הצעיר אזר אומץ, הביט הישר לתוך עיני הדוב ואמר בקול יציב: "דוב! זה המקום שלי! ואני לא זז מכאן!"… והפלא אכן התרחש: הדוב הוריד בחזרה את טלפיו אל הקרקע, סב לאחור ונעלם. הצעיר היה המום. מה קורה כאן? האם הדוב יודע אנגלית?!…

המצב מפחיד! מפחיד מאוד! אין זה נכון לזלזל בפחד הזה!

רבי אשר פריינד זצ"ל פגש פעם אדם מסויים שהתבודד ב'פעלד' בשעת לילה מאוחרת, ושאל אותו: איך אתה מסתובב כך בשעה כזו? מה, אינך פוחד??

– לא, אינני מפחד! השיב הלה.

אמר לו ר' אשר: זו לא חכמה לא לפחד! החכמה היא להכיר את ה' מתוך הפחד שיש לך!!!

גם אנחנו, במצב הבלתי ייאמן שבא עלינו, עלינו לנצל את המצב הזה בשביל להכיר את ה' מתוך הבהלה ואי-הידיעה הזו, ולצאת אמיתיים יותר מהמשבר הזה…

*

עד ממש לפני רגע היינו בעולם מתוקן, היו לנו זמנים! היה לנו סדר יום! היתה עבודה! היו לימודים! ידענו לאן אנחנו הולכים ומתי עלינו לצאת מהבית, ידענו היכן וכיצד משיגים את מה שאנחנו רוצים… היינו מקובעים בריבוע אחד קטן. אוי לו למי שיזיז אותנו מהמשבצת…

ופתאום, הכל התהפך, אין יום, אין לילה, אין למה לחכות, אין חתונות, אין מניינים לתפילה. אין אפילו צפי לסיום המגפה, הכול מעורבב, תוהו ובוהו מוחלט!!

ה' קרע את הגבולות של המשבצת, פיזר את הקיבעון שלנו, ואנחנו מוצאים את עצמנו בלי שום אחיזה, בשום דבר!!

והכי מפחיד, אנחנו מוצאים את עצמנו לבד… אסור להתקרב לאף אחד, אסור לאף אחד להתקרב, בדידות!!

מה הקדוש ברוך הוא רוצה??

ר' אשר היה מדבר הרבה על דברי הנביא ישעיה (ב יז) 'וְשַׁח גבְהות הָאָדָם ושָפֵל רום אֲנָ שִׁים וְנשגב ה' לְבדוֹ ביוֹם ההוא'.

ושאל: על מה מתנבא כאן הנביא? האם על השפלות של האדם או על גדלות הבורא?

ואמר: הקדוש ברוך הוא נכנס – במקום שבו האדם מפנה לו מקום, מסלק קצת מהגאווה שלו!

ככל שאנחנו יותר חדלי אישים, יותר חסרי אונים, יותר מבינים כמה אנחנו לא מבינים – אנחנו נותנים לריבונו של עולם מקום אצלנו!

ולכן, דווקא עכשיו, כשהמצב נמצא בחוסר שליטה, כשאנחנו לא יודעים מה יקרה מחר, דווקא אז הפוטנציאל לגלות את הבורא הוא א-ד-י-ר!!

*

דבר אחד אסור לנו לעשות.

להיכנס לחרדה, ללחץ!!

אדם הנכנס ללחץ – מביא על עצמו את החולי! וזו ממש לא סגולה, זהו תהליך טבעי לחלוטין!

כי הרי, בגופו של כל אדם ישנם כמה אזורים רגישים יותר, אזורים הזקוקים ליותר כוחות בשביל לתפקד כראוי, והלב של האדם מזרים יותר דם לאזורים רגישים אלו.

