מחזה נורא הוד היה ניתן לראות בזמן בו רבנו היה מתחיל ללמוד. מיד היה שוקע במים עמוקים, ולא ניתן היה להסיח דעתו ממנה. גם כאשר היו עוברים על ידו בעת לימודו לבקשת עצה וברכה, כמעט ולא היה מרגיש. זכורני כאשר פתח רבנו את הישיבה בשדרות, הושלכו קאסמים ממש צמוד, מעל הבית מדרש בו מסר רבנו שיעור כללי, ונשמעו אזעקות – ורבנו כל כולו היה שקוע בעומק הסוגיא במסכת בבא קמא פרק מרובה, ולא הרגיש כלל שנשמע רעש גדול.
*
בשעות הבוקר היה לרבנו קביעות עם חברותא בביתו. אהבת התורה שהיתה לו לא ידעה גבולות. פ"א ביקש לעיין באחד מספריו שהיה מונח באחד המדפים העמוסים ספרים, אך בצר לו הספר היה מונח במדף התחתון, ותלמידו שהיה עימו לא מצאו. קם רבנו ממקומו והתיישב על הרצפה והוציא את הספר, בעודו יושב על הרצפה פתח את ספרו ושקע בסוגיא. כעבור זמן מה הגיע החברותא עימו למד, וראהו יושב על הארץ ושקוע בספרו, והעיר לו על כך. ענה לו רבנו: "עכשיו כבר אין לי כח לקום" וכך המשיך לשבת על הארץ.
*
אחד הדברים הבולטים שהיה בנפשו של רבנו היה, לקבוע כל לימוד עם חברותא, וכאשר בחור היה יושב ללמוד לבד לא היה מרפה, והיה דורש ממנו שיימנע מלשבת לבד. וכן תמיד התעניין עם מי כל אחד לומד, וכיצד לומדים. וברוך אומר ועושה, כן היה נוהג רבנו עד יומו האחרון, וברוב שעות היום היה יושב בהיכל הישיבה, וקבע לעצמו חברותא קבועה כתלמיד מן המנין. והיה תולה את עיקר ההצלחה והסיפוק בלימוד דוקא בזה, והיה תמיד אומר שעם חברותא הלימוד יותר נכון.
*
רבנו התנגד מאד למנהג הנפוץ בישיבות הנקרא 'תומכי תורה' שבו אוספים (שבועיים לפני פורים) כספי צדקה לחתנים על חשבון הסדרים, והיה מדבר על כך כל שנה – שדעתו אינה נוחה מכך שמבטלים תורה ומשאירים את ביהמ"ד ברובו שומם לצורך זה. ושאלוהו א"כ מתי יהא זמן לאסוף? אמר: יומיים או שלשה לפני פורים, ורק בשעות הערב.
*
פעם נלוה אל רבינו תלמיד בעת טיולו היומי לצורך בריאותו, והנה בעת הילוכו נעצר רבינו תוך כדי שהוא מתבונן בשיח קוצני יבש. לתמיהתו של המלוה נענה רבינו ושאלו: מה הנך רואה? המלוה אשר השכיל להבין שאין זו שאלה סתמית, חיכה למוצא פיו.
ענה רבינו ואמר: הן האדם עץ השדה, ובצעירותו הרי הוא משכיל להסתיר את חסרונותיו ורוע מידותיו, כשיח זה אשר מלא הוא בפרחים ועלים המסתירים את קוציו, אך כאשר השיח משיר את פרחיו ועליו ומתייבש, וכמו"כ כשהאדם מזקין, הרי פנימיותו מתגלה, וחסרונותיו נחשפים לעין כל.
*
רבנו היה אומר, שעיקר הנסיון של דורינו הוא ההליכה אחר הבלי העולם הזה, ומה שנתנסו בו בדור שעבר, ההשכלה – היום כבר אינו נסיון, משום שתקנו ענין זה, אך היום הנסיון הוא תאוות האכילה וכדו'.
רבנו אמר תמיד שבכדי להתעלות בתורה וכד', יש להיזהר מאכילה מרובה. ומלבד מחלת הסוכר שהיתה מונעתו לאכול – היה ממעט מאד באכילה, ונזהר מאד מתאוות האכילה כל ימיו. ואמר פעם לתלמידיו, כי ע"י שאדם מודד מאכלו במשקל מחמת מחלתו וכדו', נמנע מתאוות האכילה ויכול להגיע לדרגות גבוהות ונשגבות בעבודת ה'… ואין צורך להאריך מה היו סוגי מאכליו, אשר באופן קבוע היה אוכל אותו סוג של מאכל.
רוב ימיו נהג רבנו לאכול לחם יבש, ששהה כמה ימים מעת אפייתו, ואף יותר משבוע. היה אומר פעמים רבות לבחורים כי זה הלחם היותר בריא, ולא כאותם הרגילים לאכול לחם חם שיצא מהתנור בחושבם כי זה לחם הכי משובח, אך האמת היא שלחם זה אינו בריא כלל ונהפך לבצק במעיים. וכך אמר פעם לבחור שהביא לו את ארוחת הבוקר, ואותו בחור בדק וראה שתמיד מניח רבינו את הלחם הטרי במקרר (לחם כזה היה מגיע לישיבה פעמיים בשבוע בלבד… בתקופה הראשונה של הישיבה) ומוציא ממנו פרוסות לחם ישן. לתמיהתו של הבחור, השיב רבנו: "דע לך שלחם טרי זה הריהו כחרבות במעיים".
*
רבנו היה מדבר רבות במעלת אשה המסייעת לבעלה ללמוד תורה, ומסירה ממנו את עול הבית, שיש לה זכות בזה ובבא. ובענין זה סיפר את שהיה עימו בביתו של מרן החזו"א זצ"ל, וכך אמר:
אני זוכר שכשהגיע החזון איש לארץ רציתי לבקר אותו, הוא היה גר בגבעת רוקח, ורעייתו לא נתנה לאיש להיכנס לבית. מי שרצה לדבר איתו היה צריך להקיף את הבית ולהכנס מהדלת האחורית. הגעתי לשם ונכנסתי מסביב, הרבנית הרגישה בזה ואמרה לי: "תסביר לי בשביל מה אתה צריך לבקר את החזון איש. אם אשתך תתן לך ללמוד כמו שאני עשיתי, ותלמד ארבעים שנה תורה לשמה, תוכל להיות בעצמך ה'חזון איש'". היא אמרה דברים כ"כ נכונים שאנחנו צריכים להתחזק בזה הרבה מאד.
פ"א קודם שאכל מאכל שהגישה לפניו הרבנית תבלחטו"א, אמר לאחד מתלמידיו שישב בסמוך אליו: הריני אוכל את המאכל לשם מצוות "ומכבדה יותר מגופו".
1/437