אברהם היה נאה דורש ונאה מקיים
המתבונן יתפלא, הכיצד הצליח אברהם אבינו לזכות הגדולה – להיות עמוד האמונה של העולם כולו, בעוד לכאורה קדמו לו רבים וטובים בדורות לפניו שהאמינו בה' בכל מאודם, כמו מתושלח, נח, שם ועבר ועוד, ולא זכו למה שזכה הוא שתהיה לו השפעה כה רחבה על אלפים ורבבות אנשים הנוהים אחריו?
יתירה מזאת יש להתבונן, הלוא חז"ל מתארים לנו (בראשית רבה מב, ח) שאברהם העברי היה יחידי ובודד הניצב בעֵבֵר אחד של העולם, מאמין בעוז ובגבורת נפש בצדקת דרכו ושיטתו, ודואג לפרסם שם אלוקיו בעולם. לעומתו ניצבו בעֵבֵר השני כל העולם כולו מאוחדים ומאוגדים באמונה טפלה באלילים ובמזלות, והוא בא לממלכות גדולות ולערים גדולות עם המצאה חדשה בלתי מוכרת עד עתה, וערער על המוסכמות הברורות והקבועות בבריאה, שיבר צלמים וערך מערכות וויכוחים ברבים, ולמרות זאת היתה לו השפעה כה גדולה. מה היה סוד הקסם שלו, שבאמצעותו זכה לכל זה?
ונראה לבאר על פי המשל הידוע שהשיב הגאון מווילנא לרעו הגדול המגיד מדובנא, כאשר נשאל על־ידו מהי הדרך הטובה ביותר להשפיע על הכלל ברוחניות?
השיב הגאון: משל למה הדבר דומה? לבקבוק יין שיש סביבותיו כוסות ריקות, וכאשר ממלאים את הבקבוק עד גדותיו נשפך מתוכנו לצדדים ונמצאות הכוסות מלאות מאליהן.
כך גם כאשר רוצה האדם להשפיע על סביבתו יראת שמים ומידות טובות – הרי שהדרך הטובה ביותר לכך היא, שידאג בראש ובראשונה למלא בהן את עצמו; וכך בהיותו מלא וגדוש עד גדותיו בתורה ובמעשים טובים, ממילא תימשך השפעתו ממנו אל סובביו. אך אם לא יעשה כן מובטח הוא שייפלו דבריו על אוזניים ערלות.
הראשון להנהגה זו היה אברהם אבינו עליו השלום. קודם שהרחיק לכת להשפיע על אחרים עבד על עצמו עבודה אישית מופלגת, בשיפור אישיותו, ריסון מידותיו ותיקון מעשיו. התמיד במחשבות על תכלית האדם בעולמו, ושוטט בדעתו ביום ובלילה מי ברא הכל ומי המשגיח עליהם. וכשהגיע לחקר האמת החדיר זאת למעמקי הלב ללא הרף, ורק אחרי שנים ארוכות של עבודה עצמית זו החל להשפיע על אחרים!
וזאת מניין?
הנה המעיין בדברי חז"ל והראשונים יראה כי ישנה סתירה לכאורה באיזה גיל הכיר אברהם את בוראו. הרמב"ם כתב: "בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו". מנגד, בתחילת דבריו הוא כותב: "איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן". וכן ידועים דברי הזוהר הק' (א, קכט) שכבר בהיותו בן ג' שנים הכיר את בוראו.
כן מצאנו בהדיא בתהילים (קי, ג): "עמך נדבות ביום חילך בהדרי קודש מרחם משחר לך טל ילדותיך", ומפרש שם רש"י שפסוק זה מוסב על אברהם אבינו שכבר משחר ילדותו מרחם התעטף בהדרת קודש, בכך שהכיר את בוראו, ולכן זכה שיתנדבו לו אוהביו לעזור לו במלחמותיו עם חמשת המלכים.
