הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
אשר אני שוכן בתוכה… (ל"ה, ל"ד)
אחת המתנות המיוחדות שזכינו לקבל מבורא עולם, היא זו שבורא עולם אינו מסיר השגחתו ועיניו ממנה, מקום ייחודי ונבחר המשמש כטרקלינו של מלך, וניתן לנו במתנת אהבה. זוהי ארץ ישראל – הארץ המובטחת לאבותינו, הארץ הקדושה שעיני ה' נתונות אליה בכל עת וזמן, ארץ טובה ומובחרת שקיבלנו מתנה לחיות ולפעול בה, וליהנות מפירותיה הטובים ברוחניות ובגשמיות.
במקום בו התורה אומרת לנו להודות לבורא עולם, בפסוק בו נאמרה מצות ברכת המזון 'ואכלת ושבעת וברכת את השם אלוקיך', מפרטת התורה על מה יש להודות, מכוונת את האצבע את מה צריך להוקיר: 'על הארץ הטובה אשר נתן לך!' גם בברכת המזון, עת נפתח פינו להודות על המזון והפרנסה, נפתח את ברכת 'נודה לך' במילים 'על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה', כי בראש ובראשונה אנו מודים על הארץ הנפלאה והמיוחדת הזו, שיש בה הרבה יותר מארץ בלבד…
כי ארץ ישראל אינה רק רגבי אדמה, המצויים לרוב גם בארצות אחרות… ארץ ישראל היא מקור השפע האלוקי לעולם כולו, וכפי שכותב הרמב"ן, שהשפעת הבורא לכל ברואיו עלי תבל מגיעה תחילה לארץ ישראל – המקום המקורב ביותר למלכו של עולם הזוכה להשפעה ישירה מידיו, וממנו מגיעה ההשפעה לכל רחבי תבל. יהודי יושב בחו"ל, נהנה משפע רוחני וגשמי, אך השפע הזה אין מקורו בארצו אלא הגיע מארץ ישראל, ולכן גם הוא מודה על מתנת הארץ.
אחת הסגולות הטמונות בארצנו הקדושה, שהוזכרו בחז"ל, בכתובות דף קי"א, היא העובדה שהמתגוררים בארץ ישראל נקיים מחטאים, נשמתם זכה, נפשם טהורה. כלומר – יש משהו באוירה הקדושה האופפת את הארץ הייחודית הזו, יש מרכיב ייחודי בחמצן שנושמים על פני האדמה בארץ ישראל, שעוטף ומגן, שומר ומבטיח מכל חטא, מרחיק את היצר מעימנו, ושומר עלינו זכים וטהורים.
רגע, ישתומם כל קורא, היתכן?! הלא לדאבון הלב, לא פעם אנו חשים בלתי מוגנים, דבריו של היצר עושים את דרכם לליבנו… לא פעם אנו עשויים להיכשל, עלולים לטעות, קורה לנו שאנו נופלים במוקשיו של היצר האימתני. היכן נעלמה אותה הגנה? האם התנדפה לה אותה שמירה? הרי בימים אלה אנו מבכים על הגלות, ואנו אומרים במוסף המועדים 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו'. כיצד חטאנו אם היינו בארצנו, כיצד קרה שטעינו אם שהינו בחממה השמורה והמוגנת ששמה ארץ ישראל?!
את הביאור לכך, מגלה בעל ה'פני יהושע' זצ"ל, כשהוא מתאר את שני סוגי המגורים בין כתלי ארץ ישראל. יש מי שגר בארץ ישראל, והוא חש בכל רגע כי הוא בארמון המלוכה, בארץ המובחרת של בורא עולם. יהודי שחש ומרגיש ומעריך את העובדה כי הוא נמצא בארצו המובחרת והמועדפת של ה' – שמור ומוגן מכל חטא ועוון, כי הוא מרגיש בכל עת בחצר בית המלך, וזה לא מקום לחטוא בו. ואם חלילה נכשל וטעה בחטא – ישוב בתשובה מיד, כי הארץ ואוירתה הקדושה יגרמו ללבו להרהר בתשובה…
אך ייתכנו אנשים שגופם מצוי בארץ ישראל, עצמותיהם ובשרם סובבים ומשוטטים בין רגביה היקרים, אך אינם מכירים במעלתה של הארץ, אינם מבינים ואינם מרגישים שהם נמצאים בארמונו של המלך, בחלקות האדמה היקרות כל כך למלך. מי שלא מרגיש וחש את מעלתה של הארץ, מי שלא מפנים ומטמיע בנפשו עד כמה הוא שוהה ומתגורר במקום נעלה ומרומם – ההגנה הטהורה של ארץ ישראל אינה משפיעה עליו, אינה מצליחה לחדור ללבו ולשמור על מעשיו טהורים וזכים.