אבל, כשאדם נתון תחת לחץ, הוורידים שלו נעשים צרים יותר, והדם לא מסוגל לזרום בכמות מספקת…

ואת התוצאה המבישה אנו רואים בעינינו… כשאדם לחוץ הוא מזיע, הוא מגמגם, הראש שלו כואב פתאום, השרירים מראים עייפות… כל זה בגלל שהוא הסכים להיכנע ללחצים ולהשתכנע שהמצב העולמי אכן דורש כמויות של לחץ בשביל לחוות אותו בצורה הנכונה…

ולמה אנחנו נלחצים? מה, אנחנו לא מבינים שהלחץ רק מזיק לנו??

ר' אשר אומר: ה' לא נותן לאדם כאב – אלא אם כן הוא מסוגל לעמוד בו!

הבעיה מתחילה, בכך שהאדם מוסיף לעצמו חרדה, מכניס את עצמו לדאגה מיותרת, ולזה – אכן אין לאדם כוחות נפש!

הטבע שלנו הוא – מודיעים לנו על תקנה חדשה במטרה למנוע את התפשטות המגפה, או לחילופין, שומעים על מספר המתים שעולה באיטליה, ואנחנו, במקום להתעסק עם המשמעויות האמיתיות, במקום לנצל את ההזדמנות הזו להתחבר לבורא – עסוקים כל העת בשאלה 'מה יהיה הלאה???' מכניסים את הראש לדאגות, משננים לעצמנו בחרדה שלא יהיה לחם, שיהיה מחסור בחלב…

מכירים את משחק הילדים העתיק – לסמן קווים מנקודה אחת שעל הדף לנקודה הבאה? כאלו אנחנו, ה' נותן לנו נקודות קצרות של כאב, הכאב לא נמשך הרבה זמן! אבל אנחנו מחברים קווים שחורים מנקודה אחת לשנייה, ובסופו של יום הקווים מתחברים ויוצרים ציור מפחיד ומלחיץ נורא על המצב…

הרוז'ינער אומר: כשאדם עסוק עם הדאגות והפחדים הוא בעצם מפסיד שני דברים גדולים: האחד – הוא מפסיד את ההזדמנות שהיתה לו להתחבר לבוראו ולהכיר שרק ה' יכול לתת לו את הכוח להתמודד…

ובעיקר – הוא מיוסר מהכאבים! המעברים שעוברים עליו פשוט מציקים לו ואינם מרפים…

עלינו לזכור זאת, ולשנן שוב ושוב, בפרט בעת הזו, שה' נותן לנו כאב רק אם הוא מצרף איתו חבילה של כוחות נפש להתמודדות תקינה!!!

*

כאמור, המצב אינו פשוט, בכל רגע אפשרי יכולה לבוא הבשורה שעלינו להיפרד מהנוחות התמידית, ולהיכנס לתוך חדר קטנטן, להישאר שם לבד, בלי חברים, בלי שיחות על דא, בלי הרבה אפשרויות…

הדבר הזה מזכיר לנו את הציווי: צא מדירת קבע ושב בדירת עראי…

כמו במצוות סוכה, בה אנו נפרדים מהנוחיות של הבית הקבוע, מהמקום הטבעי שלנו ממשך כל השנה, ונכנסים לתוך בקתה רעועה, חשוכה, גגה דולף…

הקוצקער שואל: למה דווקא במצוות סוכה ישנה הלכה ש'המצטער פטור מן הסוכה'? במה שונה היא ממצוות אחרות שבתורה???

למה לא שמענו שהמצטער פטור מתקיעת שופר למשל??

אומר הקוצקער, מה העניין של הסוכה, מה הרעיון שעומד מאחוריו? אומרים לו לאדם, תעזוב את קורת הגג היציבה שלך, תעזוב את הקיבעון שבו אתה נמצא כל השנה, ולך אל ארץ לא זרועה, אל דירת עראי מטה לנפול… וכל כך למה, בשביל להראות לך עד כמה אתה תלוי באמת בבורא, ועד כמה אתה זקוק לקרקע היציבה שהוא נותן לך! הסוכה היא הזדמנות עבורך לנצל את הזמן הזה להתבוננות ולהתחברות…

אבל אם אתה מסתובב עצבני, אם אתה מצטער, אם אתה לא קולט את ההזדמנות, אז בשביל מה להטריח אותך?? כנס הביתה ואל תסתובב כאן בעצבים… אתה פטור, הכול בסדר…

כאן בדיוק טמון ההבדל בין הגויים לבין עם ישראל!

