מן הראוי להרחיב על הלקח הנורא שמלמדים חז"ל מפרשה זו של יוסף ואחיו, ולירא ולפחד מן התוכחה האמיתית המחכה לכל אחד ואחד מאיתנו לעתיד לבוא.
על דברי יוסף לאחיו נאמרו דברי חז"ל המפורסמים, שאותם מביא רש"י על המקום: "אמר רבי אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים ולא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו, ולכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה".
גאון ישראל, ה'בית הלוי' זצ"ל, מביא את דברי המדרש הללו בפירושו על התורה, וביאורו לענין נוקב עד תהומות. הוא מקדים ושואל שלוש שאלות:
שאלה ראשונה: הרי כל המשא-ומתן בין יוסף לאחים הוא על האבא הזקן, ועל צערו אם לא יוכל לראות את בנימין. כבר שעה הם מתווכחים על הענין, ופתאום יוסף שואל: "העוד אבי חי". ודאי שהוא חי, הרי על זה אנחנו מדברים כל העת?
שאלה שניה, שיוסף כבר שאל אותם עם הגיעם למצרים בפעם השניה (מ"ג, כ"ז): "וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, הַעוֹדֶנּוּ חָי", והאחים השיבו לו "שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי". מאז ועד עכשיו הם לא חזרו לביתם בארץ כנען, ואם כך לא יכלו לחדש לו כלום בענין יעקב אבינו?
שאלה שלישית: גם אם נניח שהשאלה של יוסף כן מובנת, לא מצינו מה השיבו לו האחים על שאלה זו?
מיישב ה'בית הלוי' את כל השאלות על פי דברי המדרש הללו:
שאלתו של יוסף "העוד אבי חי" לא היתה שאלה, כי אכן, כמו שהקשינו, לא היה לשאלה זו מקום. היתה זו תוכחה נוראה לאחים, שמחמתה נבהלו כל כך ולא יכלו להשיבו דבר: 'אתם הלוא מספרים לי באריכות ומבקשים רחמים עבור אביכם הזקן, ואתה, יהודה, ממש חושש לחייו. היכן הייתה הדאגה שלכם כאשר מכרתם אותי לעבד, וסיפרתם ליעקב שנהרגתי על ידי חיה רעה?! אתם מפחדים מה יהיה כאשר יעקב יראה שבנימין לא חוזר אליו, אבל שאלה זו עצמה לא הטרידה אתכם כשטבלתם את כותנתי בדם של שעיר עיזים, ואמרתם ליעקב "זאת מצאנו"!'…
זוהי התוכחה הנוראה ביותר שיכולה להיות לאדם! כאשר סותרים אותו על פניו בסתירה מיניה וביה – ממעשיו שלו עצמו. אדם אינו מסוגל לעמוד מול זה! וזוהי כוונת המדרש, מוסיף לבאר ה'בית הלוי': רבי אבא כהן ברדלא נרעש מהלקח הנלמד מהדברים; לאדם יש תירוצים, סיפורים, מערכת שלמה של רמאויות קטנות שהוא מספר לעצמו ולאחרים, ועל ידם הוא מצדיק, חס ושלום, את העברות והאיסורים שהוא נכשל בהם. והתוכחה הנוראה שיוכיח הקדוש ברוך הוא את האדם ביום הדין, תהיה פשוט להראות לו את הסתירה הגלויה שבמעשיו שלו עצמו.