בפרשת השבוע, מגלה התורה את גבולות הארץ, וגם נותנת הנחיות לשמירת הארץ נקיה וזכה, כי ה' שוכן בתוכה, שרוי עימנו על אדמתה. כמה כדאי להעריך ולהפנים את הארץ בה אנו חיים, הרי זו אדמת קודש! אנו זוכים להתגורר בה, וגם לקיים מצוות ייחודיות שניתן לקיימן רק כאן, מצוות התלויות בארץ, ההופכות את כל המזון הצומח כאן לנעלה ורוחני יותר, ייחודי בעולם בכמות המצוות המקויימות בגרעין החיטה או באשכול הענבים!
הזכות לגור בארץ ישראל, היא הזכות היחידה הצוברת מצוות בכל עת ורגע, כמו שכתב הרמב"ן והובאו דבריו בספר 'חרדים', וזוהי מעלה נדירה שלא ניתן לזכות בה בכל מקום אחר בעולם! רק יושבי ארץ הקודש, הזוכים להתגורר בארץ ישראל, זוכים לקיים את המצוה ליישב את ארץ ישראל בכל עת ובכל שניה, בלכתם, בשנתם, בקומם, ביושבם, באכילתם ובכל מעשי ידיהם – בכל שניה נזקפת לזכותם עוד מצוה, עוד זכות, עוד יתרון!
כמה כדאי לומר בפה מלא, לפחות פעם אחת בחיים, 'הריני מקבל על עצמי מצות יישוב ארץ ישראל בשמחה', כדי שהעובדה שאנו יושבים פה – תיחשב לנו למצוה מושלמת, מכוונת, ומתוך שמחה. כמה כדאי להטמיע בנפשנו ולהפנים לליבנו כי אנו יושבים בארץ קדושה, כדי לזכות באותה הגנה שמימית ייחודית, השומרת ומגינה על יושבי ארץ ישראל זכים וטהורים, ועל כך 'נודה לך…, על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה…'
התמודדות בציריך, ישועה בירושלים…
במשך כמה שנים טובות, המתינו הרב א. ורעייתו לבשורה הטובה, שבוששה מלבוא. כבר כעשור חלף מאז נישואיהם, ועדיין, ביתם היפה בציריך שבשווייץ, יפה ומצוחצח מדי… רק בני הזוג מסתובבים בו, ממתינים ומחכים, מייחלים ולפעמים מתאכזבים בכאב, מצפים בקוצר רוח לשמוע המיית תינוק קטן, לראות אצבעות קטנות זוחלות על המרצפות הבוהקות…
באחד מרגעי הקושי, נמנו וגמרו בני הזוג לשאול בעצת גדולי ישראל. העצה שקיבלו הפתיעה, אך נתנה להם הרבה כוחות: 'תעלו לארץ ישראל, זוהי ארץ מבורכת, מקום בו השם הטוב פותח את אוצרותיו. הן כך אמרו חז"ל ביבמות ס"ד, כי פעמים שדווקא ארץ הקודש יכולה להביא בכנפיה את הבשורה המיוחלת!'
הם שבו לשווייץ, והחלו להתארגן. כשנודע הדבר כי בני הזוג עוזבים את ציריך ועולים לארץ, לא היתה גבה שלא הורמה בתמיהה. 'האומנם? הייתכן? הרי הרב א. אהוב בקהילה, רעייתו פעילה, יש להם פרנסה מכניסה, תנאי החיים שלם כה טובים… למה לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל?'
אך הרב א. ורעייתו נצרו את הסוד בליבם, לא גילו לאיש על דבר העצה כי העליה לארץ היא שתביא בכנפיה את הבשורה הטובה. הם משכו בכתפיהם בלי להסביר, והמשיכו בהכנות לקראת הנסיעה. רק לחברותא שלו, ידיד אמת רבות בשנים שגם ליוה אותו לאורך השנים האחרונות בנושא הקושי לזכות בילדים, גילה הרב א. את הסיבה האמיתית, ואז ראה את פני ידידו הופכות המומות, תמהות ומתפלאות.