ואמר בזה המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, כי בוודאי תחילת הכרת אברהם אבינו בבוראו החלה כבר בהיותו כבן ג' שנים, אולם זו היתה רק ההתחלה. התחלה שרחוקה היתה עדיין מרחק רב ממה שהיה עליו להגיע. מכאן ואילך החל תהליך ארוך של עבודה עצמית, שבה שקד בעמל רב על תיקון מידותיו, על טוהר אמונתו ועל זיכוך נפשו, שלב אחר שלב, עד שהגיע בהיותו כבן ארבעים לפסגת ההכרה בבוראו, הכרה כזו שאין למעלה הימנה.
וזה מה שכתב הרמב"ם, שמהיותו בן ארבעים שנה התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים, משום שקודם שהגיע לשלמות של 'כיון שהכיר וידע' לא ניסה כלל להשפיע על אחרים, ורק מכאן ואילך התחיל להשיב תשובות.
מעתה, אין זה פלא כיצד הצליח להשפיע על רבבות אנשים עד שזכה להיות 'אב המון גויים', משום שאכן גם לפני אברהם היו גדולים וטובים שהכירו את בוראם בדרגה כזו או אחרת, אך לפי דרגתם לא הגיעו למלא את קנקנם כל כך באופן שישפיעו גם על סביבתם.
אחד היה אברהם שכן הגיע למילוי עצמי בהכרה מוחלטת כזו שעלתה על גדותיו, עד שמאליה פעלה את פעולתה והצליחה לחדור אל לב ההמונים.
היסוד הוא, שככל שהאדם מלא יותר בתוכן, מעובד יותר בנפש, שוקד יותר על תיקון מידותיו, כך גם השפעתו על סביבתו הולכת וגדלה!
וכך גם נהגו כל חכמי המוסר, שעבדו על עצמם לא לדבר ברבים על עניינים שעדיין אינם שלמים בהם לפי דרגתם, בבחינת "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים", ורק לאחר הכנה רבה של חשבון הנפש ועיון היטב בפשפוש מעשיהם ונמצאו הגונים בדבר, החלו להטיף לאחרים.
שמעתי מאבי מורי שליט"א סיפור מופלא אודות המשגיח הגה"צ רבי אליעזר אליהו דסלר זצ"ל, בעל ה'מכתב מאליהו':
הנה, כידוע הרב דסלר היה נוהג באופן תמידי להקדים ולהשמיע את השיחות שהוא מתעתד למסור בישיבה באוזני רעייתו הרבנית הצדקנית ע"ה, שהיתה אשה גדולה בפני עצמה, בנוסף להיותה בת גדולים – בתו של הגה"צ רבי נחום זאב מקלם זצ"ל, נכדת אבי תנועת המוסר רבי ישראל סלנטר זצ"ל, ומיוצאי חלציו של הגאון מווילנא זצ"ל.
מספרים, שבפקחותה העצומה ובידיעותיה הנרחבות בתחומים רבים, פעמים שהיתה מוסיפה נופך על דברי בעלה ומאירה אותם באור יקרות.
והנה, באחת השיחות שהשמיע באוזניה היא שאלה אותו לבסוף: "האם הינך בטוח בעצמך שאתה כבר אוחז בדרגות אלו…".
הרב דסלר נחרד עמוקות לשמע השאלה, וחקר בדעתו האם אכן ראוי הוא כבר לדבר על אותן הנקודות שהוא רצה להשמיע ברבים, ומשחש בעצמו שאין הוא עדיין ראוי טרח והכין שיחה חדשה.
מפליא!
ואכן, העיד תלמידו הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת השרון, ששמע פעם מפיו של הרב דסלר כדברים האלה: "כשנצרך אני לומר שיחה בפני בני הישיבה זמן ההכנה לוקח לי כ־12 שעות כדי להכין אותה. אולם כשנצרך אני לומר שיחה בפני בעלי בתים באנגליה או באמריקה מספיק לי הזמן מאז שאני נכנס לבית המדרש, מנשק את המזוזה, עולה לבמה ומנשק את הפרוכת כדי למסור את השיחה".
