"בראשית ברא" (א', א')
וברש"י: "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני כמו שדרשוהו רבותינו, בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו".
היה זה בשלהי הקיץ האחרון. עלינו למעונו של ראש ישיבת סלבודקה הגאון הגדול רבי דב לנדו שליט"א לבקש דעת תורה מפיו ולשאול שאלות של הדרכה והכוונה בסוגיות שעל הפרק. הייתה זו שעת כושר וקורת רוח במחיצת הגאון הגדול ראש הישיבה שליט"א, וכששיגו ושיחו בדבר ה' זו הלכה התארך, והשיחה נעטפה בניצוצי זכרונות מימי קדם מעת לימודיו של ראש הישיבה שליט"א בישיבת פוניבז', העזנו גם לשאול ולשאוב מן הבאר על פועלו וחותמו של המצביא הגדול – מרן הגרי"ש כהנמן זצוק"ל.
להמחשת ההגדרה מביא הגאון הגדול ראש הישיבה שליט"א משל חריף "אותו שמעתי ממנהל מאפיית המצות בקוממיות. בימי קדם, הסתובב אדם בעיירות, ובכל עיר ועיר שהיה מגיע היה נעמד בכיכר העיר, שולף סכין מכיסו, ומכריז בקול רם: 'הביטו! בסכין זה חתכתי את ארבעת רגליו של אריה עצום ורב־ממדים!". הדברים כמובן עשו רושם רב על כל השומעים בכל מקום, שהתרשמו לראות גיבור ורב אומץ שכזה. פרט לעיר אחת, בה התחכם אחד השומעים מולו וביקש לברר: 'מדוע חתכת רק את רגליו של האריה, מדוע לא חתכת את ראשו?'; 'לא יכולתי', השיב הגיבור, 'הראש כבר היה כרות'…
"מעין זה, עם הבדלים נדרשים", ממשיך ראש הישיבה, "הוא ההבדל בין מרן הרב זצוק"ל לשאר הבנאים הגדולים שפעלו גדולות ונצורות. מרן הרב זצוק"ל העמיד את הבסיס ואת היסודות, ולמעשה סלל את הדרך בפני שאר הגדולים ומעמידי התורה שבאו אחריו, עולם התורה שינה את פניו הודות לפעילותו ולפירותיה".
ראש הישיבה הגביה לרגע את קולו בהתרגשות: "אין לצעירים מושג כיום איך היה המצב אז! לישיבה התקבצו אחד מעיר ושניים ממשפחה. אני באתי מרחובות, הגיעה קבוצה מתל אביב, באו בחורים מכל מיני מושבות וכפרים שונים, וגם פליטי המלחמה מאירופה. את כל אלה קיבץ הרב תחת פונדק אחד, ויצר שם עולם שלם של המשך התורה. הם, בניהם ובני בניהם – חייבים את חייהם ותורתם לרב. כמובן, שאין כוונתי להוריד ח"ו מחלקו של אף מרביץ ומקים תורה, ורבים היו כאלו בארץ ישראל. אך את היסודות הניח מרן הרב זצוק"ל. ראו עליו ושמעו ממנו איך דמותו של רבו הגדול, מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל עומדת לנגד עיניו. לפני מספר שנים ישבתי אצל נכדו הגאון רבי אליעזר שליט"א, ושם ציינתי כיצד בזכות מרן הרב זצוק"ל זכינו למיוחדים שמהם נבנה עולם התורה. לא ניתן לשכוח את רבי פיני'ע שרייבר זצוק"ל המתמיד הגדול, את רבי יששכר מאיר זצוק"ל המתמיד הגדול, את שני האחים אדלשטיין, יבלחט"א מרן הגאון רבי גרשון שליט"א, ואחיו הגאון הגדול רבי יעקב זצוק"ל – שהיו מהמבוגרים בישיבה. כל אלה, פירותיהם ותלמידיהם – בזכותו של מרן הרב".
שמועה שמענו, לפיה הייתה קבוצת בחורים בישיבה שפנתה ללמוד ולעסוק בענייני 'קדשים', ודעתו של מרן הרב זצוק"ל לא הייתה נוחה מכך. האמנם?