'מה?! באמת?!' – שאל הידיד באכפתיות אך גם בחוסר אמון. 'הרי אתה יודע כמה ניסיתם, וכמה עברתם… דווקא העליה לארץ היא שתשרת את המטרה?! קשה לי כל כך להאמין! קיבלתם כזו החלטה קשה ונועזת, להתנתק מכל החיים המוכרים, ובאמצע החיים לפתוח בחיים חדשים בארץ זרה – האם נראה לכם שזה מה שיעזור?! אני מקווה שכן, אבל אני מקווה עוד יותר שלא תתאכזבו!'
הידיד שאל את השאלות ברצף, מתוך אכפתיות כנה וכאב אמיתי בצרתם של בני הזוג. הן הוא יודע חלק מהמסכת שעברו, והוא יודע כמה הסיכויים קלושים… ועתה, יבואו בני הזוג ויקריבו הקרבה והתמסרות עצומות כאלה, יגייסו את כל כוחות הנפש וכל כלי אפשרי כדי לעבור את תקופת הניתוק, הניכור וההתאקלמות מחדש – האם אכן תגיע תוצאה שתצדיק את המאמץ האדיר? האם אכן יזכו?
בחוסר אמון, הוסיף הידיד והפטיר: 'תשמע, אם תצליחו, אם תזכו להיפקד בילדים, קודם כל – תתקשר להודיעני, אני תופס את המטוס הראשון ומגיע לשמחה, אבל זה לא העיקר… העיקר הוא,' הוסיף בחיוך, 'תשמע טוב! – אם תזכו להיפקד, אם יעזרכם השם וארץ ישראל תמלא את ביתכם במצהלות ילדים משתובבים, אני סוגר מיד את כל עסקיי כאן, ובא בעקבותיך להשתקע בארץ ישראל!'
בימים הבאים, המשיך החברותא לתהות על צעדו של הרב א., ואילו הרב א. ורעייתו המשיכו בהכנותיהם לקראת המעבר. הבית נמכר, הריהוט חולק, החפצים האישיים נארזו. אחרי מסיבת פרידה מרגשת ומלאה בנטפי דמע, ותוך איחולים לבביים להצלחה וליישוב טוב – עלו בני הזוג לארץ, והשתקעו בירושלים רבתי…
היה זה בלילה חורפי, קר וגשום, בעיצומו של חודש שבט תשס"ה. בני הזוג כבר מתגוררים בארץ תקופת מה, אך מעודם לא היו ערבות לאוזניהם יללות האמבולנס כמו עכשיו – – –
שעה קלה חלפה, עד שנשמע קול בכי רך, מתוק שאין כמוהו בעולם. שתי תינוקות זעירים הגיחו לאויר העולם, תאומים – בן ובת, שהפכו את הרב א. ורעייתו – לראשונה בחייהם – לזוג הורים מאושרים. המיות הבכי ריחפו בבית החולים, וכמו חיממו את צינת הלילה הירושלמי בלהט של שמחה…
'אני לא אבא של ארץ ישראל', אומר הרב א. בחיוך, 'אני אבא בזכות ארץ ישראל. זה המקום היחיד בעולם, בו קדושתו של המקום והאוירה הטהורה השוכנת בו, פותחות שערי רחמים ויוצרות ניסים מופלאים!'
את הבטחתו לחברותא משווייץ לא שכח, ועם סיום העדכונים לכל בני המשפחה – חייג גם לביתו של ידידו. הלה ענה בהתרגשות רבה לשמע קולו הנעים של החברותא לשעבר, וזינק כנשוך נחש, כמעט נתקע בתקרת הבית לשמע הבשורה. 'מזל טוב!' – רעם קולו של הידיד משווייץ עד ירושלים… 'מזל טוב כפול! איזה יופי!' – קרא בהתרגשות אין קץ…
הוא אכן מיהר להגיע לשמחת הברית, כפי שהבטיח. וכשהיה בארץ, נכנס לשאול את פי הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, אם מה שאמר בגיחוך הפך לנדר של ממש. הרב פסק חד משמעית: 'אם יהודי קיבל על עצמו, הוציא מפיו מחוייבות כי יעלה לארץ בעקבות ישועת חברו, עליו לעשות זאת!' פסק.