רבי יעקב שאלו לסיבת הדבר, והוא השיב: "בשביל לומר שיחה בישיבה אני צריך שעות הכנה כי מי אני שאומר שיחה בפני בחורי ישיבה העוסקים כל היום בתורה. הרי הם הרבה יותר חשובים ממני, הם לומדים כל היום ואני לא לומד כל היום. כדי שאוכל לדבר בפניהם מוכרח אני לעלות דרגה, ולעמול לחיות את הדברים שאני אומר להם כדי שאהיה שייך לזה".
בזאת הסביר המשגיח, הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, את הסיבה שבגינה כינו בהיכלי הישיבות את הוועדים המוסריים בכינוי 'שמוע'ס' ('שיחה'), ולא 'שיעורי דעת' וכדומה. משום שבענוותנותם לא הרגישו המשגיחים את עצמם כמי שגבוהים הם במעלה יותר מן השומעים, ומכיון שכך אין להם את הזכות והיכולת להטיף מוסר לאחרים. על כן הם ביקשו להדגיש כי הוועדים אינם אלא בבחינת "אז נדברו יראי השם". בשפת האידיש הוא כינה זאת: "מיר שמועס'ן דורך צו זאמען" (הננו משוחחים בינינו יחדיו), ומשום כך השתמשו בשם 'שמוע'ס' המבטא יותר תחושה זו!
כשהגישה היא כזאת, כשגם במדבר מקוננת תחושה זו של חשק ורצון להגיע לדרגות שהוא מעורר עליהם, יכול הוא לדבר אף על דברים גבוהים שאין הוא אוחז בהם עדיין, כי מבחינתו הוא רק משתף בתחושותיו ובשאיפותיו את השומעים עד להיכן ניתן להגיע ולעלות, ולמרות שאינו שלם בכך הגישה משפיעה כי היא נובעת ממעמקי הלב.
סיפר הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד 'העדה החרדית', שכאשר נסע פעם בספינה מארץ ישראל לאיטליה נסע עמו בצוותא האדמו"ר הקדוש רבי דוד משה מקרעטשניף זי"ע. במהלך הנסיעה הודיע לו הרבי כי ידוע לו שלקראת הלילה עומדת להתקיים בלובי הספינה הרצאה מיוחדת בחומרת העישון מפי אחד הפרופסורים הגדולים וידועי השם בעולם שנוסע עמם, ומצד חובת "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" כדאי להיכנס לשמוע את דבריו בעניין.
בהרצאתו עמד הפרופסור על נזקי העישון והשלכותיו על חיי האדם ובריאותו, והתריע על כך שהעישון מקצר את ימיו של האדם באופן ודאי!
"לאחר שעות ספורות", מספר רבי משה, "לתדהמתי ולהשתוממותי המוחלטת לפתע אני רואה את הפרופסור בכבודו ובעצמו מעשן סיגריות להנאתו!".
העז רבי משה פנים ושאלו כיצד יתכן הדבר שכבודו מרצה בשפה כה ברורה וחדה במגרעות העישון, עד כמה הוא מהווה הרס ונזק לבריאות האדם, ובצביעות מאין כמותה אתה בעצמך מעשן?
השיב לו הפרופסור בפליאה: "אינני מבין את טענותיך, וכי מה כל זה קשור אלי? וכי אני אמרתי לא לעשן, הרי רק העמדתי את הציבור על חומרת הדבר שהעישון מקצר ימים, וכי בגלל זה מחויב אני להפסיק לעשן?… אני מעדיף להפסיד עשר שנים מחיי ובלבד שאוכל לעשן, בלי זה אין לי חיים…".
וכדי בזיון וקצף!
נקודה זו כאמור נגזרת מאורחותיו של אברהם אבינו, ונוגעת לכל יחיד ויחיד. כדי שאכן יזכה האדם להיות 'מקרין' באישיותו, ומשפיע השפעה חיובית של מידות טובות והנהגות ישרות, לא יועילו לו דיבורים הרבה ולא שיחות מוסריות ארוכות. העצה היא, שיעבוד האדם על עצמו, ומתוך השתלמות מידותיו ודרכיו יזכה גם להקרין על סביבותיו, על בניו וקרוביו, תלמידיו ושומעי לקחו.
(קטעים מלוקטים, מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא')