"וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל', י"ט)
מרן הגה"ק בעל 'ישועות משה' מוויז'ניץ זי"ע, היה אומר: בפסוק נאמר (דברים ל', י"ט): "ובחרת בחיים", התורה הקדושה מצווה את האדם שיבחר בחיים. נשאלת השאלה: לאיזה צורך אמרה כן התורה? וכי יש אדם מן השורה שיבחר במוות מאשר בחיים? היעלה על הדעת שאדם שעומדות בפניו שתי דרכים – דרך החיים ודרך המוות – יבחר לעצמו את דרך המוות, בו בזמן שעומדת לפניו גם דרך החיים – עד שהתורה צריכה להורות לו את הדרך הנכונה ולומר לו: 'ר' איד! ראה נא שתבחר את דרך החיים ולא את דרך המוות'… אטו בבהמות עסקינן??
ואמר הרבי זי"ע שכוונת הכתוב היא כך: התורה הקדושה מצווה את האדם ואומרת לו: "ובחרת בחיים" – ראה נא לבחור ב"חיים" – מהו הכוונה 'לחיות' [וואס הייסט לעבן], וכי משחק 'כדורגל' נקרא 'לחיות'? האם להתלבש עם כל השיגעונות של המתחדשים במיטב האופנה – המגיעה מהגויים המשוגעים בפאריז – זה נקרא 'חיים'?
א פייערדיג'ן שבת קודש זה נקרא 'לחיות'! [דאס הייסט געלעבט!] תורת ה' – זה נקרא 'לחיות'! חיות דקדושה – זה נקרא 'חיים'! לזה נתכוונה התורה הקדושה בצוותה את האדם: "ובחרת בחיים", כשאתה הולך לבחור את הדרך בחיים – ראה נא לבחור ב'חיים' האמיתיים, 'א לעבעדיג'ן לעבן נישט א טויטער לעבן!'…
המעשה שלפנינו ימחיש מאוד מהם חיים של תורה – שכל חיי האדם הם אך ורק לצורך לימוד התורה.
הגאון רבי יעקב אורנשטיין זצ"ל בעל 'ישועות יעקב' על שו"ע, היה הרב בעיר לעמבערג. אחריו, היתה העיר תקופה מסויימת מבלי רב. באותה תקופה היו הרבה מועמדים שהציעו לכהן פאר בעיר חשובה זו – לעמבערג. בראש המועמדים היו מוצעים שני גדולי עולם: הגאון רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל בעל 'שואל ומשיב', וגיסו, הגאון רבי מרדכי זאב איטינגא זצ"ל, שחיברו ביחד את הספר 'מפרשי הים' על ספר 'ים התלמוד'. אלא שפרנסי הקהילה לא ידעו במי לבחור לרב, כי שניהם היו גדולי הדור, חריפים ובקיאים גדולים, צדיקים וקדושים. על כן החליטו לשאול את מוצא פיו של הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע, שיורה להם כדת מה לעשות.
בחרו, אפוא, פרנסי הקהילה משלחת חשובה ונכבדה, מראשי הקהל ורבניה, שיסעו לבעלזא לשאול את חוות דעת הרה"ק רבי יהושע זי"ע. כשהגיעו לבעלזא, נכנסו לקודש פנימה, ושטחו בפני הרבי את ספיקותיהם. הם מנו את המעלות שיש לכל אחד משני המוצעים להם, והמתינו בחרדת קודש לתשובתו. ביני לביני, קם אחד מהנוכחים, ואמר שהוא רוצה לספר עובדא על הגאון בעל 'שואל ומשיב' זצ"ל, וכה סיפר:
חותנו של ה'שואל ומשיב' היה עשיר גדול מאוד, וכשלקח את ה'שואל ומשיב' לחתן, הקציב עבורו נדן גדול – והבטיח לו הון עתק כדי שיוכל לשבת במנוחה, לשקוד על דלתי התורה כאוות נפשו הטהורה, ושום טירדה לא תטרידהו מתלמודו. זוגתו – עזרתו בקודש – היא אשר נטלה על שכמה את עול ניהול הבית, כדי שבעלה הקדוש לא יופרע מתלמודו. לימים, שלחה ידה במסחר, והשקיעה את ה'נדן' בכמה מקומות. מהרווחים התפרנסו בכבוד, וכך היה בעלה הגאון יושב ושוקד על לימודו בלי שום הפרעות.