כתוב שבעתיד ייתן ה' לגויים את האפשרות לקיים את מצוות סוכה, וכשהוא יוציא חמה מנרתיקה הם יבעטו בה ויברחו ממנה…

הגויים אינם מסוגלים לשבת לבד!! הם יוצאים מדעתם!! סף הלחץ שלהם עומד בסימן התפוצצות!! הייתכן, לשבת לבד בבית בלי שום מטרה, וסכנת מגפה מרחפת מעל ראשם?!

(באחת המדינות, שעדיין לא חלה בה חובת ההסגר, אמרו בבדיחות, שאם יסגרו כמה עשרות גויים בבניין אחד למשך שבועיים – התוצאות יהיו הרבה יותר חמורות מאשר הידבקות בקורונה…)

הגויים 'מבעטים ויוצאים'! אין להם מטרה, הם עצבניים, בועטים בקירות, הם לא מסוגלים להבין שיש כאן הזדמנות להתחבר לבורא ולעצמנו (כפי שיבואר בהמשך)!

אבל יהודי? ליהודי יש את הכוח להבין, את האפשרות להתחבר ואת היכולת לחפש את קרבתו של הבורא!

עלינו רק להתפלל לה': ה' רועי לא אחסר! – שלא תחסר לי הידיעה התמידית שאתה ה' הוא שמוליך אותי ושומר עלי כרועה נאמן!!!

*

אסור לנו לשכוח, בימים האלו אנחנו נמצאים במקום של לחזק את עצמנו, לחזק את הסביבה והמשפחה שלנו! אין לנו זמן להיכנס למסכנות!

וכבר הבהיר לנו ר' אשר: אם נהיה במיטבנו – כל ההזדמנויות יגיעו לפתחנו. אבל אם ניכנס למסכנות – כולם רק יחפשו לברוח ממך!! יצטרכו להכניס בקבוקים של בושם לאף לפני שמתקרבים אליך…

הימים האלו, בהם אנחנו נמצאים בבית, הם ימים שעלינו לנצל אותם כראוי, לערוך תוכניות לילדים, זהו זמן להתחבר למשפחה, זמן להתחבר לילדים, ובעיקר – זמן להתחבר לעצמנו!

*

אמרנו, הזמן שבו נמצאים בבידוד הוא הזדמנות להתחבר לעצמנו!!

מה זה אומר להתחבר לעצמנו?

כולנו מכירים את האמרה 'איזהו עשיר – השמח בחלקו!' או: 'איזהו גיבור – הכובש את יצרו!' והשאלה זועקת: הייתכן? אפילו אם אשמח בחלקי, אפילו אם אכבוש את יצרי, הרי אינני באמת עשיר או גיבור! כי הרי ישנם הרבה העולים עלי בגבורתם ובעושרם?

והתשובה מפלחת: כל זמן שאתה גיבור רק כלפי השני, אתה לא באמת גיבור! כל זמן שהעשירות שלך נמדדת מול עושרו של ההוא, העשירות שלך אינה עשירות אמיתית!!

כי עושר אמיתי פירושו להיות עשיר בתוך עצמי! להיות מאושר עם עצמי ועם מה שיש לי!!

גבורה אמיתית פירושה להיות גיבור בתוך עצמי! היכולת לשלוט על הדחפים שבתוכי – היא הגבורה האמיתית!!

*

סיפר יהודי שבצעירותו, לאחר שסיים שירות עתיר קרבות בצבא, החליט לצאת, לא פחות, למסע דיג באלסקה… תשאלו, מה יש לו לאדם לחפש באלסקה, והרי אין שם כלום?! אכן, זה בדיוק מה שחיפש, מקום שאין בו כלום, רק להיות עם עצמו, הוא והבורא… לשבת ימים שלמים על שפת האגם, ולדוג…

לפני המסע התייעץ הצעיר עם מדריך טיולים מנוסה המכיר את שטחי אלסקה ואת מה שהם טומנים בחובם… הוא שאל אותו האם ישנם סכנות מסוימות שעליו לחשוש מפניהם במהלך המסע. המדריך אמר לו שאין לו ממה לחשוש, ארץ אלסקה היא ארץ שקטה ורגועה, עם נוף בראשיתי ועוצר נשימה.

