הרב יעקב א. לוסטיגמן
לפני שנים אחדות ביקרתי במשרדו של איש עסקים חרדי, שבבעלותו רשת של עסקים הפועלים ברחבי הארץ. הוא היה חיוור ונרגש מאוד. שאלתי אותו מה קרה? והוא מספר לי סיפור שנחרט עמוק בלבי, וממנו למדתי מוסר השכל חזק מאוד.
וכך היה המעשה:
שעות אחדות לפני שנכנסתי אליו, התקשר אליו עובד חדש ברשת, שנכנס כמנהל של אחד הסניפים שלה. הוא היה אדם שאינו שומר תורה ומצוות, והגיע עם תעודות שמלמדות על כך שהוא למד את המקצוע וכשיר לכהן בתפקיד הניהול שיועד לו.
העובד הזה מתקשר לבעלים, ומספר לו בבהלה ש"מישהו עקץ אותנו ב-250 אלף שקל". מה זה עקץ? גנב! מישהו גנב לו רבע מיליון שקל, אבל בדור שלנו אנשים נוטים להשתמש בביטויים חילופיים, כדי להקהות את האיסור שבדבר. אף אחד לא מספר לחבר שלו "גנבתי ממישהו 300 שקל", הוא יכול להתהדר ולספר לו שהוא "עקץ" ממישהו 300 שקל… זה נשמע יותר חלק… אנחנו גם לא נספר שפגשנו את פלוני שאתו יש לנו ויכוח ישן, והלבנו את פניו ברבים עד דאזל סומקא ואתא חיוורא, אנחנו נגיד ש"אמרתי לו בפרצוף מה אני חושב עליו, והוא נשאר עם הלשון בחוץ". אתה לא תגיד "שיקרתי לפלוני", אלא "עבדתי עליו"….
בכל אופן, אותו מנהל סניף מספר על כך שמישהו גנב להם 250 אלף שקלים.
מה עושה הבעלים של הרשת? מרים טלפון לקב"ט, קצין הביטחון שאחראי על כל מצלמות האבטחה, ושואל אותו אם המקום בו אירעה הגניבה מרושת היטב. הקב"ט משיב בחיוב, ופונה מיד לבדוק את הצילומים שמגלים בתוך זמן קצר, שמי שגנב את הכסף היה לא אחר מאשר אותו מנהל סניף, שהתקשר לדווח על ה'עקיצה'… בצילומים הוא נראה בבירור כשהוא מכניס את הכסף לתיק, ולאחר מכן רואים אותו יוצא עם אותו התיק מהיציאה האחורית. מסתבר שהוא חיפש את המצלמות קודם לכן, אבל לא הצליח לגלות את המצלמות הנסתרות.
"לפני שנכנסת לכאן", מספר לי איש העסקים הזה, "ישב כאן, על הכסא שאתה עצמך יושב עליו כרגע, אותו מנהל סניף, שכרגע הוא כבר מנהל סניף לשעבר…
"שאלתי אותו מתי הוא גילה על הגניבה וכו', ולאחר מכן ביקשתי שיעלה רעיונות מי יכול היה לגנוב את הכסף, למי היתה גישה אליו וכו'. הוא כמובן עזר לי בנושא, וניסה יחד איתי לחשוב מי הוא הגנב, עד שהגענו למסקנה שכנראה מדובר באחד מעובדי המקום.
"בשלב זה הציע מנהל הסניף לקחת את כל עובדי המקום לפוליגרף, מכונת אמת, שם ישאלו אותם את השאלות המתאימות ויגלו מי גנב את הכסף. אני הסכמתי אתו", אומר הבעלים של הרשת, "והוספתי על דבריו שהוא כמנהל הסניף צריך לתת דוגמה אישית, ולעבור את הבדיקה הראשון, לפני כל העובדים האחרים.
"בשלב זה הוא כבר ממש נעלב והתחיל לצעוק, שרק בגלל שהוא אינו חובש כיפה אני מאשים אותו, ושידוע הדבר שיש לא מעט גנבים שכן חובשים כיפה וכו' וכו'.
"אמרתי לו: 'עזוב אחי, למה לצעוק? בוא נראה סרטון קצר ואחר כך נדבר. רוצה?'…
"רק התחלתי להפעיל את המחשב, והוא כבר הבין שכל מעשיו מצולמים ומתועדים. ידיו ורגליו החלו לרעוד בעוצמה רבה, זיעה קרה שטפה את כל גופו, והוא התחיל להתפתל על מקומו בחוסר נוחות מעורר רחמים. כשהופיעה על המסך התמונה שלו כשהוא מכניס את הכסף לתיק, הוא כמעט התעלף. הייתי צריך לקום ולהביא לו כוס מים כדי להשיב אליו את רוחו, אפילו אני עצמי נבהלתי בשבילו… הוא כמובן התחייב להחזיר מיד את כל הכסף, והתחנן שאני לא אפתח נגדו תיק במשטרה.
"כשאתה נכנסת לכאן, אני עוד לא הספקתי להירגע מהחוויה הזאת. לכן מצאת אותי כל כך חיוור ונרגש", מסיים איש העסקים את סיפורו.
יצאתי משם עם מוסר השכל כל כך חזק ועמוק. זה לא חדש, ידעתי את זה כבר קודם, אבל זו היתה המחשה מאוד מאוד חזקה, שהחדירה את זה עמוק יותר ללב: אם הסיני או היפני יכול לייצר מצלמה כזאת, שתגלה לבעלים של העסק כל מה שהעובדים שלו עושים, מי שייצר את הסיני עצמו לא יכול לייצר מצלמה כזאת? האם נעלה על הדעת שאנחנו יכולים להסתיר משהו מבורא עולם? היוצר עין הלא יביט?!?!
ועוד משהו: האם כשנגיע למעלה ויראו לנו איך אנחנו משחקים עם הכסף, או עושים מעשים אחרים שאסורים לפי התורה, האם נוכל לשאת את הבושה הנוראה? האם כוס מים תוכל אז לעזור לנו ולהשיב את רוחנו? הרי הבושה תהיה עצומה! אינסופית! רק הבושה לבד היא גהינום בפני עצמו…
- ●●
עכשיו כשאנחנו נמצאים בימים הנוראים, ראש השנה, יום הכיפורים, עשרת ימי תשובה, אנחנו נמצאים במשפט לפני מלך מלכי המלכים, אשר לפניו נגלו כל תעלומות, יודע מחשבות בני אדם וצפונות לבם, אפילו נדנוד קל של מחשבה לא נסתר מנגד עיניו, כמה בושה אנחנו צריכים להתמלא מפניו… זה מבהיל רק לחשוב על זה.
איך נוכל לעמוד לפניו?
והאמת שאם חושבים על זה מספיק, אז מבינים שאולי באמת חלילה אין לנו תקנה. הרי אנחנו רק בני אדם יושבי חושך וצלמוות, מה אנוש כי תפקדנו… כולנו בשר ודם, ואחריתנו רימה ותולעה. איך יצדקו קרוצי גושיו במשפט? איך אנחנו יכולים בכלל להתחיל לחשוב על התיקון של כל המעשים שלנו, אחרי שחטאנו והרשענו לפניו כל כך הרבה, ואם נודה על האמת, כנראה שגם עוד נחטא לפניו בעתיד…
על זה יש את המשל הידוע של ה'חפץ חיים', שסיפר במתק לשונו שבעיירה ראדין היה חוק לפיו כל תושב היה חייב לפנות את השלג שלפני ביתו עד השעה 6:00 בבוקר, כדי שניתן יהיה לצעוד ברחובות העיירה.
אבל מי יכול לקום מוקדם כל כך, ולצאת אל הקור המקפיא כדי לנקות את השלג? אנשים כמובן לא עמדו בתקנה הזאת, והיו יוצאים לפנות את השלג מאוחר יותר.
בשעה 8:00 בבוקר היה מגיע הפקח העירוני, וכל בית שבו עדיין לא פינו את השלג, היה מקבל קנס. לכן היה שם נוהג שהיו שולחים את הילדים לעמוד בחוץ, וכשהם היו רואים את הפקח מתקרב מרחוק, הם היו רצים מהר מהר, ומעדכנים את כל תושבי הרחוב שהפקח מגיע, כל אחד מיהר לקחת את הכלים והתחיל לפנות את השלג. הפקח היה רואה שהם עסוקים בפינוי השלג והניח להם.
שואל ה'חפץ חיים': למה הפקח לא נתן להם דו"ח? הרי סוף כל סוף הם הפרו את החוק ולא עמדו בתקנה העירונית…
אלא, משיב ה'חפץ חיים': כשהפקח רואה שהתושבים נמצאים בחוץ עם הכלים ביד, עם המעדר או הטורייה, ועובדים לנקות את השלג, הוא כבר לא יכול לתת להם דו"ח. הם אומנם הפרו את החוק, אבל לפחות הם מנסים לתקן את המעוות… הם עובדים על זה.
כך גם אנחנו, כשאנחנו מגיעים לימי הדין, אנחנו צריכים לעמוד לפחות עם המעדר ביד. לפחות שנהיה בעיצומו של הניקוי, כך הקב"ה יראה ויחוס עלינו. אבל אם נישאר במיטה, ונגיד "הרי ממילא עברתי על החוק", אז הפקח יבוא וייתן דו"ח. וכי ברירה אחרת תהיה לו?
●●●
אבל מה? לפעמים יושב לו היהודי ואומר בלבו: 'נכון שאני לא הצדיק הכי גדול בעולם, אבל אני גם לא כזה רשע גדול. בסך הכל אני מגיע לימים הנוראים, עם סלסלה מכובדת של מצוות ומעשים טובים שעשיתי השנה, מה גם שהשתדלתי מאוד לא לעבור עבירות. בסדר, יש מצווה לחזור בתשובה אז חוזרים… צריך להכות על חטא אז מכים, אבל אני לא מרגיש שאני באמת נמצא פה במצב קשה מבחינת מאזן המצוות והעבירות שלי'…
פעם ביקשו ממני להגיע להספיד בהלוויה של נפטר שלא הכרתי. ביררתי אם זה היה גבר או אשה, כדי שלא יהיה לא נעים כשאני אספיד בלשון זכר, ולאחר מכן יתברר לי שזאת היתה נפטרת, או להיפך, שאלתי בן כמה הוא היה, וחשבתי שאני מסודר לקראת ההספד, פחות או יותר.
אבל כשהגעתי להלוויה עצמה, ראיתי את בנו של המנוח יושב שם בצד, ולראשו כיפה לבנה, שנראתה 'חד פעמית'. אמרתי 'מי יודע אם הנפטר כן היה עם כיפה רב פעמית, או שגם הוא היה שם קרטון על הראש'… עשיתי בירור קצר והתברר לי שעל כגון דא אמרי אינשי: "התפוח לא נפל רחוק מהעץ", או בלשוננו: "ברא כרעא דאבוה".
שוין, אני ניגש אל הבן, ומנסה לדלות ממנו קצת מעלות על אביו, כי לסוג כזה של הספד לא התכוננתי בכלל. הוא מספר לי שהאבא איש אשכולות, ממש אדם עם מעלות רבות מאוד. הוא אפילו היה ספורטאי מצטיין, ידע להתחבר מצוין לטכנולוגיה למרות גילו המתקדם, ובנוסף הוא היה 'יודע ספר'.
