך המלחמה היתה אבודה מראש וחמישים לוחמים יהודים, ובראשם רבינו קלונימוס זצ"ל, נרצחו על קידוש ה'. במגנצא בלבד, נטבחו כמאה אלף יהודים. בסמוך לנהר הריין נעמד החסיד רבי שמואל, שלף מאכלת חדה וביקש מבנו הקטן להישחט על קידוש ה', כדי שלא יטבילוהו לנצרות. הבן הקטן פשט את צווארו, בירך ברכת "על קידוש ה'" ברצינות ובכוונה ואביו שחט אותו למוות. בהמשך ביקש החסיד רבי שמואל מאדם אחר להרוג אותו עצמו, וכך עברה לה הסכין מאחד לאחד. אלפי היהודים שהרגו את עצמם מפחד האמונה הנוצרית נקראו בספרות התורנית (וגם בספרות ההיסטוריה העולמית) בשם "חסידי הריינוס", על שם נהר הריין הנודע, שספג לקרבו דם רב מדמם של אחינו בני ישראל.
בכל מגנצא הגדולה נאותו להתנצר רק 4 יהודים, אך גם הם התחרטו כעבור יומיים ואיבדו את עצמם לדעת, מצטרפים אל רבבות אחיהם, שעלו אל תחת כסא הכבוד.
סופם של גדודי הפושעים לא היה מזהיר במיוחד, לאחר שההונגרים טבחו כמעט את כולם. גם גורלם של גדודיו המסודרים של הנסיך גוטפריד לא שפר עליהם. גוטפריד כבש אמנם את ירושלים (בשנת תתנ"ט), אך רוב חייליו האירופאיים נהרגו בשנים שלאחר מכן.
מסעי הצלב השני והשלישי
בשנת תתק"ה הבטיחו הכמרים שוב "כפרת עוונות" לנוצרים שיעלו לשחרר את ירושלים, שנכבשה שוב ע"י המוסלמים. הכומר ממנזר קליברו הלהיב את המלך לואי השביעי ואת קיסר גרמניה, ומסע הצלב השני יצא לדרך. גם הפעם נרצחו רבבות יהודים, ביניהם רבינו פטר זצ"ל, מבעלי "התוספות", ועוד גדולי תורה נודעים אחרים.
בשנים תתק"ב-תתקמ"ח עלו שוב הנוצרים על ירושלים, הפעם מפני שהמצביא הערבי הנועז צאלח א-דין כבש את ירושלים בסערה.
ל"מלחמת הקודש" הנוכחית הצטרף ריצ'ארד "לב-הארי", מלך אנגליה והנסיך פיליפ והפעם סבלו יהודי אנגליה מצרות, שחיטות והריגות. כבר ביום הכתרתו של ריצ'ארד "לב הארי" נרצחו יהודים רבים באנגליה והמגמה התפשטה לכל האזור כולו.
שריפת נשמה וגוף קיים
בכ' בסיון תתקל"א נשרפו שלושים ואחד יהודים על קידוש ה', כשהם משוררים מתוך הלהבות את תפילת "עלינו לשבח לאדון הכל". בספר "עמק הבכא", לר' יוסף הכהן, מבני אותה התקופה, מסופר כי "וישליכום אל תוך האש, ולא נשרפו. ותצא נשמתם לפני ה', שריפת נשמה וגוף קיים. ויראו הערלים ויתמהו איש אל רעהו לאמר: "אך קדושים המה, אצבע אלוקים היא!"
לזכר הקדושים קבע רבינו תם, מגדולי בעלי התוספות, (שכמעט נרצח בעצמו. הוא ניצוד והובל לכנסיה, אך לפתע הגיח מאי-שם פרש מסתורי ושיחרר אותו מיד חוטפיו), את יום כ' בסיון ליום תענית וצום. רבינו תם כתב על יום זה כי "גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה, כי יום כיפורים הוא".