על כל עוון וחטא בפני עצמו, אומר ה'בית הלוי', סובר האדם שיש לו קצת תירוץ, דהרי כל 'דרך איש ישר בעיניו'. ולמשל מי שאינו נותן צדקה, סובר בדעתו שיש לו תירוץ – כובד ודוחק הפרנסה, וריבוי ההצטרכות של ההכרחיות מבני ביתו עד שאין בכוחו לפזר על אחרים… אמנם מראים לו ממעשיו אשר במקום אחר פיזר הרבה ממון עבוד דבר שאינו הגון, כמו להשיג איזו תאווה אסורה או כבוד, או עבור מחלוקת…
אדם טוען שאין בכוחו ובאפשרותו להחזיק ביד עניים, ויש לו הרבה הוצאות. ובני אדם עלולים לטעות ולחשוב שאכן אולי באמת אין לו. אבל בשמים יראו לו שלפתע היה לו כסף כשביקש להרחיב את הדירה, אמנם הבית שלו קטן וצפוף ואולי באמת היה נצרך למקום גדול יותר, אולם מהיכן פתאום היה לך כסף לריצוף הכי יקר?… ולרצף גם מחדש את כל הבית כדי שיהיה יפה?… יתכן שיש יהודי שהוא ומשפחתו רעבים ללחם, הוא מתחנן אליו למתנת צדקה, ושם הוא קופץ את ידו; אבל בשביל הריצוף יש לו בשפע!…
ונוסיף ונאמר, שאחרי התירוץ 'אין לי כסף', מגיע התירוץ 'אין לי זמן'. יהודי רץ מבית הכנסת לפני סיום התפילה, הוא ממהר מאד לרופא או למשהו דומה. אבל אחר כך רואים אותו קורא את העיתון בנחת, מפטפט עם חברים, בשביל זה יש לו את כל הזמן שבעולם. יאמר לו הקדוש ברוך-הוא: בשבילי לא היה לך זמן, ובשביל החדשות כן?! האדם יתקשה לעמוד מול טענות קשות ונוראות אלה. אין מה לענות, זו היא סתירה מתוך מעשיו של האדם עצמו. פחד ואימה!
שמעתי מהגאון רבי משה קופשיץ זצ"ל, רבה של שכונת רוממה בירושלים, אמרה נפלאה בשם סבו מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים: המדרש אומר – "כל דיין שלוקח שוחד, סופו שידון דין אמת". כמובן שלשון המדרש קשה – כי מחמת שהדיין עשה שלא כדין ונטל שוחד הוא יזכה לדון דין אמת? ואכן, הגאון מוילנא מגיה את נוסח המדרש וגורס: "כל דיין שאינו לוקח שוחד". אבל רבי יוסף חיים הסביר פשט יפה מאד על פי הגירסה שלפנינו:
אותו דיין שלוקח שוחד ופוסק שלא כדין, הרי הוא תלמיד חכם, ויודע מה שמבואר בפוסקים; אלא שכיון שבעל הדין נותן לו שוחד הוא מעקם את הדין ופוסק לטובתו. אבל מה הוא יעשה שכתוב בשולחן ערוך מפורש נגד הפסק שלו? אז הוא מוצא איזה 'שיטה מקובצת' במהדורה ישנה, שמביא את דברי הרבינו פרץ, ושם מבואר שלא כדברי השולחן ערוך. על זה הוא בונה מגדלים ותילי תילים, ומבסס את הפסק שלו בניגוד לאמת הצרופה. "מה אפשר לעשות?", הוא יטען, "הרי יש דעה מפורשת שהצד הזה צודק!".
מה עושה הקדוש ברוך-הוא? הוא מביא לו את אותו דין תורה בדיוק, רק שהפעם בלי שוחד – "דין אמת", וכעת כשאינו משוחד כמובן, הוא פוסק לפי שורת הדין, ואינו מגיש את כל הסברות והבניינים שבנה מסביב לרבינו פרץ. אזי ישאלו אותו בבית דין של מעלה: "לפתע שכחת משיטתו של הרבינו פרץ? אמרת לכולם 'רבינו פרץ כך פוסק', ופתאום אתה לא מזכיר אותו?"…
הרבה פעמים אנו רואים שפלוני מעיר לחברו בהתלהבות על ענין כל שהוא, הוא מוכיח אותו עם כל ה'ברען', ותוך כדי שהוא מדבר הוא תופס שבעצם אצלו היה אתמול את אותו הסיפור בדיוק… זה מה שאומר המדרש שהקדוש ברוך-הוא יוכיח כל אחד ואחד "לפי מה שהוא". בשמים יראו לאדם את הסתירות שבמעשיו, ויוכיחו אותו מיניה וביה; זאת התוכחה הכי נוראה שיכולה להיות!
(מתוך אוצרותיהם אמלא)