ואכן, מיד לאחר הברית, שב הידיד לשווייץ, סגר את עסקיו, מכר את נכסיו, התנתק מידידיו המקומיים, ובמאמץ ובמסירות נפש, תוך הקרבה עצמית אדירה – עלה גם הוא לארץ ישראל, כפי שהבטיח. והיום, הרב א. והחברותא שבו ללמוד כמימי קדם בשווייץ הרחוקה. אלא שהיום התורה הזו נעלה ומזכה הרבה יותר – הן זו תורת ארץ ישראל…
הסיפור המפעים, המופיע בספר 'עלינו לשבח', חושף בפנינו טפח על עוצמתה של ארץ ישראל, על כוחה וסגולתה, אוצרותיה הייחודיים והשפעתה המבורכת. ארץ ישראל היא מקום מבורך, שערי שמים פתוחים בארץ המובחרת הזו, ניתן לזכות כאן בישועות פלאיות…
צריך רק להכיר במעלתה של הארץ, להפנים אל הלב כמה זכינו. ככל שנשמח יותר על הזכות לשבת בארץ ישראל, ככל שנפנים את מעלתה – בהיותנו יושבים בטרקלינו של מלך, נזכה להגנתה של הארץ, לשמירתה מכל חטא ועוון, וגם – שארץ ישראל תעטר לראשנו ישועות נפלאות, ותפתח בפנינו את השערים להשפעת טוב וחסד, לשפע ברכה ורוב הצלחה.
'כי השם אלוקיך מביאך אל ארץ טובה…', 'טובה הארץ מאוד מאוד', מ-א-ו-ד מ-א-ו-ד!
כבוד מלכים לתפוזים…
אחת המשפחות החשובות בירושלים של לפני כמאה שנים, היתה משפחת קליין. שנים ארוכות של נישואין חלפו על הזוג הצעיר בהמתנה מאכזבת לזרע של קיימא, ולאור שירותי הרפואה הנחשלים שהיו בארץ באותם ימים, החליטו בני הזוג כי האשה תנדוד לוינה הגדולה שהיתה מרכז רפואי בינלאומי מפותח, ולדרוש ברופאים המומחים שם, אולי בעזרתם תזכה בישועה לה היא כה נכספת…
כשיצאה את ארץ ישראל, הצטיידה במעט מזון וקצת פירות, כצידה לדרך. הדרך היתה ארוכה ומייגעת, ועוד לפני שהגיע לרופאי וינה הדגולים, עברה דרך העיירה ראצפערט, בה שכן באותה עת הרה"ק רבי יששכר דב מבעלזא זי"ע, שנודע כצדיק נשגב ופועל ישועות. על אתר החליטה לסטות מהתוכנית הראשונית, ולמהר לביתו של הרבי, להזכיר את מצוקתה לפני הצדיק.
לפני שנכנסה אל הרבי, כתבה כמקובל פיתקא, בה הזכירה את שמה וצערה הגדול, על ישועת הילדים המתעכבת. אמנם נהוג לצרף לפיתקא דמי פדיון נפש, אך כיוון שבאה ממרחק והתמודדה עם הוצאות הדרך הגבוהות – כבר לא היתה הפרוטה מצויה בכיסה. לפיכך, כשנכנסה לפני הרבי והגישה את הפיתקא, הוציאה מאמתחתה כמה תפוזים שהביאה מארץ ישראל, וציינה כי הגיע מארץ הקודש, ובמקום דמי פדיון, היא מגישה לרבי מנחה מקורית – פירות מארץ ישראל…
אך שמע הרבי את הדברים, ומיד ניעור משרעפיו וקם מלוא קומתו. הגבאים התפלאו, המקורבים תמהו, אך הרבי הסביר בפשטות: 'אני קם לכבוד אשה שהגיעה מארץ ישראל, אני קם לכבוד פירות ארץ ישראל שהגיעו בצל קורתי', והחל ללטף בחיבה את התפוזים…
דקות ארוכות התבונן הרבי בתפוזים הכתומים, לא הסיר את ידיו מלחבב את התפוזים היקרים, תפוזים מארץ ישראל… אחר כך קרא את הכתוב בפיתקא, עיניו נחרשו קמטים לנוכח צערה של האשה, אך אז העיף מבט מחבב שנית על התפוזים ואמר בקצרה: 'אין לך צורך ברופאים… שובי לארץ הקודש, כי ישועתך קרובה ועוד תזכי בבנים, נכדים וגם נינים!'
לנוכח הברכה הנחרצת, חזרה האשה לאחור, ועשתה את מלוא הדרך בחזרה לארץ ישראל, אפילו בלי לקפוץ לביקור רופא בוינה הגדולה. ואכן, ברכתו של הרבי התקיימה במלואה, וביתה התמלא במצהלות ששה ילדים, שהקימו דור ישרים מבורך, ואף סיפור זה שמענו מאחד מיוצאי חלציה, הרה"ג רבי מנחם קליין שליט"א, רבה של פרנקפורט.
ארץ ישראל טומנת בחובה אוצר יקר ערך, הם הפירות היקרים הגדלים כאן. בניגוד למנגו מארץ טרופית ולגויאבה תוצרת טורקיה, הרי שבפירות הארץ נעשות מצוות רבות – ערלה, תרומות ומעשרות שביעית ועוד, מצוות התלויות בארץ שאי אפשר לקיימן בשום מקום אחר עלי חלד, ההופכות את המזון בארץ ישראל לקדוש ונשגב, רוחני ונעלה.
לכן, כשנברך ברכות הנהנין בארץ ישראל, נכוון בהודאה עמוקה לה' הטוב, שזיכנו ליהנות מפירות מתוקים לא רק בגשמיות, אלא מתוקים רוחנית… נודה בהוקרה מעומק הלב לבורא עולם, שזיכה אותנו לאכול פירות שאין בהם רק מטעני ויטמינים לבריאות הגוף, אלא גם מטעני אנרגיה לנשמה… נשבח על הזכות לאכול מזון רוחני משולחנו של מקום, יבול הגדל בארצו המבורכת של בורא עולם!
כמה מרגש לאכול פירות, שהם לא רק גרעין שגדל והפך לפרי. כמה נפלא לדעת, שיש לנו את הזכות לאכול פירות מידו הטובה והרחבה של בורא עולם, פירות בניחוח רוחני יקר ערך ונדיר. על כך 'נברכך עליה בקדושה ובטהרה, כי אתה השם טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל הפירות!'
בכי מעורר תמיהה…
מדמויות ההוד שהקימו עולה של תורה ומוסר בארץ ישראל המתחדשת, היה הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל, שנודע בהיותו זהיר בכל פעולה שעשה היתה מתוך מחשבה והחלטה, ולעולם לא עשה פעולות סתם כבדרך אגב, בלי לשים לב. מוחו הגאוני וחושיו המחודדים מעולם לא נתנו לרגש להשתלט על מעשיו…
דווקא לכן, הפתעה רבה ציפתה לבני ישיבתו, ישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר חסידים, כאשר ביום מן הימים, לפתע ראו את רבם הנערץ יושב מצונף בפינתו, ובוכה בכי תמרורים. בלחישות מנומסות ניסו לברר אם קרה אסון לא ידוע או צרה התרגשה על בית רבם, אך כל התלמידים וגם בני משפחתו משכו בכתפיהם, איש לא הבין מה לדמעות הללו בעיצומו של יום…
לבסוף, אזר מאן דהו אומץ, ניגש אל הרב ושאל: 'ילמדנו רבנו, על שום מה הרב בוכה? קרה משהו? אולי נוכל לסייע?' – – –
'לא ולא', החווה רבי אליהו בידיו, ואחרי הפצרות נעתר והסביר: 'מיום עלותי לארץ הקודש, מהרגע בו דרכו כפות רגליי על עפרה המרומם של ארץ ישראל, נזהרתי שלא לירוק חלילה על אדמת קודש זו. הן אני נמצא בטרקלינו של מלך, בארץ אשר עיני השם בה כל העת, במקום בו כל רגב אדמה קדוש ונשגב – וכי יעלה על הדעת לירוק במקום כזה?!
היום', נאנח רבי אליהו והמשיך, 'היום זה קרה. בחוסר תשומת לב רגעית, ירקתי על האדמה, ביזיתי את אדמתה של ארץ ישראל! אני שבור וכאוב על הענין, ובודק בנפשי ומפשפש בחדרי לבי, אם אני חווה ירידה רוחנית תלולה אשר הובילה אותי לאבד מתחושת קדושתה של הארץ, אם משהו בנשמתי נפגם עד שקדושת הארץ כבר לא פיעמה בלבי באותה עוצמה, וכבר לא נמנעתי מלירוק עליה…'
הסיפור, המופיע בהקדמת הספר 'לב אליהו', מבהיר ומפנים בנו את המסר: ארץ ישראל היא לא מקום מגורים, ארץ ישראל היא מקום קדוש, שגם גרים בו. הבה נפנים את המסר הזה ונחדדו בליבנו, כי אם נזכור ונחוש ונחיה את קדושת הארץ בכל עת ורגע – נהיה מוגנים ושמורים בחממה של ארץ ישראל, נרגיש זכים וטהורים בסתר צל כנפיו של ארצו המובחרת של בורא עולם!