"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח)
סיפר הרב יעקב שיש את המעשה הבא, על פי עדותו של תלמיד חכם גדול:
נכנסתי לסניף הבנק שלי ברחוב רבי עקיבא, ומיד הרגשתי מתח באוויר. אנשים מסביבי התלחשו ודיברו בסערת רוחות, ומיד הבנתי שהתרחשה כאן איזו דרמה. לפתע הבחין בי מנהל הבנק וסימן לי להיכנס למשרדו, משום שהוא רוצה לשתף אותי בהתרחשות שקרתה זה עתה. וכך הוא סיפר לי:
"לפני זמן קצר נכנסה אשה לבנק, היא המתינה לתורה וביקשה מהפקיד למשוך שלוש מאות שקלים מחשבונה. הפקיד בדק את היתרה בחשבון וסירב בכל תוקף ואמר: "גברת, זה לא ייתכן, מזמן כבר עברת את מסגרת האשראי שלך, ובאמת הגיע הזמן שתסדרי את העניין. בשום פנים ואופן אין אפשרות שתמשכי עוד כסף. על הראשונים אנו בוכים. ועתה את מבקשת למשוך עוד?"
האשה לא ויתרה והתווכחה: "מה כבר ביקשתי? בסך הכל שלוש מאות שקל! אני מוכרחה אותם בשביל מוצרי יסוד במכולת! אין לי ברירה! אני יודעת שהמצב שלי קשה מאוד, בעזרת ה' זה יסתדר, אבל עכשיו אין לי כלום, ואני מוכרחה את שלוש מאות השקלים הללו!". הפקיד התרגז וגער בה בקול: "הסיפורים הללו אינם מענייני כלל. את נדרשת לסדר את הענין ולהביא את הכסף. כבר שלחנו לך כמה וכמה התראות ואת כלל לא מתייחסת למכתבים! את שלוש מאות השקלים הללו את בוודאי לא תקבלי!".
הגערה, שנאמרה בקול רם הגיעה לאוזני האנשים שעמדו וחיכו לתורם. האשה נשברה. היא עזבה את הפקיד, נכנסה לחדרו של המנהל, פרצה בבכי ואמרה: "איני מבינה את הפקיד שלכם! מה כבר ביקשתי? איך מותר לו לשפוך את דמי לפני כל האנשים כאן? ביקשתי בסך הכל שלוש מאות שקל, ולא למותרות אלא בשביל לשלם במכולת! למה הוא צועק עליי לפני כולם?!"
נכמרו רחמיו של המנהל על אותה אשה, והוא אמר: "את צודקת". אבל האשה לא התרצתה. היא קמה ממקומה ויצאה בהפגנתיות מן הבנק אל הרחוב. המנהל שלף שלוש מאות שקלים מארנקו האישי ויצא אחריה, אבל האשה לא הסכימה לקבל. "גברת, קחי בבקשה שלוש מאות שקל!". היא שומעת את דבריו, אולם היא אינה מסתובבת וממשיכה בדרכה במהירות. בלית ברירה לאחר שרדף אחריה מספר דקות והיא המשיכה בסירובה, נאלץ לחזור לבנק.
כאשר נכנס למשרדו, הוא מצא את הסגן שלו יושב ובוכה. "מה קורה כאן היום?", שאל בפליאה, "למה כולם בוכים? זו מחלה מדבקת?". ענה לו הסגן: "תשמע, אני קרוב לגיל חמישים, אבל יש איזו תמונת ילדות שעומדת מול עיניי כבר ארבעים שנה. התמונה הזו רודפת אחרי ואינה עוזבת אותי! הייתי ילד קטן, קרוב לגיל עשר, כשהלכתי עם אמא שלי למכולת. אמא הכניסה לסל כמה מוצרים בסיסיים: לחם, חלב וגבינה, וביקשה מהמוכר, שירשום לה.
"המוכר התרגז על אמי ואמר בקול רם: 'מה פתאום לרשום? את חייבת כאן כל כך הרבה כסף! את לא משלמת כבר כל כך הרבה זמן! אני לא מסכים לרשום בשום אופן. תחזירי את המוצרים הללו! אני לא בנק!'. אמא דיברה בעדינות: 'אני אסדר את זה, אבל עכשיו אני במצב קשה! המצב הכלכלי שלנו לא מזהיר! תראה, לא לקחתי שום מותרות, רק לחם ומוצרי חלב'.
"המוכר אפילו לא דיבר. הוא חטף לאמא את סל המצרכים והניח אותו על הדלפק. אמא יצאה מהמכולת ופרצה בבכי מר. היא נתנה לי יד ומשכה אותי הביתה. כל הדרך שמעתי אותה בוכה… הסיטואציה הזו עומדת לי חיה מול העינים כל חיי! איני מסוגל לשכוח את התמונה הזו!
"היום כשבאה האשה נזכרתי שבעל המכולת היה אבא שלה. אתה מבין? לבת שלו אין כסף אפילו למוצרי יסוד, רח"ל"… (מעובד מתוך הספר 'אדרבה')
דמעות בעיניים! מבהיל לראות את המידה כנגד מידה!