אבל, אמר לו, ישנו דבר אחד מסוכן באלסקה, דוב גריזלי שמו… מדובר בדוב אימתני ומסוכן ביותר, שהפגישה עמו במהלך דיג עלולה להיות חוויה פחות נעימה…

"ומה אעשה אם אפגוש אחד כזה?" שאל הצעיר בחשש.

"הדרך הכי נכונה להתמודד מולו, היא פשוט להיעמד מולו, להביט אל תוך עיניו ולומר לו: היי דוב, המקום הזה הוא שלי, ואני דג כאן את הדגים!" —–

הצעיר גיחך על הרעיון המוזר, וקיווה בסתר לבו שלא יצטרך להעמיד את השיטה המפוקפקת הזו במבחן… טס לאלסקה, ישב בה ימים, דג לו דגים, הביט לשמים, עצר נשימה מול נופים… ויום אחד שמע רחש מבין קני האגם…

הוא כמעט התעלף, דוב שחום עם פנים זוממות התקרב אליו, והחל לרחרח אותו מכף רגל ועד ראש…

הצעיר איבד עשתונות, לא היה לו כל סיכוי מול החיה האימתנית, ובלא כל ברירה נעמד, רועד כולו, וגמגם מול הדוב את המשפט המאיים… "היי דוב, המקום הזה הוא שלי, ואני דג כאן את הדגים"…

הדוב התרומם באחת, נעמד על שתי רגליו… הוא נראה כל כך אימתני, גבוה הרבה יותר מהצעיר המפרפר… אבל הצעיר לא ויתר, ובנשימות מאומצות תפס אומץ, הביט הישר אל תוך עיני הדוב ואמר בקול מתייצב: דוב! זה המקום שלי! ואני לא זז מכאן!

ו…הפלא התרחש!! הדוב כרע ברך, פנה לאחור – ונעלם לבין השיחים…

הוא היה המום. לא הבין כיצד דבר כזה ייתכן!! האם הדוב יודע אנגלית? האם זה איזשהו לחש נסתר ופלאי?

לאחר שחזר מהמסע הארוך, לא התאפק הצעיר ושטח את שאלתו הסקרנית הבוערת בפני המדריך המנוסה.

התשובה היתה מפתיעה ומכוננת עוד יותר: "תשמע ידידי הצעיר" – השיב המדריך המבוגר – "את ההסבר לתגלית אותה הופתעת לגלות. פשוט, הדוב מודע היטב לכך שהדרגה שלו פחותה מדרגתו של האדם, גם הוא יודע שהאדם הוא הכתר של הבריאה כולה!!

ולכן – הדב לא מתקרב לאנשים!!! אלא אם כן העומד מולו מתנהג כמו חיה – צורח, משתולל, בורח, מתפרע… מול אחד כזה אין בו שום חשש… אבל אם האדם רק מראה לו שהוא 'אדם', הדוב מבין מיד את הרמז ופוסע הלאה בשקט… ולכן, ברגע שהראית לו שאינך מתכוון לזוז מהמקום כי אתה בן אדם – הדב פשוט הסתלק!!!"

עלינו לנצל את הימים הטרופים הללו להתחבר לעצמנו, לשבת עם עצמנו ולגלות את האוצרות הטמונים בנו, ללמוד על כוחות הנפש שה' נתן לנו ברחמיו (וגם להשתמש בהם, כמובן…), ורק כך נוכל לעמוד באומץ לב מול האתגרים המתרוממים מולנו – ואינם אלא ניסיון…

(מתוך 'נקודות של אור', מעובד משיחת כ"ק אדמו"ר מספינקא [דונולו] שליט"א)