ויהי היום, התהפך עליהם הגלגל ר"ל, והפסידו את כל כספם שהיה מושקע, עד שנעשו עניים ואביונים ר"ל, והגיעו לכדי פת לחם. המצב בבית היה קשה מנשוא, כי היו מורגלים לחיות במנוחה והשקט, וכך ביום אחד היו צריכים לחשוב על פת לחם.
יום אחד הלך ה'שואל ומשיב' ברחוב כשהוא משוטט ברעיונותיו. הוא היה נראה מאוד מודאג ושבור, אותות תוגה נראו על פניו. לא היו צריכים להיות 'חדי עין' להבין שעננה כבדה רובצת לה עליו. בהיותו מהלך ברחבי עירו, פגע בו יהודי אחד ממכריו, וכשראה את הגאון מתהלך ביגונו ושקוע בצרתו, שאלו על כך: "מה קרה לכם? אולי התרגשה עליכם איזו צרה ר"ל, אולי אני יכול לעזור לכם?"
השיב לו הגאון בעל 'שואל ומשיב' זצ"ל: "כן! המצב אצלי בבית קשה מנשוא, שכן מאז שכל הוני אבד בתהום ונבלע במצולות, חיי אינם חיים! אני מרגיש שאני לא יכול לסבול עוד! כי עד עתה" – מספר ה'שואל ומשיב' – "בהיותי יושב על תלמודי במשען ומשענה – באין טורד, הייתי יכול להתמיד בלימודי בעיון ובקיאות, הייתי יושב ולומד אלף דפי בגמרא בחודש וכדומה, אמנם מאז שנעשיתי מחוסר לחם, ועול הפרנסה ריחיים הוא על צווארי, אינני יכול להספיק כל כך בלימודי, ולמדתי, אפוא, החודש רק שש מאות דפי גמרא… תורה מה יהא עליה? על כן אני מתהלך שבור ורצוץ, כי אינני יודע לשית עצות בנפשי"…
כששמע הרה"ק מבעלזא את דבריו הנוראים, אמר לפרנסי הקהל: "אותו תקחו לרב בעירכם! אדם אשר מרגיש את התורה כחלק מחיותו, וכאשר הוא מופרע מלימודו חייו אינם חיים – זה מה שכואב לו – 'התורה מה תהא עליה' – הכסף הרב שאבד לו אינו מדבר אליו, כי זה אינו מעניינו כלל, רק התורה שהיא משוש חייו ויקרה לו כבבת עינו – הוא הגבר הוקם עול – הוא ראוי להיות רב בעירכם, והוא אשר יקים את התורה ויוכל להעמיד את הדת על תילה!"
***
לפני מספר שנים סיפר לי כ"ק מרן אדמו"ר מראחמיסטריווקא שליט"א – ארה"ב, שבאחד מבתי הכנסיות אירע פעם, שבאמצע התפילה ניגש יהודי אחד לשליח ציבור, והעיר לו אודות תיבה מסויימת בנוסח התפילה, שלפי דעתו הוא לא הגה את הניקוד נכונה כפי כללי הדקדוק [לדוגמא: בתפילת "וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו" – את נקודת תיבת 'ברחמים', הגה השליח ציבור 'ברחְמים' – עם שו"א, ודעת המעורר היתה שלפי כללי הדקדוק יש לומר 'ברחֲמים' – בהדגשת החט"ף פת"ח]. שליח הציבור לא ענה לו (לאותו מעורר) אז – באמצע התפילה.