ת"ח ות"ט
צום כ' בסיון השתכח במרוצת השנים, עד שהיהודים נאלצו להיזכר בו שוב. בשנות ת"ח ות"ט עבר הצורר בוגדן חמילנצקי במדינות פודוליה, וואהלין ואוקראינה ורצח אלפי יהודים. בן התקופה, רבי נתן נטע הנובר זצ"ל, מתאר בספרו "יון מצולה" כיצד רצחו הגויים אלפי יהודים במעשי אכזריות מזעזעים, שגם אם ניסיתי להעתיקם, לא הצלחתי, מחמת פירוט סיפורי הזוועה האיומים. בעל ה"יון מצולה" מסכם וכותב ש"לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם", ה' ירחם. (רבינו הש"ך מתאר את מאורעות האימה בספרו 'מגילת עיפה', ראו בדבריו).
החורבן היה נוראי, והועד הנודע שפעל בפולין, "ועד ארבע ארצות", התכנס בשנת ת"י בלובלין וגזר שוב משנה תוקף לצום כ' בסיון. וכך מספר הגאון ר' נתן נטע זצ"ל, בספרו ההיסטורי המרגש 'יוון מצולה': "עלה כמוסכם ביניהם, קיבלו עליהם ועל זרעם אחריהם, להתענות את יום כ' בסיון בכל שנה ושנה, ביום זה אשר התחילה הצרה בק"ק נמירוב הגדולה, וכל זכר מבן 12 שנה ומעלה ונקבה מבת 15 ומעלה מחוייבים להתענות ולהשלים, כמו תענית ציבור".
יהודי מדינות רבות, כמו ליטא ומקומות נוספים, קיבלו על עצמם מנהגי אבלות רבים בשנים הבאות, לזכרם של היהודים שנרצחו בגזירות ת"ח, ת"ט ותתנ"ו.
ב'שערי תשובה' (סימן תקפ) מצאנו את הדברים הבאים: "ומה שקבעוהו בכ' סיון, אע"פ שהיה עת צרה תכופה שני שנים וגם אח"כ לפי שבשנים קדמונים שנת תקל"א היה גם כן עת צרה ליעקב ביום זה כמ"ש בסליחות. גם בסוף שבט יהודה בתוך הצעתי רוע הגזירה שהיתה אז אשר כ' זכרון בספר הגאון בעל ש"ך ז"ל, ושם כתב שבחרו ביום זה שאינו חל בשבת".
גם ה'משנה ברורה' מביא את הענין בשם המגן אברהם, וכותב: 'נוהגין להתענות כ' סיון בכל מלכות פולין, נהרא נהרא ופשטיה'. בספרות ההלכה מצאנו מספר דיונים הקשורים לתענית זו, כמו דין 'לא תתגודדו' כשחלק מהציבור מתענה וחלק לא, או דין התענית כשכ' בסיון חל בערב שבת, ועוד.
מסיבה זו, כאשר בחודשי אייר וסיון ארעו מקרי פורענות מזעזעים, אומרים את התפילה לזכר הקדושים, תפילת "אב הרחמים", גם ב"שבת מברכים" (כך לדעת רוב הפוסקים), מתוך תקוה שיזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם, וינקום את נקמת דם היהודים השפוך, במהרה.
(ברצוני לציין שבמהלך הכנת המאמר, ראיתי שישנם חילוקי דעות שונים לגבי שמות, עובדות ותאריכים בין חוקרי התקופה, והנושא ארוך ומורכב. ישנם, למשל, חילוקי דעות קוטביים על כמות הנרצחים הי"ד. במאמר זה התבססתי בעיקר על ספרו של הרב ד"ר משה אוירבך "תולדות עם ישראל", העובדות שבספר "הפרנס מקולוניה" של הרה"ג רבי ש"מ וולך שליט"א, הנשען על מספר מקורות, כמובא ברשימה בסוף ספרו הנלבב, ועוד).
כה יעזרנו ה' שלא נשמע לעולם שוד ושבר בגבולינו!…