אורו עיני, סוף סוף משהו שאני יכול לדבר עליו, הוא יודע ספר… אבל בכל זאת, בוא נבדוק איזה ספר הוא יודע. "הוא היה לומד גמרא?", אני שואל את הבן, שתולה בי עיני עגל ואינו מבין על מה אני מדבר. "תלמוד בבלי הוא למד?", שאלתי בלשון שתהיה מובנת לו, והוא משיב לי בשלילה. "אולי משניות?", עיני העגל שבו והתבוננו בי, והבנתי שגם הפעם התשובה שלילית. "הוא קרא הרבה בתנ"ך?", ניסיתי את מזלי בפעם האחרונה, והתברר לי שגם הפעם לא אזכה לתשובה חיובית.
"אז מה הוא כן ידע שאתה מכנה אותו 'יודע ספר'?", שאלתי את הבן, שהשיב לי בגאווה לא מוסתרת שכל שנה הם היו הולכים לבית הכנסת ב'כל נדרי' ובתפילת 'נעילה', ובזמן שכל השכנים והחברים שלהם הסתבכו עם המחזור ולא ידעו איפה לפתוח, אביו המנוח היה תמיד מוצא מיד את המקום בו מחזיק הקהל, ומראה לכל בעלי הכיפות החד פעמיות איפה פותחים את הספר. הנה לכם, איש יודע ספר…
שמרתי על ארשת פנים רצינית, נשאתי הספד שבו השתדלתי לעורר את לבב השומעים, ולאחר שיצאתי משם צחקתי ובכיתי.
צחקתי צחוק עצוב, על המושגים של אותו בן שחושב, שלדעת היכן כתובה תפילת 'כל נדרי' במחזור זה מספיק כדי להיקרא 'יודע ספר'.
ולמה בכיתי?
בכיתי כי חשבתי שבעצם גם אני 'יודע ספר' בערך כמוהו, ביחס למה שהייתי צריך לדעת.
כשנגיע לשמים ישאלו אותנו: "למדת משהו שם למטה?", אנחנו נשיב בחיוב: "בוודאי! מה, אתה יודע כמה מסכתות סיימתי בימי חיי? כמה שנים למדתי דף היומי?", וואו, זה הרבה!!
אבל אז יתחילו עם השאלות: "יש בידך משנה? מקרא? תלמוד? תורת כהנים? ספרא, ספרי? צפית במרכבה?!?!"
הפער בין מה שאנחנו אמורים לדעת לבין מה שאנחנו יודעים בפועל, גדול הרבה הרבה יותר מהפער בין מה שאותו יהודי בעל כיפת הקרטון יודע, לבין מה שאנחנו מכנים כ'יודע ספר'. איזה צחוק יעשו מאתנו שם למעלה…
אז אף אחד לא יכול לומר "שלום עלי נפשי", אני כבר 'יודע ספר', והמאזן השנתי שלי נמצא במצב טוב. לכולנו יש עוד הרבה עבודה לעשות, ומצד שני אסור לנו להתייאש מחמת ריבוי העבודה, אנחנו צריכים לעמוד עם הטורייה ביד, לנקות את השלג ולסמוך על הקב"ה שיחוס וירחם עלינו, ויוציא כאור משפטנו לחיים ולשלום.
וכבר אמר המשפיע הגה"צ רבי אהרן טויסיג: למה אוכלים את התפוח דווקא בדבש? כי התפוח כשהוא קלוף הוא הרי משחיר, אבל אם עוטפים אותו בדבש הוא שומר על הצבע המקורי שלו, כך גם אנחנו אומרים לקב"ה: 'אנחנו עכשיו נקיים, אבל הרי גם אנחנו וגם אתה יודעים היטב, שעוד יום יומיים אנחנו גם נתחיל להשחיר כמו התפוח, לכן אנחנו מבקשים ממך, אבינו שבשמים, שתעטוף אותנו בדבש מתוק מכל הצדדים ומכל הזוויות, וכך נשאר דשנים ורעננים, נקיים מכל אשמה ורשע, ורחוקים מכל עוון ופשע, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך'.