לאחר התפילה, ניגש שליח הציבור לאותו יהודי ואמר לו, שהוא רוצה לספר לו איזו עובדא. וכה סיפר לו: בכפר אחד פרצה פעם אחת אש גדולה בבית בו היה דר ילד קטן. הילד – בראותו את האש שפרצה – נבהל מאוד, וינס החוצה, והתחיל לזעוק לעזרה בקול רעש גדול: "הצילו! א פיר, א פיר!! עס ברענט א פיר!!" [כשכוונתו ל"פייער" – אש]. תוך כדי שהילד זועק לעזרה, עבר שם איש אחד, וכששמע את זעקת הילד "עס ברענט א פיר", ניגש אליו ואמר לו: "ילדי היקר, לא אומרים 'פיר' אלא 'פייער'"…
הילד, כששמע את דבריו האוויליים שלא במקומם, צעק לעברו ואמר לו: "שוטה שכמותך, למה אתה מבלבל עכשיו את ראשי בגיבובי דברים איך לדבר, אם לומר 'פיר' או 'פייער' – וכי אינך רואה שהאש בוערת כאן?! – עס ברענט א פייער! – הרי האש גדלה מרגע לרגע, ולשונותיה מאיימות לכלות כל חלקה טובה מבלי להשאיר שריד ופליט רח"ל! כשהאש בוערת – למי יש זמן לחשוב איך לדבר?"…
אמר שליח הציבור לאותו מעורר: "כשאוחזים באמצע התפילה, הרי בוערת אש! עס ברענט א פייער! וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ל"ט, ד'): 'חם לבי בקרבי – בהגיגי תבער אש', כשיהודי עומד בעת התפילה לפני קונו כעבד לפני המלך, הרי אז בעת התפילה בוערת אש גדולה ועצומה! ואם כן אני שואל אותך – כשבוערת אש, האם אז הוא הזמן הנכון לחשוב על הדיבורים שיהיו כפי הכללים?! עס ברענט דאך א פייער!"…
לעובדא הנ"ל אפשר להוסיף ולומר, שאם אמנם יהודי מתפלל בהתעוררות ובלהבת אש [אויב מ'פלאקערט ביים דאווענען], אז גם אינו טרוד בעת התפילה להציץ בשעונו. כשעומד ומתפלל ובוער בקרבו, אז מתפללים אל השי"ת ולא אל השעון… וכמובן שאז אין מתרגזים כשאחד מאריך קצת בתפילתו, והתפילה מתארכת בעוד שתי דקות ואפילו בעוד חמש דקות!…
העולם מספרים: שתפילת 'עלינו לשבח' באה פעם אחת בטענות כלפי מעלה, מדוע נגרע ערכה ולא שפר חלקה בעיני הרבה אנשים, שבכל התפילה עוד מתפללים איך שהוא, אבל תפילת 'עלינו לשבח' כמעט ואינה חשובה בעיניהם, יש אנשים שאומרים אותה כשרגלם האחת עומדת כבר מחוץ לבית הכנסת, ויש אנשים, המהדרין מן המהדרין, שאז הם כבר כלל אינם נמצאים בבית הכנסת, במצב הטוב הם אומרים אותה בדרך לעבודתם… [ואגב, על זה היה מרגלא בפומי' של המגיד הירושלמי המפורסם, הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, ש'עלינו' איננה 'תפילת הדרך'…]. ולפעמים צריכים להמתין לעשירי כדי שיוכלו לומר קדיש יתום שלאחר 'עלינו', גם אם בכל עת התפילה היה המנין ברווח.
כששמעו בשמים את כאבה של תפילת 'עלינו לשבח', הבטיחו לה שבימים הנוראים יאמרו תפילה זו בכוונה גדולה, והיא תהיה אחת מן התפילות המיוחדות ביום זה, כולם יסלסלו וישתעשעו בה, ואף גם יכרעו בה ארצה…
(לקט מתוך 'נועם שיח' פרשת עקב תשע"ג ותרומה תשע"ד, מכון 'אפריון לשלמה')
2/150