הגאון הגדול ראש הישיבה שליט"א הקפיד להעמיד דברים על דיוקם: "מרן הרב זצוק"ל הוא זה שהנהיג ללמוד 'קדשים' בישיבה. אך דעתו לא הייתה נוחה מאלה שלמדו רק 'קדשים', והוא סבר שיש לשלב גם לימוד מסכתות מסדר זה לצד סדרי לימוד המסכתות המקובלות מ'נשים' ו'נזיקין'".
ופה זכינו ל'גילוי לב' קטן מפי הגאון הגדול שליט"א: "אני הייתי אחד מה'חוטאים' שלמדו רק קדשים… עזבתי, עם החברותא שלי, את בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, ולמדנו כל היום קדשים"…
חשנו בשעת כושר של גילוי לב, והעזנו, בהליכה על בהונות, לשאול מדוע…
הרגע ההוא נחרט בזיכרון, והתשובה ניתנה בנעימות ובת־שחוק קלילה: "כבר המליצו 'שאני קדשים דמשכי'… אבל כנראה שזה גם שייך לאופי של האדם".
אור קרן לפתע על פניו של ראש הישיבה כשנזכר: "מרן הרב הרי אמר שיעורים ביומא ובזבחים, הנה, אני זוכר כמו עכשיו כשהוא קרא את הגמרא בזבחים – – -".
ואז, אחר שסגר את הגמרא, פנה הגאון הגדול רבי דב שליט"א לבן ביתו וביקשו: "תביא במטותא את הגמרא זבחים". הגמרא הובאה לשולחנו, והוא התמלא קורת רוח ניכרת כשהוא נזכר ברבי יוסף שלמה שהיה יושב ודורש כתרי אותיותיה של זבחים דף פז עמוד ב: "עולת העוף דפסלה במחשבה היכי משכחת לה", הטעים בניגון ערב, והתמלא אושר וטובות זיכרונות: "מרן הרב זצוק"ל היה עילוי אמתי, והקושיה הזו של הגמרא היא קושיה חריפה ו'מבריקה'. והוא כבעל כישרון ועילוי כל־כך נהנה מהקושיה הזו! אני זוכר אותו שב וקורא את הגמרא, ומתמלא עונג!
"אין ספק", הפטיר, "בגאונותו הוא המשיך ממש את גאוני ליטא, את העילויים שלה, ר' לייב רובין (חמיו של מרן הרב זצוק"ל), ה'מקור ברוך' ה'טאבריגע'ר', המייצ'טע'ר', ושאר הגאונים. הן בכישרונותיו העילויים והן באהבת התורה שלו.
"בישיבה סיפרו, אני לא הייתי נוכח, אבל כך שמעתי, שכאשר מרן החזו"א הגיע בשמחת תורה לישיבה ובני הישיבה רקדו סביבו, הוא הפנה אותם לכיוונו של מרן הרב, באומרו: 'לכבוד כזה צדיק, ולכבוד תורתו ראוי לרקוד'".
*
העובדה הזו, של הריקוד לכבודו של מרן הרב זצוק"ל, מביאה אותנו להציג בפני ראש הישיבה שליט"א שאלה מעניין לעניין:
רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל הראה פעם בערב ראש השנה לדברי הגר"א, שביאר על התפילה הנאמרת בסוף שמו"ע "ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך" – שהסמיכות כאן באה להשמיע וללמד, כי אדם שנפשו אינה כעפר לכל עלול לאבד חס וחלילה את פתחון הלב בתורה. ושמענו, כי מרן הגראי"ל שנשאל אז על־ידי בני ביתו (כשהם מבקשים את רשותו להעז ולשאול שאלה שלמעשה מכוונת אליו גופא) כיצד יוכל האדם לעבוד על עצמו בעניין זה, והגע עצמך: נכנס יהודי לאולם גדול שיושבים בו אלפי אנשים, וכל האנשים קמים לכבודו ושרים ורוקדים לכבוד תורתו "ימים על ימי מלך תוסיף", כיצד נפשו יכולה להיות אז "כעפר"? לכאורה זו מידה שאינה שייכת?
