הפרישות היא מידה עליונה. והוא – הפורש מהנאות העולם, ואפילו מדברים המותרים, באכילה… וגם בכל התאוות האחרות, כבוד, שררה, עושר, וכיוצא בהן. והפרוש, מתקרב אל עיקר הנפש ויסודה, והוא קרוב לעבודת הבורא יתברך.
כיצד במאכל? האוכל מעט, כדי חיותו, שיהא בריא כדי ללמוד תורה הרבה ולעשות מלאכת ה' מלאכה מרובה. או השותה די הסרת צמאו… הרי זה מדרך הפרישות, שאין דעתו ליהנות מן העולם, ועוד תועלת שניה – שישמור נפשו מחטא, כי כשיתגבר עליו היצר ויתאוה לעשות עבירה, יאמר בלבו: מן ההנאות המותרות אני נשמר, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאבי שבשמים כל הימים?! וזה הדבר ימנעהו מן המכשולות.
אך המתקרב אל טבע החומר, ונמשך אחר תאוותיו והנאותיו, הגם כי לא יעשה איסור, נמצא מתרחק מעיקר הנפש ויסודה, וגם יגרום אל הנפש שתמשך אחר הגוף והחומר.
ונתנו עצה למי שאינו יכול למשול ברוחו ונמשך אחר ההנאות – לנדור נדר ליָמים, לאמור: עד זמן פלוני לא אוכל ולא אשתה כי אם… וההרגל ישלוט עליו מתוך שהוא מקיים נדרו. אך מי שמושל ברוחו ויכול להשיג מידת הפרישות בלא נדר, אין לו לידור. ומוטב לעשות הסייג ההוא בלא נדר.
[רבנו יונה אבות ג, יג]