הצדיק רבי דוד מלעלוב זצ"ל הסתגף בתעניות רצופות משבת לשבת במשך שש שנים, וחש שעדיין לא בא לשלמות, קם ונסע לליז'ענסק, אל הרבי רבי אלימלך זצ"ל. כבואו, נשאל: "מי הגרוע והשפל בעירך?", ענה: "רופא פלוני, פורק עול ומחלל שבת בפרהסיה". הסב ממנו הרבי פניו, ולא נתן לו שלום

"בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"  (דברים ל', יד') 

בעל תוקע בא לפני ה"ישמח ישראל" מאלכסנדר זצ"ל, וביקש שילמדנו כוונת התקיעות. שמע שסודן בגבהי מרומים החביון בריאת העולם, סוד הדורמיטא והנסירה ובנין המלכות. ואכן, נענה על ידי הרבי: "לא אלמדך, כי אינך עוד בדרגה זו". מובן שלהטו גבר לידע ולו באפס מה, כמציץ מבין החרכים. לדעת מה נשגבה מעלת התקיעות ומה עצמה פעולתן. הפציר, והרבי בשלו: "אינך מסוגל להבין הדברים לאשורם!" סקרנותו רק גברה, לא נתן לרבי מנוח. התחנן שיאיר עיניו, שיבין מה ענין התקיעות.

נעתר לו הרבי: "אלמדך, הסכת ושמע- כוונת התקיעות היא אהבת ישראל!"נעתקו המילים מפיו. נדהם, מלמל בפליאה: "אהבת ישראל?!""אכן כן", אישר הרבי. "ושלא תחשוב שכוונתי על הצדיקים ועל החסידים, גם לא על יהודי המניח תפילין ומתפלל שלוש פעמים ביום, שומר מצוות וקובע עיתים לתורה. גם לא יהודי שהתפילין שלו כשרות אך בדיעבד, ותפילתו מקוטעת ובמרוצה. שאינו פותח ספר ואינו בקי בדיני שבת. גם לאהוב יהודי כזה, אין זו רבותא. למי אפוא כוונתי באמרי שסוד התקיעות הוא אהבת ישראל?!

"אני מתכון ליהודי מתבולל, שאינו שומר שבת, כשרות וטהרה. אוכל רחמנא לצלן חמץ בפסח, ואינו יודע כלל מיום הכיפורים- בבוקרו של היום הקדוש קם כהרגלו, התגלח בתער וירד למכולת לקנות דבר מאכל. לתמהונו, היתה החנות סגורה. הלך לחנותו של גוי וקנה מה שקנה, שב לביתו וסיפר שחנותו של היהודי סגורה. 'ודאי', ענתה. 'הרי זה יום כיפור'. לא הבין מה היא שחה. 'מה הוא יום כיפור', תמה. אמרה: 'זה היום בו היהודים מתכנסים לבתי הכנסת להתפלל'."הנה, למד דבר חדש. החליט להווכח במו עיניו. סעד לבו והלך לבית הכנסת. מצאו מלא מפה לפה, כולם עוטי טליתות על בגדי לבן, זועקים ומשוועים. לא הבין על מה ולמה, לא ידע מה הם אומרים. הבין שמבקשים דבר מה מהאלוקים, והפטיר גם הוא אנחה. יצא, ועבר דרך חנות לממכר דבר אחר. קנה נתח בשר והביאו לביתו, לצלותו ולאכלו-"לאהוב אותו, נקרא 'אהבת ישראל'. וזה, סוד התקיעות"…הזדעזע הבעל תוקע, וקרא: "רבי, על אדם כזה יש חיוב אהבת ישראל? איך אפשר לאהבו?"הפטיר הרבי באנחה: "הלא זה הדבר אשר דברתי אליך לאמור, שאינך מסוגל להבין כוונת התקיעות, כי אינך בדרגה זו! מדוע אפוא הפצרת בי שאגלה לך?"..

אין ספק, תורת אמת היתה בפיהו, אבל לא רק בעל התוקע עמד נדהם, גם דעתנו קצרה מהבין איך רמוזות כוונות האר"י ז"ל ביסוד זה של אהבת ישראל, ואפילו לירוד ביותר. עבור זה, יבוא מי שדעתו רחבה מדעתנו, יעיין ויבין. לא נאמר אלא מה שגם אנו מבינים. ונפתח במעשה שהיה:

הצדיק רבי דוד מלעלוב זצ"ל הסתגף בתעניות רצופות משבת לשבת, וערך תשובת הקנה במשך שש שנים, וחש שעדיין לא בא לשלמות, למרות תורתו ותפילותיו והשגותיו הנעלות. קם ונסע לליז'ענסק, אל הרבי רבי אלימלך זצ"ל. כבואו, נשאל: "מאין אתה?" ענה: "מלעלוב". נשאל: "ווער איז דער ערגסטער און געמיינסטער אין לעלוב?", מי הגרוע והשפל בעירך?ענה: "רופא פלוני, פורק עול ומחלל שבת בפרהסיא". הסב ממנו הרבי פניו, ולא נתן לו שלום.חשב רבי דוד על מה ולמה, והבין: רופא זה אינו יודע כלום, אין לו מושג במי הוא מורד ואת מי הוא מכעיס, ואף לא כמה חמורות ומושחתות דרכיו. אבל אני, אבוי, הן יודע אני את בוראי ומורד בו! שב ועמד לפני הרבי, ונשאל: "מי הגרוע והשפל בלעלוב?", אמר בשברון לב: "אני הוא", וקיבל שלום במאור פנים…

ולמעשה, בריתא מפורשת היא (קידושין מ ע"ב): לעולם- לעולם!- יראה אדם, כל אדם, יראה עצמו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות. לא מובן: איך מחייבים את הרשע שבישראל ואת הצדיק שבישראל, שיראו כך את עצמם. איך יכול הרשע שבישראל, שאין עבירה שלא עבר, לראות את עצמו כחציו זכאי? שכף זכויותיו גדושה כמידת חובותיו פשעיו ומרדיו, ואיך יכול הצדיק שבישראל לראות עצמו כחציו חייב, שכף חובותיו ריקה? והתשובה, שהרי "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ'), והקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ' ע"א) שהאדם נתבע לפי הכרתו, ולאור השגתו איך יכול היה לחטוא אף חטא דק מן הדק. מה שאין כן הרשע, מחשיבים כל כך כל תזוזה שלו. ובהיותם במ"ט שערי טומאה נגאלו ממצרים בזכות שתי מצוות.

הכלל, מה היא תקיעת השופר? לב יודע מרת נפשו, שכדלים וכרשים דפקנו דלתיו, ואין לנו במה לבוא אל המלך. וכמו שאמרו בירושלמי (תענית פ"ב ה"א): "למה תוקיעין בקרנות, לומר חשבנו כאלו גועים כבהמה לפניך". והנהגת הבורא יתברך עמנו, במידה כנגד מידה. שהמרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים (שבת קנא ע"ב) והמעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו (ראש השנה יז ע"א)

וכשאנו מבקשים "לברית הבט ואל תפן ליצר", בניך אנו למרות מעשינו ומחדלינו, הלא נשאל: ואתם, רואים אך טוב בחבריכם? מקיימים: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל"? דנים את הזולת לכף זכות ואוהבים אותו מפאת היותו בנו של מקום?! אם אכן כן הוא, אזי ודאי יפעלו התקיעות, שהמלך יעמוד מכסא דין וישב על כסא רחמים, ויכתוב אותנו- ואת כל ישראל, יחד עם כל ישראל- בספר חיים טובים!

(מתוך 'מקרבן לתורה'  ראש השנה)