הגאון הגדול ראש הישיבה שליט"א קטע את השאלה בחדות וחריפות: "במחילה, השאלה הזו פשוט מצחיקה. הלזה ייקרא 'כבוד'?", הוא לא מבין, מביט בנו בפליאה אמתית.
והוא הסביר את עצמו: "זה ברור שיש לאדם יצר הרע של כבוד וגאווה. אך במה דברים אמורים, כשאדם לומד סוגיה והוא מדבר בלימוד עם יהודי תלמיד חכם ולמדן גדול ומעלה בפניו סברא הגונה, והתלמיד חכם הזה משבח את הסברא. נו, כאן עלולים ליפול ביצר הרע של כבוד וגאווה. אך מה בין מה שהצגתם ל'כבוד'?". הוא הרהר קצת ואז המשיך: "אולי ישנם אנשים שעבורם זהו כבוד, ניחא. אבל ברור לי שלגבי רבי אהרן לייב אין כאן שום שבח ומעלה, שהוא לא ראה בזה כבוד וגאווה.
"אבל מה באמת ענה רבי אהרן לייב על השאלה הזו?".
הוא ענה תשובה מבהילה: "אנשים אכן מאבדים את הפתחון לב בתורה!". והוא פירט, כי הפתחון לב האמור כאן מכוון על הסייעתא דשמיא לחדש חידושי תורה, ואנשים הנכשלים בכבוד אכן מאבדים רחמנא ליצלן את כוח החידוש בתורה. הללו הוסיפו ושאלו אותו, אם כן מדוע הוא – מרן הגראי"ל – לא מונע את עצמו מלהשתתף באירועים כאלו וכד', שיש בהם חשש של טעם כבוד. והוא ענה, כי הבעיה איננה בשעת מעשה שהוא זוכה לכבוד מסוים, כי אם בעצם הפרסום בעולם.
הוסיפו ושאלו אותו: הרי נשמע כמה פעמים מפי ראש הישיבה, שהוא מוכן לתת את כל אשר לו בשביל לדעת רק עוד תוספות אחד! ["בוודאי, אני מבין היטב את דבריו", מגיב ראש הישיבה שליט"א], "ואם כך", הוסיפו ושאלו בהורמנא, אם הפרסום עלול לפגוע בידיעה ובהבנת התורה, מדוע לא מניח ראש הישיבה את כל ענייני הנהגת הציבור? והשיב תשובה נוראה: "בלימוד התורה יש שני חלקים, יש את מצוות ידיעת התורה ויש את קיום רצון ה' שציווה ללמוד תורה. ואני אומר לו, לריבונו של עולם", וכשאמר זאת נשא עיניו כלפי מעלה, והזיל דמעות של רגש, "כי אם נתבע ממני לעסוק בדברים שיפגעו בפתחון לב שלי בתורה, הריני מוסר ומקריב זאת למען קיום רצונך".
ראש הישיבה שליט"א כמו נרעד למשמע התשובה המרטיטה, והוא רק הגיב אחוז פליאה: "אי אפשר להתמודד עם זה. אלו דרגות של שמי שמים".
הוא שב ונזכר בסיפור שסיפרו בישיבה אודות מרן הרב זצוק"ל, שפעם פגע מישהו בכבודו ודיברו אליו בצורה שאינה ראויה. כשנשאל על כך ביטל את הדברים, כשהוא תוהה: "למי יש זמן להתעסק עם הדברים הללו"… "אך גם התגובה הזו אינה פשוטה", חידד ראש הישיבה שליט"א, "לא כל אדם מסוגל להגיב כך".
מפגש בלתי צפוי ברציף תחנת האוטובוס, שגרר את הנער הצעיר מהעיר רחובות לספסליה של פוניבז'
בהזדמנות אחרת שמענו מפי בני ביתו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי דב לנדו שליט"א על הדרך בה 'התגלגל' הוא לישיבת פוניבז':
רבי דב שליט"א נולד וגדל בבית הוריו ברחובות, לאביו רבי טוביה יוסף זצ"ל, שהיה תלמיד המהר"ם שפירא מלובלין זצוק"ל, ועלה ארצה מפולין, אשר ביקש לשלוח אותו ללמוד בישיבה תורנית שלא הייתה מצויה באותם ימים ברחובות. וכך הוא נשלח ללמוד בישיבה תימנית בשכונת 'שעריה' בעיר שנקראה 'פורת יוסף', כשהוא היה האשכנזי היחיד שלמד בה.
משם המשיך למקום אחר, אלא שעם התקרב חג מתן תורה בשנת תש"ו, חשב הנער הצעיר בלבו שאולי מן הראוי שיילך לחוג את חג מתן תורה – שאין מסמל יותר ממנו את החיבור לתורה הקדושה שניתנה ביום זה – בעיר בני ברק. הדרך הזמינה ביותר לכך היתה להתארח בבית דודו – רבי סנדר פוזנרזון זצ"ל (חתנו של רבי חיים יעקב הלפרין), שכיהן כמנהל ישיבת 'אהל יעקב', והתגורר בבניין בו שוכן כיום 'כולל הלפרין'. היות והדוד התגורר סמוך ונראה להיכל ישיבת פוניבז' המעטירה, הציע לו הדוד שיילכו להתפלל בישיבת פוניבז', שיראה מהי תפילת חג מתן תורה בישיבה שכזו.
הוא עלה להתפלל את תפילת ליל החג בישיבה והתפעל רבות מעוצמת התפילה, ולאחר מכן אף עלה לראותם בסדר לימודם באותו לילה, ושוב התרשם עמוקות מתורתם המאירה שנשמעה בריתחא דאורייתא בחלל בית המדרש הגדול, כשקולות וברקים ניתכים מכל עבר, והרושם שנותר בו היה עצום ונשגב.
לאחר מכן הציע לו דודו – שהיה קרוב אף למרן ה'חזון איש' זצוק"ל – שיצטרף עמו להקבלת פני רבו בבית מרן ה'חזון איש' זצוק"ל, שהתגורר באותם ימים בגבעת רוקח. הדוד אף הציע לו שאם יש בפניו קושיות מסוימות יוכל להעלותן בפניו, כי מרן ה'חזון איש' הינו מרא דכולא תלמודא ולבטח יוכל לפשוט כל ספקותיו.
הם אכן הגיעו יחדיו למעונו, ואחר ברכת השלום החל הנער לשוחח לראשונה בחייו עם מרן ה'חזון איש' והחל להרצות בפניו שאלותיו בלימוד. כשראה מרן ה'חזון איש' כוחותיו, התפעל מכך ושאלו באיזו ישיבה הוא לומד. תשובתו כנראה לא נשאה חן בעיני מרן, והנער חש בכך. הוא לא אמר מילה לדודו, אבל בלבו הפנים זאת והיה נתון בסערת רגשות בשל כך. לאחר צאת החג הוא נפרד מדודו כשהוא שם פעמיו לתל אביב הסמוכה, שם עמד והמתין בתחנה המרכזית ברציף האוטובוס לרחובות.
והיה מסובב כל הסיבות, קורא הדורות מראש, מסבב וגורם כי באותה העת בדיוק יגיע גם מרן הגרי"ש כהנמן זצוק"ל מפוניבז' לאותה תחנה בתל אביב, שתר אחר הרציף של האוטובוס לבני ברק. והנה עומדים הם, זה לצד זה, הנער הצעיר והנבוך עם הארי הגדול מצביאה של פוניבז'.
הנער קיבל החלטה וניגש אל מרן הגרי"ש, כשהוא מתאר לו את הטלטלה הנפשית שחווה בישיבה, ומשום כך, מבקש הוא כאן ועכשיו להתקבל כתלמיד מן המניין בישיבת פוניבז'.
רבי יוסף שלמה נטה חסד לנער הצעיר וקיבל אותו על אתר לשורותיה של פוניבז'. והשאר – כמו שאומרים כותבי העתים – היסטוריה.
(הרב ישראל פרידמן, מוסף שבת קודש 'יתד נאמן' כ' באלול תשע"ט)